או המין האנושי משולב בטכנולוגיה?

אליקים כסלו, 'יחסים 5.0'. כנרת, זמורה, 2024. 333 עמודים

1. נושא החיבור 'יחסים 5:0': ארבע מערכות יחסים היסטוריות בין בני אדם, ומערכת יחסים חמישית ביניהם, שהיא עתידנית.
   בחיבור זה של אליקים כסלו מבוא רחב, ולאחריו שני חלקים: החלק הראשון מתאר את ההיסטוריה של מקום האמצעים הטכניים, הטכנולוגיה, בתולדות החברות האנושיות, קרי – בתולדות מערכות היחסים האנושיות. החלק השני מתאר את עתידה המשוער של הטכנולוגיה במערכות האנושיות העתידות. החלק השני מבוסס על תיאור אפשרי של עתיד מערכות היחסים בין בני האדם לבין הטכנולוגיה, הרובוטיקה, הבינה המלאכותית.
   המבוא הוא הקדמה מתומצתת של שני חלקי החיבור – הצגת תמצית עבודתו של הכותב בפני הקורא. לטעמי, המבוא יכול היה להיות קצר בהרבה, מפורט פחות, ולכלול נקודות עיקריות בלבד. החלק הראשון עצמו הוא מעין מבוא לחלק השני, שהוא עיקר החיבור. מבחינות מסוימות, החלק הראשון נועד לקהל רחב מאוד. במבוא לחיבור מציג הכותב את החלק הראשון של עבודתו כדיון היסטורי פופולרי, ומציע לקוראים המעוניינים בעצם הנושא העיקרי של החיבור, עתיד היחס בין בני אדם לבין הטכנולוגיה, לדלג על החלק הראשון של החיבור, ולהתחיל את הקריאה מייד בתחילת החלק השני.
   לטעמי, עיקרו של החיבור, שלו גם המבוא וגם החלק הראשון הם פתיחה, היא הנחת היסוד כי אנחנו עומדים בפני עידן חדש. משמע, לא עומדים בפני התפתחות רציפה במערכת תרבותית אותה אנו מכירים כמה אלפי שנים, אלא אנו עומדים בפני קפיצה אל מערכת שונה, חדשה; כזו שאותה ריי קורצוויל מכנה: "מהפכה סינגולארית".
   ההנחה, המלווה כל חוקר של מערכת אנושית, היא כי ההומו ספיאנס, המין האנושי, הוא הופעה היסטורית, שלהתחלתה אין עדות ברורה ארכיאולוגית או בדומה, והיא מתפתחת התפתחות עקבית בכלים שלה, שחלקם מבוססי היגיון – תבנית מחשבה – וחלקם מבוססי התנסות חושית. מניחי המהפכה הסינגולארית מניחים שבנקודה עתידית בזמן המין האנושי יחדל להתפתח כמין אנושי ויהיה משהו אחר. ומשהו אחר זה הוא תופעה שאין למין האנושי כלים להסביר אותה. כאילו נאמר כי אבותיך מובנים לך, אבל בניך עשויים להיות שונים ממך, לא מובנים לך. משמע הנחה כי לאדם החושב של היום אין כלים לההין את הלעתיד האנושי, או ה"פוסט-אנושי".
   השימוש הראשון במונח "מהפכה סינגולרית" נעשה על-ידי ורנור וינג', מתמטיקאי מקליפורניה וסופר מד"ב. יזם ההייטק. ריי קורצווייל קידם את קונספט הסינגולריות בספרו מ-2005 'הסינגולריות קרובה', בו הוא טוען כי ההתפלגות המעריכית (הקצב האקספוננציאלי) של ההתקדמות הטכנולוגית הופך את יצירתה של אינטליגנציה מלאכותית, נבונה יותר משל בני אדם, לתוצאה ההגיונית היחידה בעתיד.
   כל הנושא מתואר בחיבור שלפנינו, מכמה זוויות מבט מקובלות, על פי החלוקה המקובלת, אליה נחלק הידע האנושי: היסטורית, חברתית, פסיכולוגית, טכנולוגית, ובדומה. אלה זוויות מבט נפרדות, שמטבע הדיון האנושי, יש ביניהן גם חפיפה. ברור כי המחבר, אליקים כסלו (בית הספר למדיניות ציבורית וממשל, האוניברסיטה העברית), הוא קודם כל סוציולוג, ועיקר העניין שלו, כמו גם עיקר הדיון, הוא חברתי.
   
2. זמננו והצפוי בו
   כאמור, כל החלק הראשון של החיבור נועד לקהל הרחב. הוא מבוסס על מוסכמות שונות לגבי ההתפתחות של המין האנושי לאורך ההיסטוריה שלו. חלק זה הוא מעין מבוא של סקירה היסטורית כללית של התפתחות המין האנושי, תוך הצגת עמדת החוקר, שהיא, פחות או יותר, מקובלת. מטבע הדברים, זה מבוא של מעין סיכום כוללני, של פרימטים תבוניים, מהם השתלשל המין האנושי, ושל מהי ההיסטוריה של המין האנושי, מתוך תחילתה המשוערת והלאה. מטבע הדברים, ככל שהסקירה קרובה יותר אל הווה, כך היא מפורטת יותר, מבוססת יותר. זאת, בעוד "התקופה הראשונה" של מאות אלפי שנים ואף יותר – זמן שגם הוא מעין השערה ללא אפשרות ביסוס מחקרי – היא הנחה הנובעת מיכולת חקירת המציאות היום.
   את תולדות המין האנושי, שראשיתן, כאמור, משוערת, ועתידן גם הוא משוער, מחלק כסלו לחמש תקופות. חלוקה זו בולטת כבר בכותרת החיבור – 'יחסים 5.0', ומשמעה – היחסים בין "אדם, לבין "מציאות" בעתיד. חמש התקופות של התרבות נחלקות כך: שלוש קודמות, רביעית הווית וחמישית, עתידית, היא הליך של סוף המין האנושי של היום, ויצירת דבר אחר ממנו. לחמישית מוקדש, העתידית כאמור, עיקר החיבור. כאמור, במלה "יחסים" שבכותרת מסתתרת עיקר החשיבה הסוציולוגית של הכותב. הוא מתאר מהי הנוכחות האנושית בכל תקופה, וכמה המבנה החברתי המשתנה חושף את הזהות של הפרט האנושי בכל תקופה, ויחס זהות זו אל המציאות באותה תקופה.
   בעצם, עם השתנות הפרט האנושי גם המושגים הברתיים הקשורים בו הולכים ומשתנים. משמע, המושג "מציאות" שהפרט חווה הולך ומשתנה. זהו, בעצם, נושא הכתיבה כאן – הפרט ומהי המציאות שלו, של הפרט.
   הנה דוגמא חשובה לתפישה זו של כסלו: לקראת סוף החלק הראשון כותב כסלו כך – "העלייה התלולה בכמות המידע שינתה לחלוטין את המבנה החברתי. כעת הוא כבר לא היררכי, אלא מרובה מוקדים ובנוי כרשת" (84). שלושה סוגים של "שחקנים" דוחפים את ההתקדמות הטכנולוגית, המשנה את החברה האנושית, ואת היחס בין בני האדם לבין עצמם: כלכלנים, קובעי מדיניות (פוליטיקאים), ומדענים. וכך, בעבר הקרוב ובהווה המתמשך, הדיאלוג הרב שמקיימים פרטים אנושיים רבים עם הטכנולוגיה, ההיעזרות האישית הרבה שלהם בטכנולוגיה, מביאים אותם להיות מרושתים זה בזה אבל לא תלויים במבנה היררכי ברור.
   המעבר מחברה חקלאית לחברה תעשייתית הביא את הפרטים האנושיים להתקרב זה לזה, להצטופף. המהפכה התעשייתית הביאה את בני האדם לחיות קרוב זה לזה בשטח מצומצם של מגורים, לעבוד יחד במפעלים דומים, לנהל אורח חיים דומה לזה של רבים אחרים. לעומת זאת, עלייתה של חברת המידע ושקיעתה של החברה התעשייתית שינתה את המבנה המסורתי של המשפחה, של הקהילה וגם של האומה. אנשים חוברים זה לזה יותר ויותר באמצעות הטכנולוגיה כשגבולות המציאות שלהם מתרחבים ומתגוונים.
   אנחנו חיים בחברה שמממשת את עצמה במידה רבה באמצעות הטכנולוגיה. בתחילת תהליך זה, הטכנולוגיה עשתה את הקשר הבין-אישי מהיר יותר ורב עוצמה יותר. אדם נסע לאהובתו ברכבת מהר יותר מאשר בכרכרה, ובמכונית שלו הוא נסע אליה באופן חופשי יותר ובזמנים האפשריים רק לשניהם. אחר כך הטלפון הפך את הקשר "מציאותי" אבל לא פיזי. היום, יחידים יכולים ליצור קהילות שלמות באמצעות האינטרנט, להכיר באתרים דיגיטליים, לממש חלק מהקשר בצורה דיגיטלית. הדיגיטלי הולך ותופש מקום מרכזי בחיים – הן מידע דיגיטלי, הן היצע דיגיטלי, הן מימוש דיגיטלי. אדם קיים בפני עצמו יותר ויותר, ככל שהוא יכול לממש עצמו בטכנולוגיה. "חיים כסינגלים" מכנה כסלו תופעה זו של העידן הרביעי, ובכך הוא מסיים את החלק הראשון של חיבורו, החלק ההיסטורי.
   
3. לכבוש את הטכנולוגיה או להיכבש בה?
   את החלק השני, החלק העיקרי, למענו נכתב החיבור, פותח כסלו בחלוקה של המהפכה הטכנולוגית לשלוש תבניות שלכל אחת מהן יש יחסים הדדיים עם אדם: המהפכה הפיזית, המהפכה החושית, המהפכה הקוגניטיבית. עיקר החלק השני של עבודתו הוא דיון בשלוש תבניות טכנולוגיות אלה – כיצד נוצרה כל אחת מהן, מהם יחסי הגומלין של אדם עם כל אחת מהן, ומה צפוי בהתפתחות יחסי הגומלין בין כל אחת מהן לבין האדם.
   הדיון נפתח בתיאור המאמצים האנושיים ליצור רובוטים דמויי אדם ובעלי יכולותיו ויותר. הוא מציג את העיסוק הספרותי בתחום, ביצירות מדע בדיוני אחדות. כך הוא מביא דוגמאות אחדות מיצירות מדע בדיוני (להלן – מד"ב) למודעות למתח שקיים ביחסים הדדיים אלה בין טכנולוגיה לבין אדם. בפתיחת החלק השני הוא מביא דוגמא מפורטת מסרט המד"ב, 'היא' (2014), ומתאר את הטרגדיה הנגרמת בקשר בין אדם לבין בינה מלאכותית. כך הוא דן בפתיחת החלק השני בצורך האנושי החיוני בהערכה מוסרית ובשיפוט מוסרי של קשר זה.
   הוא עוסק בנושא רווי בימינו: שלוש המהפכות ביחסי אדם וטכנולוגיה – יחסי טכנולוגיה ואדם במערכת הקוגניטיבית, יחסי טכנולוגיה ואדם במערכת החושית, יחסי טכנולוגיה ואדם במערכת הפיזית.
   תיאור המערכת החושית הוא תיאור כיצד אנשים יותר ויותר מכניסים את המציאות המורחבת לעולם החווייתי החושי שלהם, כיצד יותר ויותר אנשים חווים, אפילו חושית, לא רק את המציאות המיידית, הנוכחת, אלא גם מציאות מורחבת חושית.
   תיאור המערכת הפיזית הוא תיאור הבעיות שבעצם יחסים גופניים (יחסי מין שונים, למשל) עם רובוטים. הוא מתייחס אפילו אל אפשרות יחסי המין השונים בין אדם לבין רובוט. ממכלול הבעיות הוא שם את הדגש על היבטים מוסריים. הוא מעלה את האפשרות שבן אנוש יתייחס למכונה בעלת בינה מלאכותית כמו שבני אדם התייחסו לעמים אחרים, שונים מהם, אל גזעים אחרים, שונים מהם, אל מגדרים אחרים. הוא מדבר שוב ושוב על שינוי חשוב הנדרש במערכות חינוך, כך שיחנכו את אדם לקבל את השונה ממנו, גם כששונה זה הוא "מכונה" ולא "אדם". כך, למשל, הוא כותב: "…עלינו לחנך את הדורות הבאים להישמר מפני עיוותים על רק מגדר, גזע [—] לרבות ישויות דיגיטליות." (254)
   הוא מביע חשש שבני אדם "ינצלו" רגשית של רובוטים שלא יוכלו להגיד להם "לא". ובמקביל – הוא מעלה חשש שבני אדם לא יקבלו ריגשית רובוטים שהם "טכניים". התשובה שעונה החוקר לשאלה היא כי אפשר לסמוך על החמלה האנושית. להבנתו, בני אדם מפתחים יותר ויותר חמלה כלפי שונים מהם: כלפי עמים אחרים, כלפי גזעים אנושיים אחרים, כלפי בעלי-חיים לסוגיהם. הוא מעריך כי אפשר לסמוך שכך המין האנושי ירגיש חמלה כלפי הרובוט.
   הפרק מסתיים בקביעה אופטימית כי המין האנושי יוכל להתחבר בצורה מוסרית אל הרובוטיקה השונה. (265-256).
   
4. הבעיה העיקרית בעבודה זו
   הבעיה העיקרית במחקר זה, היא כי למרות המבוא לו, הרי בגוף המחקר שהוא מציע , והעיקר שהוא מציע בו לקורא, היא האפשרות שייעשה בבינה המלאכותית על ידי המין האנושי, האדם החושב, שימוש לא הגון שעלול להמיט אסון על בני אדם. אחת האפשרויות המרתקות הקיימות בפיתוח הקשר בין האדם החושב לבין הבינה המלאכותית – אפשרות שמועלית בצורות אחדות בחלק הראשון – היא האפשרות כי הבינה המלאכותית תתעלה על האדם החושב, לא רק ביכולת טכנית, אלא, גם או בעיקר, במורכבות שבן אנוש יכול היום להעלות על דעתו. אך מטבע הדברים בן היום לא יכול להבין את מלוא משמעות החיבור בין אדם לבין טכנולוגיה, בין אדם לבין בינה מלאכותית. חיבורים אלה עשויים להיות למעלה מאדם של היום ויכולותיו.
   אפשרות זו, של חיבור לא משוער בין אדם לבין טכנולוגיה שלמעלה ממנו או בינה מלאכותית שלמעלה ממנו, לא נשאלת כאן, בחלק השני, העיקרי, של החיבור, למרות שהיא מתבקשת מדבריו של הכותב עצמו, והתשובות האפשריות לה הן מגוונות. הנה כמה: האדם לא ייתן לבינה המלאכותית להתפתח ויעצור אותה. האדם והבינה המלאכותית יצרו יחד מהות-ישות חדשה, שקשה לשער גבולותיה. הבינה המלאכותית תתגבר על המין האנושי, ותיצור תרבות משלה, שונה מזו של המין האנושי.
   כך אפשר לומר כי הספר משלב, לא במידה שווה, שתי ראיות שונות, אפשר אפילו לומר ראיות מנוגדות, של היחסים בין אדם לטכנולוגיה, למכונה, לבינה מלאכותית.
   ראיה אחת היא ראיית ההתפתחות העתידית של הטכנולוגיה כמשולבת במין האנושי, בדרכי קיומו השונות. הטכנולוגיה כאילו נטמעת בתוך חיי אדם, בגוף ובתודעה. האפשרות השנייה היא כי אדם יהפוך חלק ממערך טכנולוגי גדול ממנו, והיטמעות זו של האדם תיצור משהו שונה ממנו, שכאמור, האדם החושב היום לא יכול לתפוש, לא יכול להעלות בדעתו. אלה תפישות שאפשר לכנות אותן – פוסט-אנושיות, הצגת סייבורג לא אנושי.
   לשם השעשוע, עשיתי מה שרבים עושים, כנראה – נכנסתי לאתר של בינה מלאכותית, ורשמתי "חיבור עתידי בין אדם לבין מחשב". הנה הפסקה שקיבלתי, כלשונה: "בעידן המתהווה, הגבול בין האדם למכונה הולך ומיטשטש. לא עוד כלים חיצוניים בלבד, אלא ממשקים עצביים ישירים, שתלים ביולוגיים, ובינה מלאכותית שמשתלבת בתודעה.המחשב כבר לא ניצב מול האדם – הוא נטמע בו, והאדם בתורו נטמע בתוכו.המין האנושי והטכנולוגיה אינם רק משתפים פעולה – הם מתלכדים. נולדת ישות חדשה: סייבורג תבוני, שחושב, מרגיש, ויודע – גם אנושות וגם קוד." עד כאן לשון התבונה המלאכותית, בפסקה זו.
   מכאן אני חוזר ללשוני, ומסכם בפסקה אחרונה – האפשרויות שהוצגו כאן קיימות בפוטנציאל שיש בחיבור שלפנינו, אך אינן ממומשות בו באופן ברור. זה, אולי, בגלל האושר האדיר, הכמעט על-אנושי, של אפשרויות דיון בנושא שכבר קיימות היום, וכסלו לא יכול אפילו לרמוז לכולן בחיבור אחד. בחיוך אפשר לסיים את הדיון כאן באמירה כי חבל שאנחנו עדיין רק אנושיים.