עלייתו המטאורית של דונאלד טראמפ, סלבריטאי בוטה, לכהונת נשיא ארצות הברית, הביאה עימה כדרכו של עולם גודש של אנלוגיות לנשיאי ארצות הברית בעבר, אופיים, מפעלותיהם, הרקע ממנו צמחו וכמובן, הסגנון והצבע שהותירו מאחוריהם בבית הלבן.

לכאורה, בחירתו לנשיאות של ברק אובמה הייתה דרמטית יותר. הוא היה אזרח אמריקאי כהה עור, הראשון שנבחר לנשיא האומה, שאך במחיר מלחמת אחים ובמחיר חייו של נשיאה לינקולן, נתנה לשחורי העור שבקרבה מעמד אזרחי, אך המשיכה להפלותם עוד מאה שנים לאחר מכן.

אלא שבכהונתו היה אובמה סמל לנשיא מין השורה, כנשיאים בעלי ההשכלה והרקע החברתי היציב, וכל שמונה שנות כהונתו הקרינו מהוגנות, איפוק ויכולות רטוריות מרשימות. לעומתו, הנשיא שאחריו, נער שעשועים ניו יורקי, עורר מהרגע הראשון בו תפס את רסן השלטון תחושות מקוטבות. המומחים להיסטוריה אמריקאית השוו אותו לנשיא אנדרו ג'קסון, הנשיא השביעי של האומה הצעירה. הרקע ממנו צמח אותו נשיא היה שונה לחלוטין מזה של ילד התפנוקים טראמפ. ג'קסון התגייס לצבא המהפכה בראשותו של וושינגטון בגיל שלוש עשרה. הוא נלחם כמפקד צבאי במלחמה של 1812 נגד הבריטים וזכה לתהילה רבה שהביאה את האיש הכריזמטי והפשוט לנשיאות. ג'קסון זכור בשל סגנונו הבוטה ופעילותו הנמרצת למיצוי הפוטנציאל הטמון בארץ הצעירה לטובת "העם" ובכלל זה דחיקת רגליהם של האינדיאנים והמשך דיכוי העבדים  השחורים.

ג'קסון היה הנשיא הראשון שלא הגיע מהרקע האריסטוקרטי של צפון מזרח אמריקה, ממנו באו כל הנשיאים לפניו, וסגנון נשיאותו והתבטאויותיו היה שונה. הוא היה נשיא של העם, "We The People", מטבע לשון שבאה להעניק לנשיאות כוח ועוצמה שאף נשיא לפניו לא העז לקחת. להלוויה רבת ההמונים שלו הובא גם התוכי האהוב שלו, אך הורחק ממנה כשגידף  בציוציו את המלווים לקבורה של הנשיא המת.

פול התוכי של ג'קסון

ציוץ התוכי של ג'קסון מביא אותנו אל ימינו אנו כשהנשיא המכהן, לא התוכי שלו, הוא המצייץ. הנשיא טראמפ מנהל את המדיניות התזזיתית שלו מעל ראשי הממשל ומעל הקונגרס באמצעות פרסום מסרים קצרים בשפה פשוטה, שפת רחוב, "ציוצים". בחכמת הרחוב שלו, הוא יודע שלמיליארדי התושבים של כדור הארץ המתחמם, אין זמן לשבת בבתי קפה נינוחים ולעלעל בעיתוני נייר מרשרשים, תוך לגימת אייס-קפה של קיץ. הנשיא טראמפ מבין שאת המסרים הקצרצרים שלו קוראים מידי בוקר נוסעי המטרו בפריז והטיוב בלונדון ומיליוני אמריקאים בפקקי התנועה בלוס אנג'לס.

אך לפני שנים קצרות, במהלך גסיסת העיתונות הכתובה, החלו להתפרסם עיתוני "המטרו" – עיתונים בפורמט קטן שחולקו לנוסעי התחבורה הציבורית בערים הגדולות בחינם – במטרה לאפשר לנוסעים להתעדכן בקצרה בחדשות היום. הפורמט הזה היה "ציוץ הברבור האחרון" של העיתונות הכתובה שהובס על ידי מסרוני הס.מ.ס, על ידי ה-icq, הפייסבוק, ווטסאפ ויתר הטכנולוגיות שהחריבו את מסרי הנייר הארכניים.

אלא שאת הצורך לקצר את הטקסטים ולתמצת את המלל האינסופי הבינו כבר בדורות קודמים. את הסטנוגרפיה, שפת סימנים המאפשרת לקצר ולתמלל שיח, נאום או עדות, במהירות וביעילות ולא להחסיר מילה, שכלל הגרמני היינריך  רולר, שנולד בשנת 1839 בברלין. הוא שכלל את השיטות שהיו קיימות לקצרנות סימני כתב והביא לגמר את  השיטה שאפשרה הכשרת קצרנים לתמלול ישיבות, מכתבים, נאומים ועדויות. לימים עברה הקצרנות, הסטנוגרפיה של רולר, מכתב יד לסימנים של מכונה מכנית ששימשה בעיקר את בתי המשפט בארצות הברית, מכונה שמן הסתם תיעלם לחלוטין בעידן ההקלטות והתיעוד הטכנולוגי החדש.

היינריך רולר מת בברלין ב-1916 ונקבר בבית קברות קטן שברחוב פאפלאלה ברובע פרנצלאואר ברג, ברלין. בית קברות קטן זה הוקם על ידי הקהילה של הכנסייה הקתולית בברלין, במחצית המאה ה 19, ושימש עד עליית הנאצים לשלטון את הקהילה למענה הוקם. הנאצים הלאימו את בית הקברות ושללו מהקהילה את הזכות הבלעדית לקבור בה את מתיה. גם לאחר תום המלחמה שימש בית הקברות את השלטון המקומי כבית קברות עד שנסגר ב-1970. רק עם נפילת השלטון הקומוניסטי ואיחוד ברלין נעשו במקום עבודות שחזור וקימום חלק מהקברים, וכיום זהו אתר מעורב: בית קברות לשעבר עם קברים משוחזרים וגן ציבורי.

קברו של היינריך רולר. צילום: אבי גולדברג

כתובת על שער בית הקברות מציעה למבקר "צור את חייך כאן טוב ויפה, אין עולם אחר אין תחיית המתים." ובגרמנית: Schafft Hier das Leben gut und schön, kein Jenseits ist, kein Aufersteh'n.