לכבוד חג האהבה ב-14 בפברואר חזרתי לשירתו היפה והחבויה של אריק אלף, אשר בפואמות הליריות שלו ובכלל שירתו הוא הקרוב ביותר ל"אֶרוס". יתחיל הלימוד מאל"ף

אריק א. או אריק אָלֶף, פעמים זה נכתב כך ופעמים כך, הוא משורר ייחודי במתחם הספרות שלנו, שבתחילת דרכו נישא לשתי דקות וחצי על גלי התהילה המקומית ואחר כך משום מה הלך ונדחק לקרן זווית, הלך ונשכח, שלא בצדק. גילוי נאות נדרש כאן: אריק אָלֶף ואני עשינו דרך בספרות יחדיו והקמנו, עם המשוררים עמוס אדלהייט ויהונדב פרלמן והסופר משה פינטו, את כתב העת "עמדה" באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, ומאז ועד היום, תוך מעלות ומורדות, אנחנו עובדים יחד. נשאלת השאלה: האם משורר-חבר צריך לסבול מזה שלא אכתוב עליו בגלל מערכת היחסים האישית, כאשר העוול על אי-ההתייחסות לשירתו החשובה בעיניי זועק אל השמיים? התשובה היא לא, ולכן אכתוב עליו.

אָלֶף הוא בן שנות התשעים בספרות שהספיק לפרסם את ביכורי שירתו בשלהי שנות השמונים. ספרו הראשון "הודאה" (1994) ראה אור בהוצאת "עכשיו", עוד תגלית של פרופ' גבריאל מוקד – גלאי המשוררים האולטימטיבי, וספרו השני "תר פרוע" (עמדה/כרמל 2001) – איזה שם מקורי ביותר לספר שירה, לָתוּר את אזור המחיה שלך באופן פרוע, והכוונה בחוסר שקט אישי-תמידי ובהתפרצות תודעתית כהר געש של גבר הסב את העיר וכולו אחוז מאוויים, מין יצור גדול ומתאפק העומד להתפוצץ. זהו הדובר בשירת אלף, שגילה לימים את שירת הגבר הקיומית של אורי צבי גרינבּרג, אצ"ג, והושפע ממנה. הנה הר הגעש הרגשי המתפרץ מתוך שיר הנקרא "וֵזוּב של שִׂמחה", הגבר הצעיר סְמוק הלחיים הופך לאב:

"התחלה רגילה / הבוקר עלָה / הרוח נשבה / פֶּתַע סימן / בשיפּולֵי הבּטן התחתונה / כְּאֵב חד / אבל הבוקר כבר כאן / והרוח בְּשֶׁלָהּ נישבה // אז ידעתי / רק כְּאֵב מתוכו יוכל לה / אבל הבוקר עלָה / והרוח לא ויתרה / עירום ברחוב ניצבתי / יכול לה / באמצע הכביש / לא לזוז עמדתי / רוח רבה אז נשברה / עליי – צוק נישא / עשוי מזיכרון וציפייה / ממחשבות שטיבן לא נודע – / בשר חי ונושם מאוד / לפתע פערתי את פי / ובלעתי אותה / את הרוח כולה // עד שבוקר פסק מלֶכֶת / עד שנשימה עוצרת / כי כה עצום ומתכווץ / סימן בשיפּולֵי בטן תחתונה / וצורב בַּבּשר / עד שנהפך בְּשׂוֹרָה // אַתְּ ואני עם כיווּן הרוח נטוס אז לקריה / בַּמסדְרון משתרר כבר שקט הציפייה / ידֵך נשלב בידי נהדק / הבוקר אז זהר / כפי שמעודו לא עלה // אני וֵזוּב של שמחה / כפי שמעודי לא הייתי כאן / בַּחדר, בקצה המסדרון, אני אתפרץ / העיניים, עינינו, נשואות פעורות / וֵזוּב של שמחה עומד להתפרץ / לכסות על כל שיכול היה ולא / לכסות על כל שיכול / והיה וחתך // על הכול תכסה השמחה / מבֶּטן היא מגיחה עכשיו / תחילה הראש קירח / שמיים בָּהיר / עיניים נפקחות כמו שמש עולה // בבוקר יום ו', בי"ח הקריה, / שלוש וחצי בדיוק // וֵזוּב של שמחה זורמת בלי די / אני מושיט יד / חופן אותה / מלטפהּ / מדבר לליבה / מתפלש בה / עכשיו הפֶּה קטן יוצא / ידיים מכות בָּאוויר / הבטן גדולה יוצאת / השוקיים כפות הרגליים לנשק לינוק / כמו תינוק-שלי // וֵזוּב של שמחה, אני / מביט בעצמי נולד עתה".

אבל אולי כדאי להתחיל ממש בהתחלה. אלף בדומה למשוררים אחרים בני שנות השמונים-תשעים הושפע – ירצה או לא ירצה – מהמהלך האובייקטי, שירת חפצים סטקטואית ועניינית – של אהרֹן שבּתאי ברצף הספרים "הפואמה הביתית" שלו. אף שאלף תמיד אומר כי הוא אוהב את שירת ישראל פנקס ואת שירת דליה הרץ, ואף ניצח על עריכת חוברת שכולהּ הוקדשה למאמרים על דליה הרץ ("עמדה 20", 2010), הרי שבשירתו גופא, בולט יותר מכול המהלך של שבתאי בשירה. זה מייד ניכר שהוא בא מבית המדרש הזה.

אלא מאי, אלף, הוא ושירתו הם בעלי רֶגֶשׁ, יש לו לב רַגָּשׁ, ורֶגֶשׁ סוחף, ולכן הטמפרמנט השַׁבְּתָאִי האינטלקטואלי הנתחני, זה שבוחן ומפרק את האובייקט בלשון קרה, קצרה, שפעמים רבות מבצעת הזרה פרובוקטיבית או צינית, לא התאים לו. הִלְכָּך אלף הוא אולי המשורר הקיצוני ביותר שאני מכיר של רגש מאופּק שמתפוצץ לך בפרצוף. כי אל תוך התבנית השבתאית האובייקטית נכנס המון רגש ובעיקר רגש לאהוּבה, ובכך אלף הוא המשורר הקרוב ביותר לאֶרוֹס בן הדור ההוא לדידי. כך היה בשיריו הראשונים וכך גם בפיתוחים הרבה יותר מאוחרים ומורכבים בשנים האחרונות. הנה שיר מוקדם משלו שאני אוהב מאוד: "מַגֶּבֶת":

"אני לוקח מגבת סתם מַגֶּבֶת / לנגב את גופך (הגוף) / תחילה נרחץ אותו / במים רכּים נשטוף את הלכלוך / הלכלוך הטבעי שדבק בָּךְ / כמו שאני דבק בָּךְ / לא נעמיד פנים אני מבטיח שזה משהו אַחֵר / נבין כפי שרק את ואני מבינים / שלא צריך עד כדי / כך שצריך כל כך צריך / לשטוף / באור הזורם את מלח הזיעה המשכּר / באור הזורם את שגרת כִּתְמֵי / הזמן גם אֶת / הפְּעוּטים והלא חשובים נשטוף את כולם באור הזורם לשטוף / ולנגב / אם תרשי לי אני אֶקח את המגבת אני לוקח אותה עכשיו / בידיי הארוכות כקרני השמש / אשתמש בה / לספּוג במידה המתאימה / אם תסתכלי לרגע הצידה / אצמיד הכי חזק את המגבת הלחה / להשיב את פניי / הלוהטות בחום מאופּק / מגבת / מגבת אצילית זו תהיה מעתה כל שאין לי / ולא היה לי מעודי // בכל מאודי הרָחָב אסרב / לא / לא אתן אותה / את המגבת המרהיבה והמשומשת שלךְ לכביסה / היא תסריח כמו נבֵלה / היא כבר מתחילה להסריח נורא / וזה הריח הנפלא והיחיד שאני יודע / מגבת / שירי הלל אשורר למענה / כאילו שֶׁבָּהּ העניין, הרי את יודעת / שזו אַתְּ / בהתמסרות דֶּמוֹנית למדתי אותך / עד שהבחנתי בדרך מקרה הבנתי / שזה אני / שתמיד היה זה אני / כמו שרק אני / יכול להתמיד / לראות / שזו אַתְּ / רק אַתְּ שמדברת / עכשיו, אֵי פּעם / האם אראה את פניי, פנייך / האחרות / לא / לא אוותר עליה / בכל כוחי אקרע ממנה / חתיכה קטנה / ומספיקה לכסות על חור קוסמי שחור / שהולך ונפער בליבי המסור לךְ / כשאת הולכת ומַפנה פנייך ממני אל / (הֶעָבָר)".

עוד דבר שאפשר לומר בבטחה על שירתו הוא שזו מבקשת להיות אנטי-אינטלקטואלית מעצם טבעה, להתרחק מן האינטלקט. זה אינו אומר שהיא קלה לעיכול, לא ולא, מפני שהיא רמזנית וחסכנית מאוד וניסיונית ביותר, ופעמים רבות, כמעט תמיד, גם טיפוגרפית, כלומר צורת השיר המורכבת המוגשת על פני הדף מוסיפה למִשְׁמוּעַ שלו. אבל מה שכּן ברור לנו הקוראים שהוא רוצה לומר לנו, להגיש לנו, את הדפים באופן פשוט, במילים ישירות של ילד קט, ללא תסבוכת בּארוקית מן המופשט או מן הלעז. המילים הן כמו בסיפור ילדים, או מוטב לומר בסיפור שמספר ילד למבוגר. יש איזו כמיהה בשירת אלף למשהו ראשוני ובראשיתי מעין זה. בספרו הארס-פואטי "מטאפיזיקה של השירה" (עמדה/כרמל, 2012) שצורתו כשל פנקס הנפתח כלפי מעלה, עוד נחזור לצורה זאת, כותב אלף: "שירה היא ילד בן חמש / עוטה מסיכה מפחידה בַּגן / ועושה / בּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּ".

לעיתים הוא משתמש אף בפרפראזות על שירי ילדים ושירי עם (בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת…), או פזמונים פשוטים נודעים (הרוח נושבת קרירה…). אני בכוונה לא כותב את שמות השירים אלא את השורות הראשונות שלהם כי זה באמת מה שאנחנו זוכרים מֵהם. אבל מה לעשות שהמציאות היא מורכבת ולכן גם השיר, או השירה, נותרים סתומים ועלומים, ועומדים דהומים על עֶבְרֵי פִּי פַּחַת, על אף הרצון להיות נהירים ומובנים. האנטי-אינטלקט שלו הופך את השיר אצלו לחידתי עוד יותר. גם כאן הוא מבְּנֵי צאצאיו של שבתאי בשירה, משוררים כמו זלי גורביץ', רובי שונבּרגר, אלא שאריק אלף לטעמי הוא הרָגיש שבהם ולכן, מעֵבר לקשר האישי, הוא קרוב מאוד ללבי.

נדמה כי בשנים האחרונות עסוק אלף במעין מסע פואמטי לא רחב מבחינת השורה, אבל ארוך וטורי מסֵפֶר לסֵפֶר. כל ספר שירים שלו הוא מעין פואמה קטנה-גדולה, מעין מעבדה ניסיונית של טקסט, הבוחנת את מצב הגבר הלבן האורבּני שנקלע בעל כורחו אל תוך עולם כאוטי-סקֶטי רעשני של תקשורת, ומנסה להסביר לעצמו את הדברים. הגבר שהיה חייל מאוהב, ואחר כך איש צעיר עובד בתחילתן של הפואמות: "פואמת התאהבות" (עמדה/כרמל, 2009) הוא כעת בן משפחה בוגר שרוצה לתת לעצמו דין וחשבון על הדברים הן באשר לאהובה ("אריק א במעבֵה המגמות הסותרות" (עמדה/הבּלוט, 2012), הן באשר למצב החברתי-פוליטי ("מפת המכורה האהובה", הבּלוט, 2001; "ערב פּוֹסְט מלחמה", עמדה/ביתן, 2003; "קוסמובּום", עמדה חדשה/כרמל, 2014), הן באשר לכתיבה עצמה ("מטאפיזיקה של השירה" עמדה/כרמל, 2012).

אני כותב פה בפירוש כתיבה ולא שירה כי יש איזו תחושה שהמילה שירה, אפילו היא, נתפסת בעיני אלף כאדם כותב כמילה גסה, גבוהה ומזויפת המעוררת בו ממש קֶבֶס. הוא רוצה להתנער ממנה בגלל המֵמד המתייפייף שֶׁבָּהּ. הוא רוצה לחזור כאמור אל החומר הבראשיתי, המקורי, ולכן בוחן שוב ושוב מהי כתיבה? לשם מה כותבים? למי כותבים? אלה שאלות מהותיות בשירת אלף שמצטרפות לשאלות הגדולות האחרות, רוצֶה לומר: גם הארס-פואטיקה שלו היא מקורית ביותר. אפשר לומר שרק שם במקום שבו הוא מבקש בשם הפּרינט והחיים עצמם להקים את מחתרת השירה ותא המשוררים המהפכני, רק שם הוא מותיר לעצמו להרים את קולו ולצעוק מתוך גרונו אפילו באופן מגויס ומניפסטי מה שהוא מכנה באופן דקלרטיבי בספריו המאוחרים "מחתרת השירה" ("המציאות היא מזימה שטנית" ו"14 ימים במאי", שניהם בעמדה חדשה/כרמל, 2017).

כאמור לאלף יש צד חזותי בשירה. הן בצורת הספר והן בעשייתו כמכלול חווייתי. שני ספריו האחרונים, מעין תאומים, האחד סָגול והשני שחור, בנויים שוב כפנקסים הנפתחים כלפי מעלה. ממש כמו אותם פנקסים שאנו רושמים בהם דברים כדי לא לשכוח, מרשימת מכולת ועד הגיגים. האחד קרוי "שיר על מחשבה" ואילו האחר "שיר על הקשר בין דברים" (שניהם בעמדה חדשה/כרמל, 2020). השירה ברצפים האלה היא סטקטואית מאוד, מקוטעת, קצרנית, נעצרת ומעוכבת, ושוב קופצת. על עטיפת הפנקס האחד מופיע רצף שהוא מעין שיר כקריאת כיוון: "חלק ממחזור לימים קשים. / שיר על מחשבה הוא לא דומה. / הוא עשוי מילים. הוא על מילים. / הוא כבד מילים. / הוא במרחבים. / הוא כאן. בזמן. ביבשה. על הנייר. / הוא חוזר על עצמו. הוא חי. אלו ימיו. / קשים. והוא בתנועה. / הוא התנגשויות. מעמוד לעמוד. קשות. / הוא בקושי שירה. יש לו קצב. / אין לו משקל אבל הכובד. יש לו קצב משלו. / הוא חוזר לעצמו ועובר מעמוד / לעמוד. עולם ומלואו הוא / הוא רק מילים".

אין במחשבה שום סדר ב"שיר על מחשבה" ולכן הרצפים מחולקים לעיקרי, ראשון, שני. עד כאן עוד איכשהו זה בסדר, יש רצף לינארי, אבל אז קופצים אנו לחלק השביעי וחוזרים אל השלישי, כי אחרי הכול המחשבה היא מהירה ואסוציאטיבית. בשביל אלף המחשבה היא דרך. היא מסע קטנטן של הצליין החילוני, כאשר ברקע, לכל אורך דרך-המחשבה, מצוי הדובר הגברי בדרך אל האהובה. אפשר לומר שמתוך הרצף עולה תחושה שלא רק אני חושב משמע אני קיים, כאמרתו הנודעת של הפילוסוף דקארט, אלא אני חושב משמע אני עובד. לחשוב פירושו לעבוד על הדברים, לעבּד אותם, לעכל אותם עוד לפני עשייה, בין אם זו תבוא או לא תבוא. "אני חושב משמע אני בדרך // בדרך אלייך חושב עלייך // חושב שדרך המחשבה היא הדרך / עדיין // נשאר זמן?", או "המוני המחשבות שלי בדרך / הן הולכות רגל / הן מרחיקות לכת / מתפתלת // מחשבה קדמונית עליי / מסתכלת לך בעיניים", או "צריך להגיד: / הדרך אלייך קשה / יש לה פרספקטיבות של דלתות / סגורות אבל דפיקות / הלב שלי מפיל אותן / אחת אחת".

המחשבה היא גם עיסוק בזמן, עובר זמן תוך כדי מחשבה, אבל הזמן אצל אלף הוא אינו גורם מרפֵּא כי הוא מצוי כל הזמן בשיר במין הווה תמידי-רגעי של מרדף ולכן הדבר רק מגביר את האובססיה לאהובה כמו ב"שיח אהבה" לרולאן בארת הידוע "בראש השנה בראש / שלי פרחה מחשבה יהפיפייה (כך במקור, כנראה הפרגמנט מנסה לחקות כאן את מנגינת שיר החג הידוע של נעמי שמר, ר"י) ושונה // מה את? מחשבה"; או "היום ובכל יום // זמנים הם כמו / הם כמו כלום / דימויים אני אומר לך // זה אחרת. במציאות. / והראש שלי. איפה / איפה? בחייפו". אלף הוא בן העיר חיפה.

נראה כי כל השיר הזה הוא עיסוק במתן הרשות לחשוב, לתת למחשבות לבוא וללכת, ולהיות אותן ואיתן, ולא לשלוט עליהן ולא לנסות לסלק אותן גם אם הן קשות, אלא להתבונן בהן, בעיקר במחשבה עלייך, ולכתוב "בדרכי אל בלי לאן / פרח חן חפצתי לקטוף לך / אך קוץ במחשבתי ננעץ // בין הרים ובין סלעים מדלגת / מחשבה על החיים". אמרנו שירי ילדים? אמרנו שירי עם? אלה השירים הרי מושמעים ומנוגנים לנו בלי סוף בכל מיני הזדמנויות ובהקשרים שונים מיַלדוּת, התבגרות עד זקנה. הם נתקעים לנו כשרשור חוזר ונשנה שאי אפשר להיפטר ממנו בין מחשבה למחשבה. הם חלק מהאנחנו והאני.

ומיהו האני? זהו אותו אני אקזיסטנציאליסטי מוכּר של אלבר קאמי מן "המיתוס של סיזיפוס". זה שחושב, עושה, מתייאש ומתאכזב, מהרהר וממשיך הלאה. זהו נושא האבן, הצליין החילוני שבדרך, תמיד בדרך לאֵינהֵיכָל ולאֵינְמִקְדָּשׁ כי הדרך היא העיקר. גם אם האהובה במקרה זה היא המקדש, הרי שגם היא סוג של אידיאה בלתי מושגת. יוצא אפוא שוב שהעיקר הוא הדרך. אלף נושא את האבן שלו במעלה ההר כמו כולנו. יש שהיא נופלת, בפעמים נדירות אחרות הוא מגיע אל הפסגה, אבל אז האבן מידרדרת אל המורד שמנגד והוא הולך אחריה לשאתה שוב. בזמן שהוא הולך אחר האבן יש לו הפנאי להרהר, לעבוד בלחשוב. הנה: "זה לגמרי אישי / היא כל הזמן בתנועה משלה / עד שאי אפשר לגעת בה / בין המעלות לבין המורדות / היא אוהבת להתעכב במורדות // ולחשוב עלייך".

הספרון השני הנקשר לראשון – אלף תוהה בינו לבינו האם הוא באמת נקשר – נקרא "שיר על הקשר בין דברים". ובכן אפוא, אליבא דאלף קשה לעמוד ולאמוד את הקשר בין הדברים שהוא בראש וראשונה פועל יוצא של המחשבה. זו משתבשת לה בלי סיבה הנראית לעין וגורמת לעִתים למעשים, אך השרשור המחשבתי הזה מלֻווה בניתוקים חשמליים, אסוציאציות נתקעות ונקטעות. ומהו בעצם הקשר שבין הדברים? מה הלְשד המחבר? לך דע! למתבונן מן החוץ, נוח שהדברים ייראו רנדומליים, אך למתבונן אל עולמו פנימה נראה, כי גם הוא כמו אצל אלף, מתקשה עד מאוד למצוא את הקשר. גם כאן הפנקס נפתח בשיר שברח לו החוצה מן הרצף ומצוי בחזית העטיפה כמעין קריאת כיוון: "חלק ממחזור לימים קשים. / הוא לא דומה שיר על הקשר בין דברים. / הוא עשוי מילים. ויש לו ציפיות / גדולות ושאיפות הוא שואף / לרומם. הוא לא קשור לזמן / הזה. הוא קשור לכל מיני. / על הנייר. עם עצמו. הוא ניסיון / להתקרב לדברים שאי אפשר. / אין לו קשרים. הוא לבדו. הוא / לא מנסה להתחבר. הוא פשוט / קשור אלייך. ביסודו של דבר. הוא הווה / והוא חוזר על הדברים. ומילים הוא / קושר. בקושי שירה. בעצם יש לו / את זה. יש לו בלב. יש לו דברים / להגיד לך. זה קשור למילים".

אלף כותב על התנוצצות מחשבה כפי שכתב המשורר והמתרגם נֹחַ שטרן הנשכח והנידח מדי לצערי, גם כיום: אין יופי בעולם רק נצנוצים של יופי. ראייה ומחשבה כדבר מנצנץ: "בקשר לדברים – התנוצצות / היא חזקה ממני / היא מרוממת אותי / היא עומדת בקשר / היא לא עומדת בקשר / היא לא עומדת בקשר איתי / התנוצצות היא חורכת אותי // היא מהדקת את הקשרים / כל כך עד שלא / מרגישים שיש קשרים", או "עד שמתרגלים / החום עולה לפנים / מרקיע שחקים אריות מתאהבים / מתהלכים בשחקים // כן! כן! בשחקים / מרחפים!". מוטיב האריה המבוית, מתכתב עם כלב הבית של אצ"ג ועם הנמר האורבּני של דוד אבידן. חיה מטאפורית שכוללת את תודעתו של המשורר כדבר מייצג או באופיו, או אנטי לאופיו, כמו במקרה של אצ"ג.

מנצנצת לה המחשבה ועובר האדם במעבֶה: "לא מבחינים מי אני במעבה / לא מבחינים מי אני במעבה // לא מבחינים מי / לא מבחינים מי לא /// מי לא במעבה / מי לא במעבה / אני לא לא לא / אני לא אני". מהו אותו מעבה? מילה יחידאית ונדירה החוזרת בשירת אלף ופירושה: מקום עמוק מן העמוק, מקום עבות וסבוך לפניי ולפנים, הבּפנוֹכוֹ של הבּפנוֹכוֹ, אם להשתמש בסלנג. מילה זו אצל אלף לקוחה ישירות משירת אצ"ג הקיומית המוקדמת: "כי נוּגים מאוד בני-האדם בָּעולם ושונים הם טעמֵי-הנגינה לִיגוֹנוֹת, / אך יש בְּגוף אחד סוֹד-פּורקן לַשׁני ועל-כּן יצאתי לקדֵם פניךָ. / אמרתי לך: בּוא במעבה חיי!". אפשר לומר בבטחה על שירת אצ"ג מה שיוסף חיים ברנר זועק בנובלה שלו "מין המֵצר": "עליו אני חי", ובמקרה של אלף עליה, על שירת אצ"ג הוא חי. מה אומרת המילה במעבה אצל אלף בשירה, אולי זו הסְבֹכֶת של היכן אני בַּקשר שבין הדברים כנער, כחייל, כגבר, כְּאָב, כאדם מזדקן, תמיד באמצע העולם ובאמצע הזמנים.

שתי הערות ביקורתיות: האחת אזהרה ואילו השנייה איזו עצה קונסטרוקטיבית למשורר עצמו. לדעתי אלף חוזר בווריאנטים לא אחת תוך כדי פירוק אוונגרדי על הנושאים שלו, למשל, בספרו השני "תר פרוע" קיים שער קסום בשם "לאבד קשר בין הדברים". 14 שנה אחר כך הוא מפרסם מעין פנקס שכותרתו "שיר על הקשר בין דברים". לכאורה מה בכך, הרי זו הפואטיקה של המשורר, יש לו עולם וניתן לזהות את שירתו, אלא מאי, לטעמי צריך להיזהר ממנייריזם וממעין מלאכה קלה של לחזור על חוויות, לפרק וללוש את נושאי השיר ואופניו שכבר עסק בהם. ואילו העצה הקונסטרוקטיבית היא לזנוח אחרי עשור ויותר את ההבניה הצורנית הייחודית של הספר המעניקה לי תחושה כי אלף מתחבא בתוך השיר, ולהוציא את רצף הפואמות שיצר בספר מסכם. כך נוכל לראות את העוצמות הקומולטיביות של הרצפים הללו, גם אם תיפגם צורת הספר ונפסיד מעט מחוויית הקריאה. לא נורא.

קשה להגיד על השירה הזאת שהיא יפה כשלעצמה, שהיא וירטואוזית מבּחינה פיגורטיבית, אף על פי שלאלף יש יכולות לכתוב כך, והוא אף הוכיח אותן בעבר. לא בזה העניין. אבל היא אותנטית, מקורית וניסיונית, ולא נכתבת כאן כמותה בשנים האלה. לכן שווה לחזור ולקרוא בה, או לפחות להתוודע אליה כמשהו אחר ושונה בנוף שלנו, שכל אוהב שירה לא יוכל לוותר עליו. אלף זכה בעבר לפרסם בבמות ספרותיות רבות ואף זכה בפרס ראש הממשלה לשנת 2010. עם זאת, סבורני כי שירתו, על אף ניסיונותה הרבה, מן הראוי שתיחשף לקהלים רחבים יותר, ושמעמדו כמשורר בקהילת הספר שלנו יהא איתן ופחות נידח.