"נגווה, נגווה, רגע, חכי, אל תלכי, תישארי איתי עוד רגע!"

יחזקאל פקח את עיניו ושמע את עצמו צועק בקול ניחר. הוא הסיט את השמיכה מעליו וראה שעיגולי שתן התפשטו על מכנסי הפיג'מה שלו. הוא חש את זיעתו ניגרת במורד רקותיו, ואת עיניו דביקות מקורי שינה ומדמעות. הוא פרץ בבכי, ובתוך כך התיישב במיטתו.

"נגווה, נגווה, איך ככה בגדת בי והלכת לפניי? הרי סיכמנו שנעשה את זה ביחד! הבית כל כך גדול עליי! הילדים, הנכדים, הנינים – כולם כל כך רחוקים, נגווה! מה את באה אליי ככה בחלומות? תראי אותי! תראי מה נותר ממני! יחזקאל הגדול, קבלן עפר, בעל חמישה טרקטורים כבדים. בניתי את כל הארץ ועכשיו אני משתין במכנסיים. את היד חתכו לי כשהלכת, ככה אני מרגיש. הבית הזה הורג אותי. אבל למי יש כוח, בגיל כמעט שמונים, לעבור בית, אה? תגידי לי, נגווה, למה את לא עונה לי עכשיו, אה? רק בחלומות את באה אליי? לא נותנת לי לישון, ואני משתין במכנסיים. לא, לא הולך לרופא האידיוט הזה, הוא רק שולח אותי למיליון בדיקות. מה יש לבדוק? זקן, זקן, הכל כבר חורק, אז מה אם אני משתין קצת במכנסיים? הברז דולף קצת, נו, אז מה?"

יחזקאל ניער את ראשו. הוא הוריד את כפות רגליו אל המדרס הקטן, שעליו היו מונחות נעלי הבית המרופטות שלו, המחוררות במקום שבו נתחבות הבהונות, ואחוריהן מקופלות כדי שלא יטרח להתכופף. הוא התיישר לאט לכדי עמידה ופסע לעבר השירותים.

הוא ניסה להטיל את מימיו, ללא הצלחה. פתח את ברז המים בכיור שליד וחיכה, וחיכה, עד שלבסוף הואילו לנזול כמה טיפות, ואחריהן הופע עוד זרם לא מאוד מרשים. לפחות הוא חש הקלה מסוימת. יחזקאל התיישב על האסלה והליט  את פניו בידיו.

אחר כך גרר את רגליו לעבר המיטה, בחמת זעם תלש את המצעים והסיר מעליו את הפיג'מה, זרק את כל בושת לילו על הרצפה ודשדש לעבר המקלחת. המים החמים שטפו את דמעותיו, את מחשבותיו, את רעדו, את ריחם החמוץ של השתן ושל הזיעה. הסבון בא על גופו והחליק על  בשרו הצפוד, על קמטי פניו, על פדחתו שהיתה מבהיקה ונטולת שיער כבר שנים רבות. בועות הסבון הלכו ושטפו את כרסו שהיתה פעם מפוארת, ועתה תלתה לפניו מדולדלת. בועות הסבון המשיכו וגלשו על רגליו המגוידות ועל אצבעות רגליו שבהונותיהן התרוממו והתעוותו מעט. שטיפה אחרונה, ויחזקאל סגר את ברז המים.

הוא הגיע למטבח והכין לעצמו כוס תה. כעת אחז בכוס החמה בכפות ידיו שהיו נוקשות מעט. הוא ניסה לכופף וליישר את אצבעות ידו הימנית, העביר את הכוס לימין ועשה את אותו הדבר עם אצבעות ידו השמאלית. הוא העיף מבט מרוכז באצבעותיו ובציפורניו וראה כי עדיין נותרו שם שאריות גבס.

"אוי, הייתי צריך להקפיד יותר על ניקוי הציפורניים. בפעם האחרונה כבר היה לי די קשה להרים את הגופה ולהעמיד אותה אל הקיר. מה יהיה? אני חייב להקטין את הבית הזה. הוא גדול עליי. מה יהיה?"

יחזקאל , שהיה פעם חזק וחסון, עד שאמרו עליו שהוא יכול להרים פיל ביד אחת, נחלש מאוד בשנים האחרונות, אך עדיין, שלא כמו חבריו בני גילו, גופו זכר את יכולותיו.

שנה שלמה חלפה מאז שעזבה אותו נגווה שלו, שהיתה בבת עינו. הכל הוא עשה בשבילה, הכל. מלכה היא היתה אצלו. למענה הוא היה מוכן להרים פיל, ואפילו כמה פילים.  אפילו למות היה מוכן למענה. אבל היא צחקה עליו, ככה בלילה אחד פתאום הפסיקה לנשום, ולא קמה יותר. נגווה שלו, שהיתה היפה בנשים, שהביאה לו חמישה בנים. בנים נהדרים, אחד אחד.

אמא שלו, עליה השלום, תמיד אמרה, "אם הבנים היא תתהלל". והבנים? מה עשו כשהאמא המהוללת שלהם מתה? הם באו. כולם באו לשבעה, מכל רחבי הכדור, וכולם בהייטק  שלהם. כל כך משעמם בעיניו. הוא אפילו לא מקשיב לכל המילים האלו על ההייטק-שמייטק הזה. שלושה  גרים בחלק בצפוני של הכדור ושניים בדרומו. אז הם הגיעו, יחד עם הכלות. כל הכלות המפונפנות שלו לקחו להן סוויטות בבתי מלון, הרי לא נאה להן הבית שבנה בשתי ידיו עם כל עצי הפרי מסביב. לאורך כל ימי השבעה ראה יחזקאל בעיני בניו את קוצר הרוח.  הוא ראה גם את הטלפונים הניידים, שהיו נטועים תדיר בידיהם,  כאילו היו המשך לזרועותיהם.  והגדול לא מדבר עם הקטן.  השלושה שבאמצע  נהמו פה ושם כמה מילים האחד לשני. וזהו, נגמר. כל אחד חזר למקומו, ויחזקאל נותר לבדו. הוא, ביתו  וקירותיו.

כעבור שלושה חודשים הוא הביא את נג'י, החבר שלו, קבלן השיפוצים. נג'י חצה את הבית לשניים ובנה עוד שירותים ופינת מטבח. יחזקאל, שעבד יחד איתו,  היה יותר משבע רצון מהתוצאה והחל להשכיר את חצי הבית. אלא שמהר מאוד גילה שהוא רוצה את השוכרים לעצמו,  שיישארו איתו לתמיד, שיעזרו לו להקטין את הבית, שלא ירגיש שהקירות כל כך גדולים עליו. אז היה לו חוזה מיוחד , לא זה הגלוי שערך איתם: ברגע שהשוכרים היו חותמים על ההסכם הרשמי, מבלי דעת הם גם חתמו על כך שבקרוב מאוד יעצמו את עיניהם ללא סבל וכאב, ויירדמו לעד. ואז יחזקאל היה ניגש לעבודה:  לכל אחד יצק תבנית גבס והשכיב אותם שם, שינוחו, ואז הצמיד אותם לקירות, מעלה שכבה נוספת של בטון וטיח, וכך מעבה את הקירות.  והנה הבית פחות גדול, והקירות הולכים ומצטמצמים.

אבל הוא עייף כבר, יחזקאל.  הלילות שלו מסויטים.  כל לילה נגווה באה אליו.  היא יודעת בדיוק מה הוא עושה. היא מחייכת את החיוך שלה שתמיד המיס את לבו, ומסמנת לו באצבעה שיבוא אליה. הוא מנסה, אך תמיד היא מתרחקת. ואז הוא משתין בפיג'מה.  וככה עוברים הימים והלילות. הוא רוצה ללכת אליה, אבל הוא פוחד.

"רק עוד דייר אחד אני מקבל", חשב לעצמו, כשכוס התה כבר הצטננה לחלוטין. הוא יקבל עוד דייר אחד,  ואז  יגיע אל נגווה שלו. ביחד הם ינוחו, וכך תסתיים סאת ייסוריו. יחזקאל שפך לכיור את שארית התה.

***

"שלום , זה הבית של יחזקאל לוי?"

בפתח הדלת עמדה בחורה, על גבה תיק תפוח ומתחת לבית שחיה כן ציור ענק. את פניה עיטרו גלי תלתלים בצבע אש. עיניה היו ענקיות וכחולות, אפה קטן כפתורי, ושפתיה אדומות כדם. היא היתה לבושה בסרבל ג'ינס, שהיה גדול עליה לפחות בשתי מידות ומחובר אליה רק בכתף אחת. מתחת לסרבל הציצה גופייה בצבע אדום. גם נעלי הבד שלרגליה היו אדומות. כל המביט בפניה יכול היה לחשוב בטעות כי היא נערה בת שבע עשרה לכל היותר. היא נותרה תקועה בפתח הדלת, ובינתיים נפל כן הציור על הרצפה.

"כן, מי מבקש?"

"אהה… אני…אני דיברתי איתך קודם בטלפון בקשר לשכירות. נתת לי כתובת, אז הנה אני פה."

יחזקאל התרומם לאט ממושבו, תוך שהוא מנסה להתגבר על כאבי הפרקים ברגליו ובידיו והשתדל לבצע עמידה מכובדת, אך טרם הרים עיניו להביט בנערה. אחר כך היטיב את משקפיו, הביט נכחה ובתוך שנייה הרגיש כי ליבו מחסיר יותר מפעימה אחת. "אלוהים, אלוהים, תעזור לי, זה חזיון תעתועים."

הוא פער את פיו בתדהמה, ניסה לומר משהו, אך קולו לא נשמע לו. לבסוף הצליח לסגור את פיו ולפתוח אותו שוב כדי לדבר.

"נעים מאד, שמי יחזקאל לוי,"  אמר ובראשו רצות המחשבות: 'אני לא מאמין, אלוהים שבשמיים צוחק עליי, הוא שולח לי מלאכים? מלאך בדמות אישה? הרי היא כל כך דומה לנגווה שלי כשהיתה צעירה!"

"מה שמך , גברתי הצעירה?"

" אהה, שמי… אהה… אני נוגה, נוגה קדם."

"איך אמרת? נוגה?! "

"כן, נוגה קדם."

"נוגה קדם, אפילו השם…לא מאמין לדבר הזה," הרהור מהיר כברק חצה את מוחו של יחזקאל.

" בואי , בואי, שבי, להכין לך משהו לשתות? קפה? תה? מים?"

"רק מים, תודה."

"כבר מביא לך כוס מים."

יחזקאל פתח את המקרר והוציא בקבוק מים צוננים. הוא חיפש כוס שתהיה מספיק נקייה ובוהקת עבור האורחת. הוא הרים ידו למדף העליון והוריד כוס חגיגית. במאמץ רב הצליח למזוג מים מבלי לשבור את הכוס. ידיו רעדו. הוא לא ידע את נפשו מרוב סערה והתקשה מאוד לשמור על ארשת מנומסת ומכובדת. שוב זיעתו החלה לבצבץ ושלפוחיתו החלה ללחוץ. יחזקאל חזר אל חדר האורחים כשידו הרועדת אוחזת בכוס.

" הנה, מים קרים, תשתי. "

"הו, תודה לך."

"אז מאיפה את בארץ, נוגה קדם?"

"ההורים גרים בצפון, בגליל. אני הגעתי הנה כדי ללמוד במכללה. אני לומדת ציור."

נוגה ליוותה את דבריה בחיוך שלא מש מפיה ומדי פעם גם בפרצי צחוק קטנטנים, שנדמה כאילו הם מעטרים את צליל קולה.

"אהה, נהדר, ציור זה יופי, ובכלל אמנות אני אוהב."  יחזקאל כבר הצליח לייצב את קולו, ואפילו את הרעד בידיו.

"באמת? יש זרם שאתה מעדיף? אולי אמנות פלסטית?"

"אני כבר איש זקן, פעם ידעתי יותר, ו… לא… לא ממש מבין בזרמים ובפלסטית."

"אז… אדון יחזקאל, רוצה להראות לי את הדירה? כי היא נראית לי מקום אידיאלי לי ולציור שלי."

"בואי, בואי אעשה לך סיור פה, ותראי גם את עצי הפרי שלי."

נוגה הילכה כמרחפת, ונדמה כי כפות רגליה הקטנות בקושי נוגעות באדמה. יחזקאל גרר את רגליו, מנסה להתאים את קצב הליכתו לשלה. מחשבותיו היתלו בו, שיחקו בו, ייסרו אותו. הוא היה נתון במלחמת חורמה כנגד מחשבותיו.

"החוזה, החוזה, אתה צריך להחתים אותה על החוזה, להמשיך להקטין את הבית, אבל תראה אותה, את התלתלים, את העיניים, היא ממש נגווה! כולה פרץ חיים, נוטפת טל בוקר. יחזקאל, יחזקאל, סלק את המחשבות האלה, עכשיו! מיד!" יחזקאל קפץ את אצבעותיו שכאבו כל כך. הוא חש בכאב, ושמח. הוא חש.

"את רואה, נוגה, זה העץ הראשון ששתלתי, זית, ואחר כך, כמובן, את הלימון. אשתי המנוחה כל כך אהבה את העצים, כל בוקר היתה יוצאת לראות מה הבשיל. והריבות… הריבות שהיא הכינה!"

"איזה יופי, אדון יחזקאל." תלתל אחד כיסה את עיניה של נוגה, תוך שהניעה את ראשה בחן הגובל בפשע והשמיעה את עיטורי הצחוק שלה. "אולי אצייר כאן דווקא את הרימונים."

" בטח, בטח נוגה." יחזקאל נהנה מגלגול צליל שמה בפיו. נוגה.

"בואי, אראה לך את החדר שמיועד בשבילך."

נוגה מיתנה את צעדיה והביטה בכל פרט.

"נראה לי מעולה, אדון יחזקאל, אז.. .צריך לחתום על חוזה, לא?"

"בטח, בטח, אבל לא דחוף הרגע. לכי קודם להתארגן."

"טוב, אדון יחזקאל. אני אלך קצת לסדר את הדברים שלי, בסדר?"

"בטח, בטח נוגה."

נוגה נכנסה בדילוגים עליזים ומרחפים אל הבית, כשיחזקאל מדדה אחריה בצעדיו האיטיים.

***

 

שבוע רדף שבוע. נוגה יצאה בכל בוקר ללימודיה, בעוד יחזקאל מחכה לרגע בו תשוב. מדי יום חיכה לשמוע את גרירת הכן ואת דילוגיה העליזים.

בוקר אחד נעמדה נוגה בפתח חדרו של יחזקאל, כשהיא לבושה, כתמיד, בסרבל הנצחי שלה, שפה ושם נותרו עליו כתמי צבע. אבל לנוגה אף פעם לא אכפת. היא אומרת שככה הסרבל נהיה יותר שמח וצבעוני. גם ציפורניה מסתירות שאריות צבע, וגם זה לא ממש אכפת לה.

"אדון יחזקאל", שאלה, "אולי אתה מוכן, זאת אומרת, אולי תסכים לדגמן לי? כאילו, אתה מוכן שאני אצייר אותך?"

"חחח, אותי? זקן כמוני, מה יש לצייר אחד זקן כמוני?"

"זה דווקא מרתק אותי."

יחזקאל ניסה שוב להתרומם לכדי עמידה יציבה ולזקוף מעט את גבו השחוח, כדי להיראות ראוי לה ולציורה.

"אז מה אתה אומר? מוכן?"

"אם את בטוחה, אני אנסה. אבל ככה? עכשיו? בבגדים האלה?"

"כן, בטח, זה נהדר ככה. אל תזוז, זאת אומרת, שב על הכיסא, ליד השולחן, ואני רצה להביא את הכן והצבעים."

יחזקאל החל שוב לרעוד ושילב את שתי ידיו כדי להרגיען.

בינתיים נוגה  שבה וידיה מלאות בציוד לציור. שיערה היה אסוף כעת מעלה לתוך מטפחת צבעונית, שהשתדלה לרסן את התלתלים כדי שעיניה יהיו גלויות. יחזקאל היטיב את משקפיו על עיניו והביט בה כמהופנט.

"אני רואה שאת כולך מוכנה," אמר.

"בטח, ציור זו אמנות, אבל זו עבודה שצריכה הרבה ריכוז וכוונה," השיבה נוגה תוך שהיא מתאמצת להעמיד את הכן באופן יציב.

"ו… את תמיד מציירת?"

"מה פתאום? התחלתי בזה רק אחרי הצבא. לפני כן, בכל מקום, הייתי הילדה השקופה."

"למה את מתכוונת, נוגה?" יחזקאל השתדל שלא לומר את שמה לעיתים קרובות מדי, אך מדי פעם הרגיש שהוא מוכרח.

"זה סיפור ארוך, אדון יחזקאל."

"נו,  ספרי לי קצת."

"האח שלי, שהוא מבוגר ממני בשנתיים, היה המאמי של ההורים שלו…שלנו…כלומר, של ההורים."

"מה זאת אומרת 'היה'?"

"הוא היה. עכשיו הוא איננו. הוא מת במלחמה, בצבא."

"מצטער לשמוע, באמת."

" תמיד הוא היה הכי והכי והכי, ו…אני הייתי שקופה כזו. השתדלתי לא להפריע יותר מדי לאידיליה המשפחתית: אבא, אמא, בן מוצלח, מבריק, יפה, גבוה. ואני סתם ככה, תפאורה. "

נוגה לא הפסיקה לחייך אפילו עכשיו ופניה זהרו. רק הכחול של עיניה נראה פתאום קצת יותר עמוק, כמעט אפור.

יחזקאל, שנותר עד עתה ישוב על הכיסא, הרגיש לפתע שהברז הדולף שלו מתחיל להתעורר לחיים.

"אלוהים, מה קורה לך?" דיבר כך בליבו אל הברז שלו. 'אתה לא מתבייש? היא יכולה להיות הנכדה שלך. תוריד מהר את הראש שלך, שמעת?"

יחזקאל העלה בקושי רגל על רגל, שילב את ידיו ואמר:

"ומה קרה אחר כך?"

"אחר כך? אחרי שיואבי מת, ההורים שלי התחילו ללכת בבית כמו צללים, ובכל פעם שהם במקרה נתקלו בי, הם בכלל לא הבינו מי אני. הם הפכו את החדר שלו למקדש, ורק המשיכו לנשום מדי פעם, אז חתכתי משם. גם ככה הם לא ממש שמו לב. ועכשיו זה רק אני והציור שלי."

יחזקאל רצה לקום ולחבק את נוגה, אבל הרגיש כי עדיף לו להישאר נטוע במקומו. הוא רק ניסה למתוח חיוך קטן בזויות הפה.

"אז יאללה, לעבודה, אני לא זז מפה, ואת מציירת."

"בדיוק, בדיוק, מספיק מכל השטויות האלה."

נוגה הוציאה גיליון נייר ענק והצמידה אותו לכן בעזרת שני תפסים. היא נטלה חתיכת פחם והחלה לצייר קווי מתאר בקווים גסים. מהרגע שאחזה ידה בחתיכת הפחם, הבעתה השתנתה. החיוך הקבוע נעלם, אך אור הציף את פניה ונדמה היה שנוגה,  הדף והפחם הפכו לאחד. גלים של נהרה שטפו עכשיו את פניה של נוגה. יחזקאל ישב כמהופנט. אפילו לא היתה צריכה לגעור בו שלא יזוז. הוא לא יכול היה לזוז.

"מה קורה לך, יחזקאל? היא ילדה תמימה וצעירה, כל החיים לפניה, איך אתה עוד פעם חושב על החוזה, אה? אתה לא רואה אותה ? כולה אור , אז…אולי בכל זאת אני אנסה את המועדון כאן, בסוף הרחוב. הרי ממילא אני אוכל שם ארוחת צהריים. אפגש שם עם כל השפופים עם המקלות ואקשיב לכל השטויות שלהם. אבל כשאחזור הביתה יהיה לי כאן את הנוגה הזאת, המוארת," כך המשיך להפליג במחשבותיו שהחלו לנבוט זו אחר זו כמו ציצי פריחה.

נוגה המשיכה במלאכתה, מדי פעם הרימה את עיניה, אך לא הביטה בו, אלא דרכו. המבט בעיניה  החל לפתע להפחיד את יחזקאל. "מה היא רואה? היא יכולה לראות את המחשבות שלי? היא רואה מעבר אלי? לא יכול להיות, תפסיק כבר עם השטויות!"

חלפה כבר כשעה, ויחזקאל הרגיש כיצד גבו מתאבן וישבנו מתכווץ, אך לא העז להתלונן.

"רוצה לעשות קצת הפסקה?" שאלה נוגה.

"אה,, כן בטח, בואי נשתה משהו."

נוגה הניחה את חתיכת הפחם, התרחקה מעט והביטה כעת על עבודתה.

הקשיש והנערה פסעו לעבר המטבח ומזגו לעצמם שתייה צוננת. היתה זו הפעם הראשונה שנוגה העיפה מבט בוחן במטבח ובעיקר בכלי הפורצלן שניצבו בסדר מופתי מאחורי דלת זכוכית.

"יו, כמה כלים יש כאן, ממש כמו חנות," אמרה נוגה בהתפעלות.

"איי, איי, נוגה, היתה כאן משפחה לתפארת. אשתי המנוחה, היא… היא מאוד אהבה כלים יפים. מה שהיא רצתה, היא קיבלה, נוגה."

"ו…ו…ילדים?"

"בטח, בטח, חמישה בנים ילדה לי אשתי."

"ואיפה הם הבנים שלך? שלכם? זאת אומרת, איפה הבנים?"

"הבנים? עפו מזמן, התרחקו כל כך,  כל אחד בארץ אחרת."

"והם באים?"

"לא  כל כך, היו בשבעה – ונסעו. וזהו, רק אני פה עכשיו."

"אדון יחזקאל, אבל אתה איש כזה טוב, אתה יכול להזמין חברים, ו…אולי ללכת למועדון."

"רוב החברים שלי כבר מתו, נוגה, אני בעיקר הולך להלוויות."

"אז למה אתה נשאר כאן? אולי תמכור את הבית ותגור ליד אחד הילדים?

"אני כבר זקן, ילדה. אני כבר עייף. כאן, בבית הזה, גידלנו אותם. הקירות ראו הכל. הקירות כאן זוכרים את נגווה שלי…"

יחזקאל הרגיש כי רעד חדש שוטף את גופו, עיניו בהקו באור מוזר,  והוא הביט בנקודה מסוימת בלתי ברורה.

"אדון יחזקאל, אדון יחזקאל, אתה לא מרגיש טוב? בוא, אני אעזור לך, תלך לשכב קצת."

"כן, כן, נוגה, אני עייף. בואי תעזרי לי לקום, אלך קצת לנוח."

נוגה אחזה בזרועו, ושניהם פסעו לאט לעבר חדר השינה. יחזקאל נשכב על המיטה ועצם את עיניו.

"נוגה, נוגה, נגווה, אני עייף, כל כך עייף, נגוווהה, אני בא אליך. עוד מעט."

"אדון יחזקאל , אדון יחזקאל, אני לא מבינה מה אתה אומר."

יחזקאל עצם את עיניו והניח לזרועותיו להישמט לצדדים. נוגה קרבה את אוזנה לפיו כדי לשמוע שנשימותיו סדירות. חזהו עלה וירד בקצב רגוע ואחיד.

"טוב, הוא פשוט נרדם, אני אצא לי בשקט ואניח לו," חשבה. היא היטיבה בעדינות את שמיכת הפיקה הצבעונית על גופו ויצאה חרישית מהחדר.

נוגה חזרה לכן הציור שלה, אחזה שוב בחתיכת הפחם והביטה ברישום הראשוני שיצרה. היא הוסיפה מספר קווים ובהתה ביצירתה ההולכת ומתגבשת. עוד היא חולמת לעצמה כך, נשמעה דפיקה בדלת. נוגה ניעורה מהזייתה ורצה לדלת. בפתח עמדו שני שוטרים צעירים למראה, לבושים מדים כחולים, מגוהצים ומתוחים על גופם, כובע לראשם ופניהם מגולחות למשעי.

"שלום, גברת."

"שלום. חחח, לא ממש גברת, אבל כן? איך אוכל לעזור?"

"האם זהו ביתו של יחזקאל לוי?"

"אהה…כן…אני רק הדיירת פה."

"האם מר יחזקאל לוי נמצא בבית?"

"כן,כן. אהה… הוא רק נח קצת."

"רצוי שתעירי אותו."

"מה קרה? האם זה משהו דחוף?"

"גברתי, כדאי שתעירי אותו, או שאנחנו נעשה את זה."

"בסדר, בסדר, אני כבר הולכת להעיר אותו."

נוגה ריחפה כהרגלה, מחשבות מבזיקות בראשה כברקים. 'אולי זה אחד הילדים בחו"ל? אולי איזה שכן? אולי משהו אחר? מה זה כבר יכול להיות? טוב, עדיף לך שתשתיקי את ראשך. מה זה עניינך בכלל?  לכי תעירי אותי, ובכלל תתרחקי מכאן ואל תתערבי במה שלא שייך לך, כן?"

"אדון יחזקאל, יש מישהו בדלת." נוגה נגעה קלות בכתפו.

"מה? מה? מי, מי בדלת?"

"שני שוטרים אומרים שהם צריכים לדבר איתך."

יחזקאל התיישב על המיטה, שפשף את פניו והביט בידיו.

"שוטרים, אמרת?"

"כן , אדון יחזקאל, בטח סתם משהו שהם צריכים לברר איתך. אמרתי להם שאתה נח, אבל הם התעקשו שאעיר אותך."

"אהה…שוטרים, נו, באמת, לקח להם הרבה זמן להגיע. צאי ותגידי להם שאני מיד יוצא אליהם."

"לקח להם הרבה זמן? לְמה?" נוגה פסעה לעבר היציאה.

יחזקאל פתח באיטיות רבה את מגירת השידה הסמוכה למיטתו, הוציא את התמונה של נגווה והצמיד אותה אל חזהו. אחר כך, לאט לאט, שלח את ידו אל המגירה הפנימית, הנסתרת, שלף משם חוזה אחד ואת העט המוזהב וחתם: יחזקאל לוי.