אומרים שאנשים קוראים פחות ופחות, אם בכלל, אבל האמת היא שזה לא ממש מדויק, כי נשים רבות – ובכללן נערות – קוראות יותר ויותר, באדיקות ובהתמדה ינטלית שכל ישיבה בוחר עשוי להתקנא בהן. אהבת הספר שלהן מחזיקה את השוק בחיים, פשוטו כמשמעו. אז איך קרה שכמה מההוצאות לאור בארץ החליטו לירות לעצמן ברגליים ולסכן את המודל הכלכלי המושתת על הנשים האלה, החיוני כל כך להישרדותן? מה גרם למוציאים לאור להגיע למסקנה שזה רעיון מצוין לנסות למכור לקוראות המושבעות הללו, שמחזיקות את עותקי השמש שלהם (אֵקסְקיוּז מַיי פְרֵנץ') בביצים, תרגומי מכונה, שאיכותם עדיין רחוקה מאוד מהסטנדרט שהורגלו בו?

הבעיה הישנה־נושנה היא הזלזול – בנשים כקוראות אינטליגנטיות ובז'אנרים הספרותיים החביבים עליהן. החטא הקדמון התרבותי והמו"לי מתחיל כבר בכותרת החובקת־כול והמקטינה במפגיע "ספרות נשים", הכוללת ספרי "צ'יק ליט" – כלומר ספרות לנקבות/פרגיות, בחר.י את הכינוי הפוגעני החביב עליך – כמו השטן לובשת פראדה (שעוד נחזור אליו); רומנים היסטוריים, שרבים מהם מבוססים על תחקיר רציני ומעמיק ובכל זאת אינם מצליחים לזכות ביחס רציני; ומעל כולם, גביע הכסף הקדוש – רומנים רומנטיים ורומנים ארוטיים, שנקראו בעבר בכינוי המלבב "רומנים למשרתות". שני הז'אנרים האחרונים – הרומנטי והארוטי – כבשו מקום מיוחד בלב הקוראות הישראליות, שגומעות אותם בקצב מסחרר, במסירות עזה ובתשוקה יוקדת, ודי לחכימא.

הקטגוריה הרחבה, המצליחה והרווחית כל כך של רומנים רומנטיים וארוטיים אוצרת בחובה ספרים איומים, בינוניים, טובים ומעולים, כמו כל סוגה ספרותית אחרת, אך למרבה הצער, העולם נוטה לתפוס את כולם כמקשה אחת ולהגדיר אותם ואת הקוראות שאוהבות אותם כנחותים ונחותות.

אז אמנם אין חדש תחת שמי הפטריארכיה, אבל היחס המזלזל הישן בקוראות דווקא הגיע לשיא – הו כן, השימוש ב"הגיע לשיא" מכוון בהחלט – חדש באדיבות מהפכת הבינה המלאכותית.

בואו נדבר דוגרי רגע. אין עוררין על כך שה-AI משנה וישנה לחלוטין את העולם בכלל, ואת עולם העבודה בפרט. במקרה של הוצאה לאור, מודלי השפה העברית במתכונתם הנוכחית מסוגלים לנכש בקלות טעויות הגהה ולקצר משמעותית את זמן העבודה על כתב יד. שימוש מושכל בהם ככלי עזר יכול לחסוך למו"לים הרבה כסף. עם זאת, כפי שנודע לאיגוד אנשי הספר של ישראל – המאגד מתרגמות, עורכים, לקטוריות, מגיהים ונקדניות – כמה מההוצאות לאור בארץ נחפזו ללכת בעקבות המופת שהציבה החטיבה הצרפתית של הוצאת הרומנים הרומנטיים "הרלקווין", שפיטרה בבת אחת את כל המתרגמים שלה לטובת תרגומי בינה מלאכותית שייערכו על ידי אנשי מקצוע; אצלנו המהלך נעשה אמנם ללא הודאה רשמית בכך שספרים תורגמו על ידי בינה מלאכותית, אך הדבר בהחלט קורה גם בהיעדר הגילוי הנאות. חשוב לציין שמדובר בהוצאות מסוימות בלבד; למעשה, הוצאות ישראליות רבות אסרו על המתרגמים שלהן במפורש לתרגם באמצעות AI, מתוך הבנה שמעבר פזיז לתרגום מכונה שיעבור עריכה אנושית בתשלום מחפיר יהיה בעוכריהן. והכתובת על הקיר(ות) לא משקרת: נראה שהצעד הנמהר כבר מערער את בסיס הלקוחות הנאמן של הוצאות ה-AI.

איו ספק כאמור שיבוא היום שבו בינה מלאכותית תוכל לתרגם ספר לא מורכב במיוחד באיכות, בדייקנות, באמינות (ודאי גם ביצירתיות, אבל עוד חזון למועד) לא פחותות מאלו של מתרגמים בשר ודם – אבל היום איננו היום הזה, ו"ספרות נשים" לסוגיה דורשת תרגום מצוין שיעמוד בדרישות הסף המחמירות של קוראת העברית הסדרתית.

דרוש סט כישורים מיוחד כדי לגרום לספר להישמע כאילו נכתב במקור בשפה שאליה תורגם. ובניגוד חריף לדעה הרווחת, רומנים ארוטיים מציבים בפני בינת המתרגמת חתיכת אתגר: קשה מאוד־מאוד לתרגם סקס לעברית כך שהקוראת תחווה גירוי ולא גירוד בכל הגוף. כי בכל מה שקשור לסקס, העברית היא אחד משניים: סטרילית, ארכאית ומורידה או גסה ובוטה. אין לה כמעט שטחים אפורים. הרי די לומר "פין" ו"פות" כדי לגנוז באחת קול אביונה של כל אביונה.

כאשר הוצאה לאור משלמת למתרגמת או לעורכת מקצועית תעריף רעב על עריכת תרגום AI לספר דובר עברית שלא יחטא לכוונת המשוררת – יענו, רומן היסטורי שלא יכניס להיסטריה ורומן ארוטי שיחרמן ולא יחרפן – היא מעמידה אותה בפני ברירה בלתי אפשרית: לעשות את העבודה בסטנדרט שהקוראות למדו לצפות לו (חרף חרפת הרעב הנגזרת מתשלום תעריף רעב); או להסתפק בתיקון הזוועות הגדולות והצורמות ביותר ולגמור עם טקסט סביר פלוס במקרה הטוב ונורא מינוס במקרה הסביר.

או לא לגמור בכלל.

והקוראות מרגישות בזה מייד.

נכון אמרנו שנחזור להשטן לובשת פראדה?

אז בזמן הצפייה הכאובה בשיממון ההמשכון, מצאתי את עצמי תוהה אם בתרגום הכתוביות נחסך אפילו שלב העריכה האנושית. מדובר כאן בסרט מרובה בּאז הנשען על סרט ראשון אייקוני, כן? סרט קַאלט שהנשים שאהבו אותו מצטטות מתוך שינה. ועדיין, התאומות של מירנדה מהסרט המקורי – הילדות שכל כך רצו לגלות כבר מה קורה בספר החדש בסדרת הארי פוטר – הפכו בהינף כתובית AI לתאומים זכרים, בטעות שחזרה על עצמה כמה וכמה פעמים. כאילו, סִירְיֶיסְלי?! אפילו לא טרחתם לוודא שתעבור על זה עין אנושית שאשכרה שזפה את המקור האלמותי?

זוהי פשוט וריאציה של אותו זלזול משווע, הפעם בנשים שאהבו בלהט סרט אדיר, בכיכובן של שחקניות ענקיות – שסווג כמובן כסרט לנשים ולגייז בלבד – שרבות מהן שייכות ודאי לגרעין הקשה של הקריאה בארץ. ברור שמישהו שם למעלה הניח שקוראות, ובייחוד קוראות הספרות הרומנטית, לא יבחינו שחוויית הקריאה שלהן הולכת ומידרדרת, או שהן פשוט יקבלו את זה בשתיקה וימשיכו לקנות בכמויות כרגיל.

Big mistake. HUGE.

כי בחודשים האחרונים, תולעי הספרים שנותרו כשחצי תאוותן בידן מעלות פוסטים זועמים בקבוצות הקריאה שלהן. הן נשבעות אמונים להוצאות שממשיכות לספק את הסחורה – ואותן; מפנות גב לאחרות; וכמה מהן אף עוברות לקרוא באנגלית. Ranashbooks, בלוגרית ספרות/ בּוּקטוֹקֶרית עם אלפי עוקבות, כתבה:

"הוצאות יקרות – הגיעו מים עד נפש. זה התחיל בכריכות שעוצבו על ידי בינה מלאכותית עם גיבורה בעלת שש אצבעות… אבל הקש ששבר את גב הגמל היה ספר… שלא ניתן לסיים מרוב כמות הטעויות בו. טעויות תרגום, הגהה וחוסר התאמה לקהל הישראלי … תפסיקו לזלזל ביכולת של הקוראות והקוראים שלכם." והעוקבות הנאמנות שלה הגיבו מייד:

"אני קוראת רק באנגלית בדיוק מהסיבות האלו", כתבה אחת.

"כדוברת אנגלית זה פשוט משגע אותי", הוסיפה אחרת.

וקוראת נוספת הודתה שהיא כבר מעדיפה לקרוא תרגומים ישנים על פני "התרגומים הגרועים האלה שיעשו הכול, רק לא לכתוב את המילה העברית הנכונה".

הדברים האלה חוזרים בנוסחים שונים ובתדירות גבוהה להטריד בעוד ועוד פורומים, קבוצות קריאה וזירות בּוּקטוֹק.

קטע.

מתברר שאלפי נשות הספר של ישראל הרגישו מייד שמישהו הזיז את הבינה שלהן.