על חדרי חולים בספרות

"מי מכיר את האיש שבקיר?" (שיר שמבוצע על ידי ברי סחרוף; נכתב על ידי יהודה פרדיס והולחן על ידי מאיר הרניק), ואני שואל מי לא מכיר את התרחיש השגרתי שבקיר? אדם מן היישוב מגיע לאתר כלשהו, פונה למאן דהוא ושואל "באיזה חדר שוכב מר או גברת איקס? באיזה חדר יושב הפקיד איקס? היכן האגף או המדור זד? באיזה קומה ו-או חדר מצוי משרדו של אלמוני? באיזה מוסד מצוי פלמוני? באיזה תא יושב פלוני? וכך הלאה," ואותו מאן דהוא עונה "בחדר מספר 6 או 10 או 34! בקומה 10, מסדרון ימני עד הסוף ואז שמאלה בחדר 28! באגף איקס תא 101! וכך הלאה." השאלות הן פשוטות כי מבקשות מידע על מיקום אבל כול התשובות הן של חללים ממוספרים, חדרים, משרדים תאים, אגפים ומדורים, כולם בעלי מספרים, מעין תעודת זהות של חלל אוניברסלי חסר זהות שהמספר מקנה לו פנים, זהות ותכלית – את התרחיש הזה כולם מכירים ומדובר אכן בקירות של חללים עם תכולה אנושית… אבל מהו בעצם אותו חדר ממוספר שמכיל בן אדם? נותן שירות או משוכן שם מרצון או כפייה?

יהודה פרדיס (יליד 1924), סופר, משורר, עיתונאי ואיש רדיו, כתב את שיר המחאה האנטי-ממסדי "האיש שבקיר" בשנת 1955 בהשראת סיפור קצר "חוצה הקירות" שפרסם ב-1943 הסופר הצרפתי מרסל איימה. גיבור הסיפור הוא פקיד זוטר כבן ארבעים שגילה ערב אחד שהוא מסוגל לעבור דרך קירות של חדרים. הוא ניצל את המצב לטובתו – פשע על ימין ועל שמאל וניהל פרשיות אהבים (הגשים פנטזיות), עד שיום אחד הקסם פג והוא נשאר תקוע בתוך קיר כפסל מפוצל. השיר זכה לפופולריות בביצועו של שמשון בר-נוי אבל לשיא תהילתו הגיע עם צאת אלבום הבכורה של ברי סחרוף "הכל או כלום" ב-1991. האיש נתקע בקיר כשחציו פונה החוצה אל החוץ וחציו תקוע בתוך החדר או האולם או בין חומות פנימה. במקרה הזה אין לחדר-קיר מספר אבל בבתי חולים למיניהם, בבתי כלא לצורותיהם, במחנות ריכוז לסוגיהם ובאתרים דומים, כול החללים ממוספרים. במאמר הנוכחי אתרכז בחדרי חולים ממוספרים כפי שתיארו אותם שלושה סופרים:

אנטון צ'כוב (1904-1860), סופר ומחזאי רוסי, סיים את לימודי הרפואה בגיל 24 ועסק ברפואת משפחה, ברפואה ציבורית וענייני בריאות ההמונים, במקביל לעבודתו הספרותית. ב-1885 הוא אובחן כחולה שחפת, מחלה שגרמה למותו ב- 1904 בגיל 44 בלבד. הוא עקב בקפדנות ואמפתיה אחרי חייהם של חלכאים ונדכאים כמו הכפריים העניים, אסירים במחנות עונשין, תושבים של אזורים מוכי רעב, חולי ומגפות, ובמקביל ביקר את הבורגנות הרוסית השבעה. ב-1890 נסע הרופא אנטון למזרח רוסיה אל מושבת העונשין באי סחלין. במהלך שהותו ושירותו שם נחשף לאירועים קשים, אלה היוו את ההשראה לנובלה "חדר-חולים מס' 6" שפורסמה ב-1892. החל מ-1946 תורגמה ועובדה הנובלה כמה פעמים לעברית תחת שמות כמו: אולם מס' 6; אגף מס' 6; חדר מס' 6; חדר טיפולים מס' 6. ברוסית המילה המקורית היא "פאלטה" שמשמעותה הספציפית היא חדר אשפוז בבית חולים או לחילופין אולם שרד גדול או היכל קבלה בארמון השליט. בהמשך, הדיון ייסוב על המשמעויות של המילים הנרדפות האלה. במאמר הנוכחי נותח הטקסט המתורגם הראשון מ-1946: אנטון צ'כוב, "חדר-חולים מס' 6", תרגום מרוסית: אברהם לוינסון, הוצ' ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1946.

תומאס מאן (1955-1875), סופר, מחזאי ומסאי גרמני, חתן פרס נובל לספרות (1929). ב-1912 שהה עם אשתו כמה שבועות בסנטוריום (בית חולים; בית מרפא; בית הבראה; מוסד שיקומי; בית חולים ייעודי למחלות ריאה, בעיקר שחפת) באלפים השווייצריים ליד העיירה דאבוס, בעקבות מחלת הריאות בה לקתה האישה (שפעת, שחפת, דלקת ריאות או אחרת). לאחר מכן החל בכתיבת הרומן "הר הקסמים" (רומן תקופה וזמן, רומן חניכה, רומן תודעה של סוף מאה, במעבר מה-19 ל-20), אותו סיים ופרסם ב-1924. עלילת הרומן מתרחשת כולה באותו סנטוריום במהלך שבע שנים לערך. ברומן מככב חדר חולים מספר 34 (וגם מס' 28), שם שוהה, מתארח או מאושפז הגיבור האנס קסטורפ במשך שבע שנים עד לגיוסו במלחמת העולם הראשונה. אנו נתרכז במהות אותו חדר מספר 34 על פי הטקסט: תומאס מאן, "הר הקסמים, חלק א'", מגרמנית: רחל ליברמן, הוצ' ספרית פועלים, תל-אביב, 2020 (תרגום קודם, של מרדכי אבי-שאול, פורסם ב-1955 באותה הוצאה).

יהושע קנז (2020-1937), צבר רווק, סופר, עורך ומתרגם ישראלי, הומניסט ונטורליסט מובהק בהשקפת עולמו וכתיבתו. בשנותיו האחרונות חלה במחלת האלצהיימר ונפטר מזיהום קורונה. בתחילת שנות האלפיים, פרסם את הסיפור הקצר "חדר מספר 10" ברבעון לספרות "קשת החדשה". הסיפור פורסם בהמשך הזמן כמה וכמה פעמים באתרים שונים כולל בתוך ספרו: "דירה עם כניסה אחורית וסיפורים אחרים", הוצ' עם עובד, תל-אביב, 2008, עמ' 93-82. בסיפור מתוארת פגישה טראומטית בין אדם קשיש עם מחלה נוירולוגית המלווה בבנו לבין הרופא המומחה בחדר מספר 10 במרפאות חוץ של בית חולים… מסתבר שגם למטפל יש חדר ממוספר ועל המשמעות נרחיב בהמשך.

                                                                                     ***

מהו חדר, סתם חדר, חדר בלתי ממוספר?

ההגדרות המילוניות לסוגיהן של "חדר" כלולות במשפט המורכב הבא: חלל מובחן (מרחב, אזור מתוחם) המוגבל על ידי קירות (מסוגים שונים) לצורך שימוש פרטי או ציבורי (של בני אדם), בדרך כלל כחלק מדירה או כל מבנה אחר (ויש רבים כאלה כפי שיפורט בהמשך). חדר אינו עומד לבד לכשעצמו באמצע שדה טבע, הוא תמיד חלק של מכלול שלם. מבנה שמורכב מחדר אחד ועומד בדד על ראש גבעה הוא בקתה או יצירה חד-חדרית מסוג כלשהו. לכל חדר יש פנים וחוץ במגוון גרסאות שהרי יש לו מלבד קירות גם תקרה-גג, חלונות, דלתות או פתחים לצד אחד כמו למרפסת, גזוזטרה או אכסדרה, מסדרון, פרוזדור או עליה, לובי, גלריה, חצר, פטיו, וכדומה. אוסף המילים הנרדפות או המצטרפות והמגדירות את תפקוד החדר הוא עצום – חדר מגורים, (שירותים, אוכל, אמבטיה, מיטות, שינה, ממוגן…) מרתף-מקלט, לימוד-הוראה (כיתה, "חיידר"), ניתוח, לידה, עופרת, אטום לרעש, קבלה, חושך, כושר, בריחה, עסקאות-מסחר-בורסה, חדשות, חמ"ל, הנקה והחתלה, צימר, סוויטה, בית מלון, משרד; חדר שהוא אולם, היכל, מדור או אגף מיועד לוועידות, כנסים, נשפים, הנגר לאחסון ומכולה; תא בבית סוהר, צינוק, בית חולים; לפי גודל וצפיפות וצורה לא אופיינית: חדרון, כוך, קבר, מערה, בונקר, מאחורי סורג ובריח, מחסום, חומה… אפשר להמשיך ולמלא עוד ועוד פסקאות של דרש, פשט ורמז… כמו "בחדרי חדרים" (בסוד ובחשאי), חדרי הלב או המוח תרתי משמע, "חדר משלה" של וירג'יניה וולף ועוד.

חדר הוא אמנם מושג רב-שימושי כמו שהראינו בסקירה הקצרצרה החל מהפרטי והאישי ועד לציבורי והכללי, אבל כמעט בכל מקרה הוא מזוהה עם ונרדף לפרטיות, לרשות וזכות האדם-אזרח לפרטיות, ברם-אולם, המובן של שורש המילה הוא הפוך לחלוטין! הפועל לחדור משמעותו היא תוקפנות כנגד הפרטיות, לחדור, לפלוש ולכרסם, עם וללא רשות לתוך תחום הפרט שהרי "חדרי הוא מבצרי" על משקל "ביתי הוא מבצרי". משמעות הלימינליות הזאת של ה'חדר' מתחדדת ומשתנה לחלוטין כאשר נותנים לו מספר! הפלישה דרך סף החדר הממוספר היא שונה באופן מהותי… מסתם כניסה לחדר!

מהו, אם כן, חדר ממוספר?

מספור חדרים מופיע בעיקר בבתי-חולים ובבתי סוהר למיניהם, אבל גם בבנייני משרדים ובתי מלון שם הוא נועד לצרכי זיהוי טכני בלבד. מתן מספר לחדר מצמצם מאוד את מרחב הפרטיות של השוכן בו, עד כדי כך שלעיתים קרובות האיש מזוהה עם המספר של החדר ומאבד חלק מהפרטיות האישית שלו ו"זוכה" באנונימיות כפויה – "ההוא מחדר 6 או עשר או 34" – אף כי מדובר באדם עם שם פרטי ושם משפחה וקורות חיים והישגים ושייכות. הוא הופך למספר בתא בית כלא, בחדר אשפוז בבית חולים, ובשיא התהליך כאסיר מחנה השמדה נאצי שם לא הספיק מספר המיטה והבלוק אלא הטביעו את המספר האישי על אמת היד. למה הדבר דומה? לסימון בהמות במכלאה או עדר: סימון בקר נעשה לצורך הבהרת הבעלות ולצורך זיהוי הבהמה בתוך העדר. הדבר נעשה בדרך כלל על ידי תוויות מספרים או שמות באוזניים כמו עגילים לנצח, או כתובת קעקע באוזן או סימון בכוויה על עור הגב… ובכן, יש הבדל בין חדר סתם לחדר ממוספר… ובספרות?

                                                                                       ***

אצל צ'כוב הסיפור נפתח בתיאור מקום ההתרחשות של העלילה: "בחצר בית-הכנסת עומד אגף לא גדול, מוקף חורשה של שיחי-לפה, סרפד וקנבוס-בר. גגו העלה חלודה, המעשנה [ארובה] נהרסה למחצה, המדרגות על יד המבוא נרקבו ועלו עשבים, ומהטיח לא נשארו אלא שרידים. חזית-הבניין [האגף] מופנית אל בית-החולים, ואחוריו – צופים אל שדה וביניהם חוצצת גדר-בית-חולים אפורה מסומרת. המסמרים שחודיהם מופנים למעלה והגדר והאגף עצמו – לכולם אותו במראה המיוחד והעגום והזעום, המצוי אצלנו רק בבניינים של בתי-חולים ובתי-סוהר" (עמ' 3) – האגף מורכב ממבוא [חדר כניסה] שמשמש מחסן גרוטאות של בית-החולים ובו גם שוכן השומר ניקיטה, חייל לשעבר ומשם נכנסים לחדר-חולים מספר 6: "חדר גדול, מרווח, התופס את כל האגף פרט למבוא. הכתלים משוחים כאן בצבע תכול-מלוכלך, התקרה מפויחה כמו בחדר-חסר-מעשנה, — וברור כי בחורף עשנים כאן התנורים ובחדר – קטרון [ריח קטורת]. את החלונות – מכעירות מבפנים שבכות-ברזל. הרצפה – אפורה ומבוקעת. עולה עיפוש של כרוב חמוץ, ריח-פתילה, פשפשים ונשדור [ריח אמוניה, שתן], וסרחון זה עושה עליכם ברגע הראשון רושם, כאילו נכנסתם לביבר. בחדר עומדות מטות מבורגות אל הרצפה. עליהן יושבים או שוכבים אנשים במעילי-לילה [פיז'מות] כחולים של בתי-חולים וכמנהג קדם – חבושי מצנפות. אלה הם – חולי-רוח" (עמ' 4).

אחרי שמתעלמים מהתרגום לעברית של תחילת המאה העשרים, לפנינו תיאור מזוויע של מחלקה סגורה של משוגעים, מופרדת מבית החולים הכללי. התיאור הוא של חדר אסירים כולל גדרות וסורגים, שומר, ללא חדרי היגיינה ואתר מטפלים, ללא פרטיות והפרדה של וילונות, אולם קסרקטין של מיטות ובדידות… והחולים?

"סך-הכל נמצאים פה חמישה חולים. רק אחד ממעמד האצילים, השאר – עירוניים כולם [ביניהם איכר אחד]". הראשון מצד הדלת, עירוני גבה-קומה, חסר שם, נראה ומתנהג כמוכה דיכאון קטטוני, וגם חולה שחפת; השני, זקן גוץ ותזזיתי "היהודי משה'לי, טפשון, שדעתו נטרפה עליו לפני עשרים שנה, כשנשרפה סדנתו לתעשית-כובעים", היחיד שבא ויוצא מהמקום וגם משמש כמטפל סיעודי לחלק מחבריו; השלישי הוא יצור משותק, "איכר עגלגל, כבד-שומן, בעל פנים קהים ומטומטמים לגמרי. זוהי – בהמה חסרת-תנועה, גרגרנית ומזוהמת, שניטל ממנה זה מזמן כשרון-המחשבה והתחושה. העלה תמיד עיפוש חריף, מחניק", חסר שם ש'מתוחזק' על ידי היהודי הטפשון. על פי התיאור מדובר באדם דמנטי לחלוטין.; הרביעי, "איבן דמיטריץ' גרומוב, גבר בן שלושים ושלוש, מהאצילים, פריסטב [פקיד בכיר בבית משפט] של בית-דין ומזכיר-הפלך לשעבר, סובל משגעון-הנרדפות [פרנויה); "הדייר החמישי והאחרון של חדר-החולים מס' 6 – הוא עירוני ששימש אי-פעם בתורת מיין בבית-דואר": הוא דייר  ולא סתם חולה מאושפז. הוא שוגה בחלומות באספמיה בדבר היותו מועמד לקבלת אותות כבוד כלשהן ומבלה את חייו בחדר מס' 6, בציפייה חסרת תוחלת כמו אסיר עולם שמצפה לחנינה [הציטוטים בפסקה הזאת מופיעים בעמ' 14-4).

מהו סדר יומם [במשך שנים רבות מאוד כי הרי ברור שמדובר בחולים כרוניים, חשוכי מרפא, ללא טיפול…] וגורל חייהם של החולים האלה? – "בבוקר מתרחצים החולים, מלבד המשותק והאיכר השמן – במבוא מתוך עביט גדול ומתנגבים בשולי-החלוקים; אחר כך שותים תה מתוך לגיני-בדיל, שניקיטה [השומר] מביאם מהבניין הראשי. לכל אחד מגיע לגין אחד. בצהרים אוכלים מרק מכרוב חמוץ ודייסה, בערב אוכלים שיירי-דייסה מארוחת הצהרים. בשעות הביניים החולים שוכבים, ישנים, מביטים בחלון ומהלכים מפינה לפינה. וכך בכל יום ויום. אפילו המיין לשעבר [הדייר החמישי] מדבר תמיד על אותם אותות-הכבוד. פנים חדשות אינן נראות בחדר-החולים מספר 6 אלא לעתים רחוקות. חולי-רוח חדשים הרופא אינו מקבל מזמן, ובעלנים [פקידי הממסד הממונים] לבקר בתי-חולים למשוגעים מועטים בעולם הזה. אחת לחודשיים בא אל האגף סמיון לזריץ' הספר…" (עמ' 14).

מכאן ואילך מתפתחת העלילה הייחודית של הסיפור, שאינה מעניינינו כאן: מדובר ברופא הגר בעיר נידחת ומואס בשגרת חייו המייגעת, הוא מגיע בהפתעה לאגף 6 ומתיידד עם אחד מהמטופלים הסובל מפרנויה [גרומוב] ומגלה בו שותף שיחה מרתק. העלילה נסובה על הדיאלוגים בין שניהם, ההתקרבות האינטימית והצורה בה הקולגות של הרופא והממסד מקבלים את המוזרות הזאת… לבסוף הרופא מתאשפז בפועל ומת משבץ לב בחדר-החולים מספר 6…

אז מה היה לנו כאן — בחדר-אגף ממוספר בו מאושפזים חולי נפש בבית חולים בסוף המאה ה-19 ברוסיה של צ'כוב? תמונה פיזית ונפשית של חדר ומחזור חיים של השוכנים בו, חדר מספר 6 [מספור חוזר ונשנה לאורך כול דפי הטקסט], שבו שוררת אווירה ריאליסטית שהיא סוריאליסטית של: בידוד ובדידות; כרוניות של שנים רבות עד משך חיים שלם ללא תחלופה או גיוון; עזובה ואומללות מלווים בחוסר משווע של טיפול אקטיבי; אין ביקורים כמעט מכל סוג צפוי ומצופה – אין זכר למושג אשפוז-אירוח [אושפיזין] – יש רק כפייה, הרחקה ואפס פרטיות. המבנה הוא של בית כלא ומספור החדרים הוא העיקר! לרוב החולים אין שם, רק המספר 6 מקנה להם שמץ של זהות! הגם שמדובר ב-אסילום [עיר מקלט מפני… למען… ולצורך טיפול אקטיבי במטרה להחזיר לחיים נורמטיביים] הרי שהוא כפוי ומנוגד למהותו: זה לא לטובת החולה אלא לטובת החברה שבחוץ! מן הראוי להתייחס אל וללמוד מעבודותיהם של ארווינג גופמן (1982-1922) ומישל פוקו (1984-1926) על התולדות של התפתחות מוסדות הרפואה והכליאה בחברות המודרניות [מובאות בסעיף המקורות בסוף המסה]… ברם-אולם, לצ'כוב יש ממשיכים המתארים בצורה שונה [מבחינת הקנקן אך לא התוכן, ועל כך בהשוואה שבהמשך… במובן של חדר ממוספר הוא חדר ממוספר הוא חדר ממוספר!].

                                                                                  ***

אצל מאן ב-"הר הקסמים" התמונה שונה לחלוטין, לכאורה, מאשר אצל צ'כוב. עלילת הרומן משתרעת, כאמור, על פני שבע שנים לערך, לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. היא רובה ככולה מתרחשת במוסד פרטי, הסנטוריום הבינלאומי 'ברגהוף', הבנוי לתלפיות בראש הר הקסמים באלפים השווייצריים. מדובר בבית חולים אמיתי (יש בו רופאים, אחיות, מעבדות, עובדי מנהל ומשק, אוכל מדהים וצרכי תרבות ופנאי למכביר), ייעודי, אליו מגיעים מרחבי העולם חולים ואורחים על פי רצונם ואף משלמים ממיטב כספם. גם מותם  עקב כישלון הטיפול מטופל בכבוד ראוי. לכול הדמויות ברומן יש שמות פרטיים ושמות משפחה וקורות חיים עם התחלה, אמצע ו'סוף'. לכאורה, אין שמץ של כפיה באשפוז, החולה יכול לבוא ולצאת כרצונו לזמנים קצרים או ארוכים, לעיירה השכנה או למחוזות חפץ אחרים. יש טלפונים ויש דואר ויש תקשורת עם העולם החיצון למרות הבידוד האשפוזי.

 מהו סנטוריום? המונח ההיסטורי הוותיק והמקורי הוא 'סניטריום' שנגזר מהמילה הלטינית 'סניטאס' שפירושו בריאות באופן כללי, ושימש לתיאור המושג הכללי בית הבראה-מנוחה-החלמה וכדומה. במחצית השנייה של המאה ה-19 והראשונה של המאה העשרים הומצא המושג סנטוריום, הנגזר מהשורש הלטיני 'סנו' שפירושו לרפא, כדי להגדיר את בתי החולים הספציפיים לטיפול בחולי ריאות בכלל וחולי שחפת בפרט. מסיבות רבות (המהפכה התעשייתית, תהליך העיור וצפיפות הדיור, בעיות העוני והתת-התזונה, העישון ועוד) מחלת השחפת הפכה לפנדמיה  שהצריכה התייחסות ספציפית, כי לפני הופעת האנטיביוטיקה (אמצע המאה העשרים) הטיפול העיקרי בשחפת כלל משטר של מנוחה ותזונה טובה באוויר הרים צלול כיין כדי לאפשר למערכת החיסון של גוף האדם החולה להתמודד עם הזיהום השחפתי הכרוני וכך להגדיל את הסיכוי לריפוי או לפחות הארכת תוחלת החיים. המחיר, תרתי משמע, היה אשפוזים ארוכים וחוזרים בסנטוריום… ועם זאת, חדר ממוספר הוא אחד מכוכבי הרומן ובמקרה שלנו חדר מספר 34 (ובמידה פחותה גם חדר מספר 28)! – המתואר על ידי האנס קסטורפ הצעיר, גיבור הרומן שמגיע לשם כאורח בריא של בן דודו יואכים צימסן החולה, המאושפז שם מזה חצי שנה, ובהמשך הוא 'מבלה' בו שבע שנים כחולה שחפת – האנס הוא חדר מספר 34 ולהיפך!

"חדר מספר 34" (עמ' 21-13): בכניסה לבניין "נמצא תא הקונסיירז' ובו פקיד בעל חזות צרפתית" בניגוד לניקיטה השומר אצל צ'כוב. כאן יש מעלית, שטיחים במסדרונות ומנורות תקרה המפיצות אור וסממנים של מקום טיפולי אקטיבי כמו הצבע הלבן האחיד ובלוני חמצן. "קירות המסדרון היו צבועים בצבע שמן לבן דמוי לכה. […] אחות חבושה שביס לבן הופיעה במסדרון […] בשני מקומות במסדרון, סמוך לדלתות ממוספרות צבועות בלכה לבנה, ניצבו על הרצפה מעין בלוני גז […] בכניסה לחדר היו שתי דלתות, ובחלל שביניהן קובעו ווים לתליית מעילים. יואכים הדליק את מנורת התקרה, ובתאורה המרצדת נחשף חדר נעים ורוגע, מרוהט בפריטים לבנים ופונקציונאליים, קירות החדר היו מצופים בטפט לבן עמיד ורחיץ, חיפוי הלינולאום שעל הרצפה נראה מצוחצח, והווילונות היו עשויים פשתן ומעוטרים ברקמה מודרנית, פשוטה ועליזה. דלת המרפסת הייתה פתוחה ומבעד לפתח נראו אורות העמק ונשמעה מוזיקת ריקודים רחוקה. על השידה ניצב אגרטל קטן ובו אכילאות ופעמוניות […] שלשום מתה פה אמריקאית, אמר יואכים […] שלשום לפנות ערב היו לאמריקאית עוד שני שטפי דם קולוסאליים, וזה היה הסוף. אבל אתמול בבוקר כבר הוציאו אותה מכאן, ואחר-כך כמובן חיטאו את החדר באופן יסודי, בפורמלין… פורמלדהיד. הבקטריות הכי חזקות לא עומדות בפני החומר הזה […] אין ספק שהקפדה על היגיינה היא דרישה אלמנטרית. […] כיור גדול, שברזי הניקל שלו הבהיקו בתאורה… מיטת המתכת הלבנה וכלי המיטה הנקיים […] לא מחממים פה אצלכם? [בפינה היה רדיאטור כבוי] לא, הם מחזיקים אותנו בטמפרטורה די נמוכה, השיב יואכים [כי האוויר ערים צלול כיין הוא הטיפול]."

 בהמשך מנהלים האנס ובן דודו דיון שלם על סוגי שיעול ומשמעותם הרפואית, כאשר הגירוי לדיון הוא קקופוניה של סוגי שיעול שבוקעים מחדרים שונים. ואז הם פונים למסעדה, שאינה חדר האוכל הרגיל של המאושפזים. היא מצויה ליד חדרי ההתכנסות (מקום להרצאות חינוך לבריאות) "ומשמשת בעיקר את המתארחים החדשים, את אלה שסועדים מחוץ לשעות הקבועות ואת אלה שמקבלים אורחים. מלבד זה נערכו בה סעודות חגיגיות לרגל ימי הולדת או עזיבה קרובה של מתארח [לאורך הרומן מתקיימת ערבוביה של מאושפזים חולים, מחלימים, אורחים ועוד כל מיני אחרים] וכן לרגל קבלת תוצאות טובות בביקורת התקופתית". האוכל היה משובח והוגש על ידי מלצריות שכונו 'מגישות'. בהמשך מתאר האנס את המרפסת ואת מיטות המנוחה המיוחדות עליהן שוכבים החולים בשעות קבועות כדי לנשום אוויר הרים כאילו שמדובר בחלוקת תרופות שלוש פעמים ביום (עמ' 38). ולבסוף מתואר חדר האוכל הרגיל [שמתואר לפרטי פרטים על פני עמוד שלם] שם מוגשות הארוחות הסטנדרטיות חמש פעמים בכל יום כולל ארוחת עשר וארוחת ארבע – כולן חובה טיפולית (חוץ מלאלה המרותקים למיטתם עקב התקף חריף או במצבי גסיסה): "אולם מואר היטב שתקרתו מקומרת במקצת […] שבעה שולחנות ניצבו בחדר האוכל, מרביתם לאורכו ורק שניים לרוחבו. השולחנות היו גדולים למדי וכל אחד מהם התאים לעשרה סועדים, אבל לא כולם היו ערוכים במלואם [… מקומות הישיבה הם קבועים למשך כול תקופות האשפוז… ולהלן ארוחת בוקר טיפוסית:] על השולחן היו צנצנות דבש וריבות למיניהן, קערות של דייסת אורז בחלב ודייסת שיבולת שועל, פלטות של ביצים טרופות ובשר מעושן ושפע של חמאה. מישהו הרים כיפת זכוכית מעל גבינה שווייצרית מזיעה כדי לחתוך ממנה חתיכה. מלבד כל אלה התנוססה באמצע השולחן פנכה של פירות טריים ויבשים. מגישה בלבוש שחור ולבן שאלה את האנס קסטורפ מה ירצה לשתות: קקאו, קפה או תה? […] ואז החל לאכול דייסת אורז בחלב בתוספת סוכר וקינמון…" (עמ' 43-42). בהמשך מסתבר שהרופאים מתגוררים באותו בניין ואוכלים באותו חדר אוכל… כאילו גם חדריהם ממוספרים!? בסך הכל, חדר האוכל מזכיר חדר אוכל רגיל או מפואר במחלקה בבית חולים ציבורי או פרטי. במחנה צבא, בבית סוהר ולהבדיל, בקיבוץ או בית מלון וכדומה.

הפער העצום בין תיאור חדר-החולים מס' 6 בבית המשוגעים הנוראי של צ'כוב, בסוף המאה ה-19 במזרח רוסיה לבין חדר מספר 34 בסנטוריום הבינלאומי הפרטי המרהיב לחולי שחפת בהרי שווייץ המעטירה – ניכר לעין, לאוזן, ללב ולתודעה… ברם-אולם, בשניהם יש חדר ממוספר והמשוגע האומלל והשחפן העשיר מזוהים על ידי החדר הממוספר וללא קשר לאלמנט הכפייה-כליאה: האם מדובר בכפייה כוחנית, בכפייה שכנועית, מרצון של חוסר-ברירה או מרצון מכוון והנאה… עדיין לא מדובר באמת ובתמים ברצון חופשי שהרי אז אין צורך במספור החדר… כבר בתחילת הרומן מבהיר-מזהיר בן הדוד של האנס את המהות של חדר ממוספר, מרהיב ככל שיהיה: "האמת היא שהזמן פשוט לא עובר, אין בכלל זמן, וגם אין חיים. אי-אפשר לקרוא לזה חיים" (עמ' 17)… עוד נחזור לכך.

בסיפור הקצר "חדר מספר 10" של יהושע קנז אנו קופצים בזמן לתחילת המאה ה-21 – הפרש של כמאה שנה… אנו מצפים לשינוי והתפתחות חיובית בהשוואה לעבר המתואר אצל קודמיו – ולא היא! ואולי אפילו הקצנה של חוויית החדר הממוספר. זהו סיפור קצרצר, דחוס ורווי באווירה רומזנית בלבד, כזו שניתנת לניחוש בין השורות. זהו סיפור על מפגש פוגעני ומכמיר לב בין אדם זקן בעל עבר מפואר, אחרי שבץ מוחי שהותיר אותו נכה פיזי ובעיקר נפשי (אובדן העצמאות האישית והפרטית והיווצרות תלות…), לבין רופא נוירולוג בכיר חסר רגישות אנושית, מזלזל ומעליב שמתרחש אמנם בתוך כותלי בית-חולים מודרני, בחדר מספר 10 במרפאות בית החולים. המפגש מתואר על ידי הבן המלווה את האב. התיאור הוא כתב ביקורת והאשמה מתריסה כלפי הניכור והזלזול באדם החולה תחת הכותרת של "כבוד האדם כזכות חיה בטיפול הרפואי". במקרה הזה, גם המטפל וגם המטופל מזוהים כשוכני חדר ממוספר, חדר שבו כבוד האדם המטופל נרמס, כבודו של המטפל מבוזה וגם כבודה של הרפואה. גם כאן, המפגש הוא בכפייה מחוסר-ברירה. מסתבר שגם מטפלים 'כלואים' בתוך חדר ממוספר למרות שלכאורה ורק לכאורה, יחסי מטפל-מטופל הם חופשיים ואינם לכודים בתוך זמן-מרחב ארוכים כמו אצל צ'כוב  ומאן. קנז בחר לתאר מפגש טראומתי קצר, לא על ידי התוכן הרפואי אלא על ידי מספור החלל בו מתרחשת הסצנה המבישה.

לסיכום, לא במקרה בחרו שלושת המספרים בחדרים אנונימיים ממוספרים ככותרת לסיפוריהם. לא מדובר באושפיזין אלא ב'כלואים' למיניהם. החדר הממוספר מלביש על בני-התמותה השוכנים בו זהות מספרית שמשמעותה היא הפוכה לרצון חופשי, היא להלכה ולמעשה צורה של כליאה סמויה אך אמיתית. החדר הממוספר הופך סיפור חיים אישי למקרה אנונימי אחד מתוך שורה או קבוצה של חולים-מקרים [או אסירים או חיילים או…]. אמנם יש בחדר הממוספר אלמנט של צורך לפקח על מישהו שמצוי בו מכוח צורות שונות של כפייה על מנעד רחב כפי שהזכרנו… ובחזרה אל הפרפרזה בה פתחנו, השיר על "מי מכיר את האיש שבקיר?". האיש הזה הוא אנונימי ותקוע בקיר בין פנים לחוץ. לקיר הזה אין מספר אבל הוא מתפקד כקיר של חדר ממוספר ובמילים אחרות זה קיר של האיש הזה והאיש הזה הוא הקיר הזה.

מקורות נוספים

מישל פוקו, "הולדת הקליניקה: ארכאולוגיה של המבט הרפואי", מצרפתית: נועם ברוך, הוצ' רסלינג, תל-אביב, 2008 (פורסם במקור ב-1963).

מישל פוקו, "תולדות השיגעון בעידן התבונה", תרגום מצרפתית: אהרון אמיר, הוצ' כתר, ירושלים, 1986 (פורסם במקור ב-1972).

מישל פוקו, "לפקח ולהעניש: הולדת בית-הסוהר", תרגום מצרפתית: דניאלה יואל, הוצ' רסלינג, תל-אביב, 2015 (פורסם במקור ב-1975).

ארווינג גופמן, "על מאפייני המוסדות הטוטליים", תרגום מאנגלית: מעין זיגדון, הוצ' רסלינג, תל-אביב, 2006 (פורסם במקור ב-1957).

אורנה מונדשיין, "ספרות הסנטוריום: קריאה בתומאס מאן, דוד פוגל, ברונו שולץ", הוצ' רסלינג, תל-אביב, 2016.

דנה בלאנדר, כרמית הבר ומרדכי קרמניצר, "כבוד האדם זכות חיה בטיפול הרפואי", הוצ' המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2020.