אין לי ספק כי לו היו מכנסים את ילדי גן טרום חובה להכריע בדבר זאת היתה התוצאה: משה בתיבה היא המנצחת הגדולה בקטגורית סיפור ויצירה. בובה קטנה מפלסטיק ורדרד, איזה קיפול נייר צבוע בחום, וסיפור על תינוק חמודי קטן שעטוף ברוך בסירה אישית.

בל נשכח את החום והרוך הזה כשאנחנו מבקרים שוב את המיתוס שהולך ומתבקע עד שנשבר. הבובה מפלסטיק מכה בנו באיכותה הירודה ובמקורה המפוקפק במפעל במדינת עולם שלישי. צבעה של הבובה – עוד מופע קולוניאליסטי מקומם וגזעני. המתיקות שבהגנה האימהית מומר בזעזוע. ילדים לא צריכים לשמוע על מוות, רצח ואימהות שנקטעת, הלוא כן? יחד עם זאת, נראה כי משה בתיבה ממשיך לככב לא רק בגרסת בצק העלים עם הנקניקיה בארוחת ערב מקרטעת. האם המבוגרים צודקים והילדים הם העיוורים? או שקריאה סלקטיבית של דימוי עז מתוך מיתוס עז לא פחות ראוי לו להכיל את הסתירה: גם שחור וגם לבן; גם מתיקות עדינה וגם רצחנות פוליטית?

התיאור הפסטורלי של קדיש סילמן מחבר השיר "דומם נחה" מהפנט – שמים ממעל ויאור מתחת – כמו מבקש מכל ילד לדמיין עצמו עטוף בחמימות ושט לו ברוגע על גלי היאור. ההצהרה "לא יטבע חָיֹה יחיה" אף מחזקת את תחושת הביטחון של הילדים. אלו ההורים שעלולים לראות זאת כאיום.

הילד מזדהה עם התינוק, והתינוק אינו אחראי למעשי המבוגרים. הילדה פנויה לחוש את רחש הגלים ואת מגע דפנות סירת הגומא שאף צופתה בשכבה נוספת שלא תסריח רק בעבורה. אמא שלה שמקבלת לידיה את היצירה מהגן היא האם שיצרה את התיבה, שלקחה סיכון מופרז שסיכויי הצלחתו אפסיים בתוך כאוס פוליטי. כשהילדה מהגן כל כך שמחה, היא מרגישה כל כך נורא. איך הילדה לא רואה, אמא שלה מתפלאית, שמדובר באמא אכזרית ובעולם חסר צדק?

קריאה חדשה של משה בתיבה צומחת בדיוק על השבר בין הילדי והאחראי. בדיוק כפי ש"זלמן יש לו מכנסיים" הוא פזמון לילדים בכיתה ד, צעירים יותר לא יבינו, מבוגרים לא יצחקו, כך "משה בתיבה" הוא מקדשם של ילדי הגן. בין עבודת פרך למכת בכורות הם מזהים רגע של תום. והמבוגרים? שלא יקחו להם את זה. מיתוס מצונזר, מלוקק, מסורס, אינו מיתוס. המיתוס מלא אלימות ורוע? הוא רק משקף מה שמצוי בעולם, שהיה בו כשהתגבש ושעודנו עושה בו שמות בימינו אנו.

מיתוס מופלא מצליח בבד אחת לנחם ילדים מבקשי נחמה ולהטריד מבוגרים עסקני פרנסה. ואם זה קצת יותר מדי, שכבו, עיצמו עיניים והקשיבו לרחש קני הסוף. זה מרגיע.