היא רצתה להתקלף כמו בצל. הבטחתי לה, והיא הורידה את המעיל האדום הגדול שלבשה כשבאה לבד. התקרבה אליי בהול הקטן שהוביל לדירה. מימין היה משקוף ירוק שהוביל למטבחון. לה לא היה מה לחפש שם. אולי, מאוחר יותר, אם האומץ שלה ייכשל מעט, אביא לה כוס יין. אבל לא נראה שזה יהיה נחוץ. היא באה כדי להתפשט, להתקלף מהשכבות. ככה היא אמרה לי בפייסבוק, בגישושים הראשונים שמיד הפכתי למסע התפשטות מילולי לפני זה הבשרי שעמד לפנינו.

נותרתי עם בחירה. משמאל היה הסלון, אם אפשר לקרוא לו ככה. חדר לא גדול עם ספרייה, וטלוויזיה, ומקום למחשב שלי, וגם שולחן קפה נמוך ולא יציב במיוחד. לידו, ספה שלא כדאי לשבת בצד שמאל שלה, כי הקפיצים שם נשברו. ספה טובה לאורחות, כי היא מכריחה אותן לשבת צמוד אליי. פחות טובה לאורחים. בצד של הספה עמדה גם כורסת הקש העגולה, שנראתה מזמינה ונוחה עד שמישהו מתיישב.

הסלון הוא מקום טוב לבחורות שבאות להתפשט. נקודת התרעננות לפני שמתחילים עם הקילוף, שגם מאפשרת להן לשקר לעצמן קצת, כאילו באו למטרה אחרת. אבל לא תמיד כדאי לעצור במקום הזה – שכן אורבות שם הסכנות של המחשבה השנייה והשלישית, או אפילו הסכנה שבשיחה, שאולי ייאמרו בה דברים פחות מוצלחים. מסוג הדברים שעלולים לכבות את אש ההתפשטות.

הסלון הוא לא בשבילה. לקחתי לה את היד והסתובבתי לאחור, אל חדר השינה. זה היה החדר הכי גדול בבית. מיטה זוגית גדולה צמודה לפינה ועליה הפריט היחידי החדש בבית. המזרן. זה שקניתי בחנות עודפים בשבע מאות שקל. השקעה. כדי שיהיה נוח לכל מי שתבקש לבוא. מעל המזרון היה פרוש כיסוי מיטה מבד הודי דהוי, ושמונה כריות צבעוניות שתרמו לעוד שקר קטן, כאילו המיטה היא מעין דיוואן. רהיט שלגיטימי לשבת עליו, ולא חלילה מיטה. רק מקום יותר נוח מהספה השבורה ומהכורסה המתעתעת שבסלון.

עכשיו אני יושב בקצה המיטה, והיא בועטת מעליה את נעלי העקב שלה ומשתרעת אחורה על הכריות. אני יכול להרגיש את החשש שלה ואת הלמות הלב המהירה, אבל גם את הנחישות שאני אפשיט ואקלף אותה. בשביל זה היא באה. זה מה שהיא רוצה. וגם זה מה שהיא מחפשת אצלי. עברנו כבר על כל השאר.

אני מחייך אליה. חיוך קטן. כזה שמנסה להגיד "זה בסדר". רוכן לתת לה נשיקה כשהיד שלי מונחת קצת מעל החזה שלה, במחשוף של החולצה הלבנה שהיא לובשת. אני חייב להודות שהיא באה לבושה מצוין להתפשטות. חולצת משי לבנה מרשרשת ברוך מתקמט, שגם מחמיאה לעור הכהה שלה וגם דורשת פרימה של כפתורים. חוץ מזה היא לובשת מכנסיים גבוהים בצבע עור עם קפלים ושלושה כפתורים גדולים, ומעליהם חגורה שחורה דקה. אני אוהב כפתורים. הפרימה שלהם שצריכה להיעשות אחד אחד נותנת כבוד לקילוף הראשוני, העדין.

היא ידעה למה היא באה. להתערטל. היא לא הגיעה בשביל להעיף איזה בגד מעל הראש בדרך לסקס פרוע.

אני מתחיל לפרום את הכפתורים של החולצה שלה. בד המשי החלקלק חומק לי מבין האצבעות, מקשה עליי להחליק את הכפתורים הקטנים החוצה. אני רוצה לקרוע ממנה את החולצה. להשיג אפקט דרמטי של כפתורים עפים וגוף נחשף. אבל אני יודע שרק קילוף אטי ישאיר אותה פה.

מתחת לחולצה מתגלה חזיית תחרה לבנה, בוהקת, עוטפת את השדיים שלה בעדינות. כדי לפשוט אותה מעליה אני אצטרך לבקש ממנה לזוז. לא עכשיו. אני עוד אחזור לפה.

האבזם של החגורה שלה קשה הרבה יותר מדי. פלסטיק שמנסה לדמות לעור בצורה בלתי מוצלחת בעליל. קשיח. מלאכותי. הסרח העודף שלו קצר מדי. הידיים שלי קרות, והאצבעות הקפואות שלי כושלות מול החגורה הדקה. אני לא רוצה שהיא תרגיש בזה ושולח את הידיים שלי להחליק בעדינות במורד הרגליים שלה. מבחוץ ואז מבפנים, אני מרגיש אותה נדרכת ואז מקבלת את המגע שלי. ניצוצות של תאווה ממלאים את העיניים שלה, והחיכוך בבד הגס של המכנס מחמם לי את היד. מחמם מספיק כדי לנסות להתמודד שוב עם החגורה. הפעם היא נפתחת בקלות.

לא משנה כמה בחורות הפשטתי, אני תמיד נכשל בהבנת הבגדים שלהן. הכפתורים, מסתבר, הם דקורטיביים בלבד, ומסתירים ריצ'רץ' דק. אני לא אוהב ריצ'רצ'ים. במיוחד לא את הדקים האלו, שנוטים להיתקע. הם קיצור דרך, הופכים את ההפשטה לקלה מדי. אבל אין לי הרבה אפשרויות פה. הרוכסן נפתח בקול צרצור דק, ואני שומע אותה נאנחת קלות. "קלף אותי כמו בצל", היא לוחשת. עוד אחת שקראה את גינטר גראס או כתבה שירים למגירה בגיל 16. אני מכיר את הדימוי הזה ויודע מה קורה לבצלים כשמקלפים אותם, אבל זה מה שהיא רוצה ואני מחליק את המכנסיים מטה. פושט אותם ממנה.

אני מתרומם להביט בה בתחתונים וחזייה. עכשיו אני חייב גם להזיז אותה ממש. אני עדיין לא ממש רוצה לדבר. אבל כל עוד לא הפשטתי את הגוף שלה לגמרי, לא אוכל להתחיל להפשיט את הנשמה שלה.

אני נשכב לידה. מחבק אותה אליי. מרגיש אותה נשענת כנגדי, את ניחוח השיער שלה. היד שלי מוצאת את התפס של החזייה שלה. אני טוב בתפסים והוא נפתח מיד. קצת חבל לי להיפרד מהחזייה הלבנה, שעשתה חסד עם השדיים שלה. אבל הגוף חייב להיות חשוף כולו. היא שוב נאנחת קלות, מין נהמה נמוכה ומתפנקת שגורמת לי לחייך ולהרגיש טוב עם עצמי.

אני קצת מופתע שהיא לא ניסתה לגעת בי כלל. היא דווקא נראתה לי טיפוס הרבה יותר אקטיבי. הסוג שאני בדרך-כלל מעדיף. ולו רק למען העמדת הפנים. אבל היא פסיבית לגמרי. אני שולח יד ללטף לה את התחת ובדרך אגב קולף את התחתונים מעליה. היא מרימה רגליים ומורידה את שארית הדרך בעצמה.

אנחנו שוכבים ככה במיטה עוד כמה רגעים. אני מופתע מהרכות שלה. "קלף הכול", היא לוחשת לי ואני נותן לאצבעות שלי לטייל על הגב שלה. לחדור מבעד להגנות שלה. לקלף עוד ועוד שכבות של תסביכים וזיכרונות ישנים, של תדמית גוף משובשת ושל חוסר הערכה עצמית. היא נצמדת אליי וממשיכה בגרגור החתולי שלה. האצבעות שלי חודרות אל מתחת לעור שלה, מקלפות אותה מבפנים החוצה. תמיד כדאי להתחיל ללטף את הלב ולקלף ממנו החוצה. זה חוסך בלגן אחר-כך.

אני מרגיש אותה מתרוקנת. נרגעת. ואני משחרר את החיבוק ומשכיב אותה על הגב. מפסק אותה. מרכין את הראש שלי אל בין הרגליים שלה. אני מוצא את הנקודה ומתחיל לפרום אותה. פותח אותה לאורך קו האורך של הגוף שלה ומקלף את השכבה האחרונה של העור.

אני מקפל את הקליפה הדקה והפריכה שהיא כל מה שנשאר ממנה.

כשמקלפים בצל עד הסוף לא נשאר כלום.