עץ וחיות אחרות, ערן צלגוב, סדרת כּליל לאקופואטיקה, עורכת הספר והסדרה: סבינה מסג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 77 עמודים

יש מרחק לא קטן בין שירת טבע לבין שירה אקופואטית. שירת הטבע המסורתית נוטה להתבונן בעולם שמחוץ לאדם, להתפעל מיופיו, להשתמש בו כמראה לנפש או כמקום מפלט מן ההמולה האנושית; האקופואטיקה העכשווית כבר אינה יכולה להרשות לעצמה את התמימות הזאת. הטבע אינו רק נוף, אלא מערכת חיים שהאדם הוא חלק ממנה, ולעיתים קרובות גם הגורם המאיים עליה.

בישראל, סבּינה מֶסֶג היא מהדמויות המרכזיות שפעלו במשך שנים כדי להעניק לתפיסה הזאת מקום בשירה העברית. פרס כּליל לאקופואטיקה, שהיא עורכת ומנהלת, כבר הכיר בין השאר בשירתן של מאיה ויינברג הנהדרת, שספרה "עיר ותנוחת ההר" זכה בפרס ב-2018, ובשירתו של צוריאל אסף, שספרו "לדובים שהיו כאן פעם" זכה בו ב-2019. עכשיו מצטרף אליהם ערן צלגוב, עם "עץ וחיות אחרות", ספר שאפשר לראות בו המשך מובהק למסורת הזאת, אבל גם סטייה מעניינת ממנה: צלגוב אינו מבקש רק להתבונן בטבע, אלא להכניס אותו, לפעמים ממש בכוח, אל תוך השפה האנושית, ובאותה שעה גם להראות עד כמה השפה הזאת עצמה כבר מזוהמת, פצועה ומסובכת בתוך העולם שהיא מנסה לתאר.

השם "עץ וחיות אחרות" מזמין מיד מחשבה על ספרו הנודע של חוקר הטבע ג'רלד דארֵל, "משפחתי וחיות אחרות", ספר הזיכרונות המשעשע מ-1956 על ילדותו של דארל באי קורפו, שתורגם ביד אמונה על ידי עפרה ישועה-ליית הנפלאה. עם זאת, אצל צלגוב הפרפראזה אינה רק קריצה ספרותית: במקום המשפחה האנושית שבספרו של דארל ניצב כאן העץ, ובמקום עולם החי הנצפה מבחוץ מבקש צלגוב לערער על עצם ההפרדה בין האדם לשאר היצורים. כבר בשם הספר מצטמצם אפוא המרחק בין האדם, הצומח ובעלי החיים, והעץ נעשה מעין נקודת מוצא למשפחה רחבה יותר, שאינה אנושית בלבד. זהו בדיוק המהלך האקופואטי של הספר: לא לתאר את הטבע מבחוץ, אלא לנסות לדבר מתוכו.

את "קוראים לי טיו: שיחות ורישומי מילים", ספרו הקודם של צלגוב, אהבתי מאוד. מצאתי בו מקוריות, חופש פיוטי ויכולת מופלאה להפיק מהיגדים קצרים חוויית קריאה עמוקה ורבת פנים. לא בכדי זכה הספר לימים בפרס חיים גורי לשירה.

דווקא בשל כך, הקריאה ב"עץ וחיות אחרות" מעוררת בי הסתייגות. נדמה כי המשורר החופשי, שהפליא לנוע בין שירה לפרוזה ובין הגות לשיחה, נכנס כאן לתחתונים צרים מדי של נושא. האקופואטיקה, על אף חשיבותה, נעשית לעיתים מעין תכתיב, והכתיבה הסכמטית והדוגמטית גובה את מחירה: אחדים מן השירים מקבלים טון טכני ודידקטי, כאילו הם מבקשים להמחיש רעיון נתון במקום להניח לשיר להיוולד מתוך המפגש החי עם העולם. החד-נושאיות עלולה להיראות מאולצת. לעיתים הפואנטה בסוף השיר מקלקלת את השורה תרתי משמע, הן כאידיום והן את השורה השירית ממש.

עם זאת, יש בספר לא מעט שירים יפים ורישומים מרשימים. צלגוב יודע לעשות דבר שבדרך כלל נראה מאולץ ומודבק בספרי שירה: לשלב בהם דימויים חזותיים עדינים, המשתלבים בטבעיות בעולם השירי. אולי הדבר מוצלח כל כך משום שהוא עצמו רושם אותם. בחלק מן השירים אפשר לחוש בפואטיקת הדימוי של יהודה עמיחי, אך בעיקר בזו המורכבת של תלמידו המובהק, המשורר רוני סומק. בעיניי, זוהי השפעה מבורכת. לצלגוב יש יתרון נוסף, המתווסף לפואטיקת הדימוי: הוא כותב שירה טיפוגרפית, שבּה צורת השיר, מבנה הבית וסידור השורות נושאים משמעות. כך הוא מצליח, למשל, באמצעות הלשון, ליצור תנועה מלמעלה למטה, מצמרת העץ אל שורשיו. לעיתים הוא אף יוצר צירופים רגשיים בעלי דחיפות לשונית רגעית באמצעות מקף מחבר, כמו בשיר "צופית שהייתה". בשיר הזה הוא מצליח להעביר את רפרופה המהיר של הצופית, את עמידתה באוויר ואת מקורה החד היונק צוף. כל זאת הוא עושה בשפה פרטית ויפה ביותר, המעניקה לשיר את איכותו המיוחדת. להלן השיר במלואו:

צופית שהייתה: "הגחת מהאֵין-כלום כל כך מהֵר / ודהִית חזרה בציוץ חטוף, / שלְאור הבוקר הזה לא היה די זמן / לפַנות לךְ מקום בגינה. // כנפייך כמעט לא נכחו כאן בכלל / כאילו מישהו צִייר ומחק, (כאן בספר בא רישום קסום וקטן בקצה השורה של הצופית ומקורה, ר"י) / והשאיר רק תנועה צבעונית, / הן היו אולי כנפיים-כמעט או / בעצם לא כנפיים בכלל: / רק ויכוח זריז ומבהיק / (כאן השורה הבאה בספר מוזחת פנימה בכוונה תחילה כדי להראות את המעוף התזזיתי של הצופית,  ר"י) / עם אוויר וכוח כבידה. // אני, ניסיתי לזכור את כל הצבעים, / והם השתנו בראשי כל הזמן: / אבל היה שם כחול וירוק וסגול / והתשהוּת-על-קו-האור ופליאה. // לרגע עפעפתי ואת כבר אינךְ, / והכול חזר להיות שִׁגרתי ורגיל, / רק האוויר עוד מתנדנד, מסתחרר / מכּתם הצבע שהיִית-שהיה / (כאן שוב השורה הבאה בספר מוזחת פנימה בכוונה תחילה כדי להראות את המעוף התזזיתי של הצופית,  ר"י) / וחלף ועבר בִּתנופה".

הספר נפתח בשירים שונים על עצים ומיקומם הספציפי כדי לייחד אותם: "האלון בכניסה לבסיס הטירונים", "הברוש ליד אולם הספורט", "הסיגלון בקמפוס" ועוד. חלקם יפים מאוד, כמו ״הסבּרס בחירבּה מחוץ לעיר״, המשלב את הטבע עם הילדות שגזה, כי בסוף המשכנו לצבא, או "האורן מאחורי הר הרצל", המשלב את החברתי, הפוליטי והשכולי בארץ הזאת: "יש אורן שגדֵל מאחורי הר הרצל / שמכיר ריח של אבק שריפה ושל זיעה, / את גבול הסבלנות של החיילים / ואת כל השמות שנחקקו בָּאבן. // הוא חולם על שירה / אבל מדבר רק בִּמחטים". כאן הפואנטה חזקה בעיניי, והדימוי אינו עובר את סף ההתחכמות.

בערך באמצע הספר, ואולי גם כאן המבנה נעשה מעט טכני מדי, עובר צלגוב מן העצים אל בעלי החיים: ציפורים, רמשים ויצורים אחרים ומיקומם הספציפי כדי לייחד אותם: "הנחליאלי פה ממול", "גמל שלמה באדנית" "עכבר שדות בכניסה לדירה". כלומר, בשלב הזה הוא חוזר אל צור מחצבתו, אל השירה על החי ועל מה שנמצא מתחת לעצים ובצד הצמחים. יש כאן בהחלט מצבּור של שירים טובים. אחד מהם מחזיר אותנו אל הנוף המדברי, אבל הפעם לא אל ילדותו של הדובר בבירת הנגב, באר שבע, אלא אל הגמל בסיני.

גמל בסיני: "ברחנו לסיני, י' חששה לעשֵן, / אבל אני, ד' וע' עישַנו כל הלילה והיום שאחרֵי / עד שהשמיים התרכּכו מעלינו וגמל הופיע / לבהות בנו כמו אֵל מוּתש מחוסר אֵמון. // דבר לא הֵזיז לו: לא הצחוק שלנו, / לא הג'וינט שהחליף ידיים כמו חפץ מקודש, / אפילו לא שורות של לאונרד כהן שע' זכרה בעל-פֶּה / היפֶה שלה ודִקלמה בעיניים עצומות.// הגמל המשיך ולעס את המדבר סביבנו / לגבישי חול באדישות איטית. / קראנו לו 'כבוד היושב ראש', 'אל עליון', / 'הבודהא של הדיונות', וכלום. / לפתע נחר והתעטש, ואז הפנה גב / וצעד אל תוך החוֹם כמו פסוק נשכח מתפילה / והפך לחלק מההיסטוריה שלנו. // אנחנו נשארנו בלי סיבה להאמין".

ממש לקראת סוף הספר משתלבים העצים והצמחים היטב עם בעלי החיים, הציפורים והרמשים, והספר חוזר בכך אל מכלול העולם האקולוגי שהלך ונבנה בו בהדרגה. השיר האחרון, הנקרא "אודה לִמשוררת אקו-פואטית", נראה לי כמחווה נאה לסבינה מסג עצמה, שבחרה יחד עם המשורר והעורך יקיר בן-משה להעניק השנה את פרס כּליל לאקופואטיקה לצלגוב. אף שמדובר בשיר מחווה, הוא אינו חנפני; להפך, הוא שיר חזק העומד בזכות עצמו, ואולי אף בא בתמורה לדברים היפים שמסג כותבת בסוף הספר על שירתו של צלגוב, כמעין קריאת כיוון להמשך דרכו. זהו ספר שירה טוב; קודמו טוב יותר, בעיניי, אבל צלגוב הוא משורר מסקרן, המתפתח כל העת, מה שיגרום לי ללא ספק לקרוא בעניין ובהנאה גם את ספרו הבא עלינו לטובה, אלא מה.