לציון 110 שנים להולדתה של לאה גולדברג (29.5.1911 – 15.1.1970)

כשלאה גולדברג היתה בת 8, השאירה אותה אימה בשדה לבד כדי לשמור על מזוודות, בשעה שהיא עצמה הלכה ל"סידורים". הימים היו ימי סוף מלחמת העולם הראשונה, אביה נאסר על ידי הצבא הליטאי ויום יום עבר טקס של הוצאה מדומה להורג. באותו יום אימה הלכה לנסות לשכנע את החיילים לשחרר אותו. לאה נשארה לבדה בשדה במשך שעות רבות ובסופו של אותו יום עלה חום גופה ל-39 מעלות. אביה, אברהם גולדברג, הפך עם שחרורו לאדם אחר. עד אותה עת היה אדם אוהב ומשכיל, אך לאחר שחרורו לקה בנפשו ועם פרוץ המחלה הפך לאיש פרוע וחסר רסן המאמין שהוא אלוהים או המשיח, למעט תקופות ביניים של צלילות הדעת. התנהגותו של אביה עוררה בלאה אימה ובושה בשל המשברים, התפרצויות הבכי וגילויי האלימות שהיתה עדה להם. האב נכנס ויצא חליפות מבתי חולים למחלות נפש ומחלתו גרמה למשפחה למצוקה כלכלית, כמו גם למצוקה רגשית וחוסר נחת.

כשהתבגרה, ראתה לאה באביה סכנה לבריאותה ולסיכוייה לחיות באושר וניסתה למחוק את הקשר ביניהם מזיכרונה ולבטל את קיומו בתודעתה. בנובמבר 1927 בהיותה כבת 16 כתבה ביומנה: "זהו שיגעון לפחוד מפני השיגעון. אני יודעת זאת ובכל זאת אני יראה. אומרים שמחלת הרוח עוברת בירושה. וזוהי אמת". החשש מפני המחלה לא היה מנותק מהמציאות. בילדותה סבלה מהתקפי בכי, מדיכאון ומכאבי ראש ואימה לקחה אותה לרופאים ולבתי נופש לקבלת טיפול רפואי. משפרצה מחלת הנפש של אביה, ראתה בכל ויכוח עם חבריה לכיתה שגרם לה לכאב ראש או לחולשה, סימן למחלה שהועברה אליה בתורשה. בשלב זה החליטה שאסור לה להביא ילדים לעולם ועמדה בהחלטה זו עד סוף ימיה. עקב חרדה קיומית תמידית זו מפני השיגעון, פירשה גולדברג כל תגובה רגשית החורגת מאיפוק רגיל כסימן למחלה האורבת לה. למעשה, החרדה הפכה אותה לאישה הממתינה למחלה, כזו שהופכת את המחלה הנעדרת לנוכחת בשגרה היומיומית. אך לא רק היא. לצידה חיה אימה, צילה גולדברג, שהורישה לביתה מבלי דעת את החרדה והפכה גם אותה עצמה לממתינה למחלה.

ביומניה מדווחת לאה גולדברג על ביקוריה התכופים אצל הרופא והם מוזכרים לצד הדיווחים השוטפים על שגרת היומיום והעצות הרפואיות שניתנות בעקבותיהם. אלו מעלים תהיות באשר לסיבותיהם, אך גם באשר למהות ההליכים הרפואיים שהיה על הנערה הצעירה לעבור. כך למשל, ב-13 ביולי 1923, בהיותה כבת 12, כתבה גולדברג ביומנה לראשונה על ביקורה אצל הרופא: "הייתי אצל הרופא, איש מצוין, צעיר מאוד. הוא לא מצא אצלי דבר מלבד זה שלי מעט דם". חמישה ימים אחר כך שוב מוזכר הרופא בעיקר בשל הציווי שלו שתצא לטיולים בטבע. כשבועיים לאחר מכן תיארה גולדברג את האירועים שלהלן: "הלכתי לגינה, שם שיחקתי זמן קצר. אחרי כך קראו לי לעשות אינהלציה של הראש. אני פחדתי שזה יכאב, האחות אמרה שאת זה לא מרגישים ועשתה לי, אבל קצת כאב.." והוסיפה: "אתמול הלכתי לטייל על ההר, כמעט עד הסוף. היום גם כן. זה היה יפה מאוד ואני יכולתי לכתוב הרבה. לא יראתי שהאחות תבוא לעשות לי הדבר שצובע הרבה, אינני יודעת איך זה נקרא בעברית."

הדברים מתבהרים כאשר היא מזכירה שאימה מעודדת אותה לצאת להליכות כדי שראשה לא יכאב, וכאשר היא מתפרצת, מציעה לה האם להירגע. אף שגולדברג הילדה מזכירה ביומניה כאבים שונים ומחלות שהיא סובלת מהן בתדירות גבוהה מאוד, נראה שבתקופת הילדות הרכה היתה צעירה מכדי לקשר ביניהם ובין מחלת הנפש התורשתית. עם זאת, נראה שאימה, שפחדה שביתה תירש את מחלת אביה, הורישה לה, דווקא מתוך הקרבה ביניהן, את הפחד מפניה. וככל פחד אחר גם בשיגעון יש יסוד מרתיע, אך גם קוסם ומושך והוא מאחד את השתיים ומשאיר אותן אנוסות באותה מלכודת של חרדה והמתנה לבאות וכך כתבה גולדברג בשירה "חמסין".

בְּחַדְּרִי מוּגָפִים כָּל הַתְּרִיסִים, חַם וְחוֹשֶׁךְ כָּרְתוּ פֶה בְּרִית. כְּסֵדֶר שֶׁל פֶּסַח בְּבֵית אֲנוּסִים עֲרוּכָה פַּת הַשַּׁחֲרִית. אַתְּ פּוֹרֶסֶת לִי לֶחֶם: "אִכְלִי, אִכְלִי" מִצְטַמֶּקֶת יָדְךָ הַיָּפָה".

קשיי החיים והחוויות שעברו בעקבות מחלתו של האב השאירו אותן יחד בקשר של תלות וחרדה מפני אויב משותף – השיגעון. אחרי מותה של גולדברג, נמצאו שני שירים במגירת השידה שליד מיטתה: "מָחָר אֲנִי אָמוּת אַתֶּם תִּרְאוּ מָחָר אֶת שֶׁהָיוּ עֵינַי אֶת שֶׁהָיוּ פָּנַי". רק במותה, הצליחה לקבל מזור אמיתי מהחרדה ולהתחמק מהשיגעון, "וְאֶעֱבֹר גְּבוּלִי ואֵין מַסִּיג אותו".