מיץ רימונים, דב בהט, עורכת: לילי פרי, סלונט – בית הוצאה לאור, 80 עמודים

יש משוררים שהעולם משמש להם חומר גלם להבּעה אישית, ויש משוררים שההתבוננות בעולם היא בשבילם דרך להגיע אל עצמם ואל האדם בכלל. דב בהט, בספר שיריו החדש "מיץ רימונים", משתייך בבירור לסוג השני. הוא משורר מתבונן, שכלתן ומוֹרליסט, שהמבט שלו מופנה אל הטבע, אל עולם החי, אל תופעות גיאולוגיות ואל ההיסטוריה האנושית, אבל המבט הזה אינו מסתיים בתופעה הנצפית. הוא מבקש לפענח אותה, ללמוד ממנה משהו על הקיום האנושי, ולעיתים גם על מקומו של האדם בתוך העולם.

כבר בכותרת הספר טמון מפתח לקריאה בו. הרימון הוא פרי טעון משמעויות בתרבות היהודית: אחד משבעת המינים, סמל לשפע ולריבוי, ובמסורת חז"ל גם דימוי לריבוי זכויות ומצוות – "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון". יש בו משהו המזמין מחשבה על ריבוי בתוך אחדוּת: גרעינים רבים, כל אחד לעצמו, המכונסים בפרי אחד. אצל בהט אפשר לקרוא בדימוי הזה גם מטפורה לתודעה, למוח ולידע, לצבירתם של פרטים רבים שמהם נבנית תמונה שלמה. ואולם, המילה "מיץ" והצבע האדום העז של הפרי פותחים גם אפשרות לקריאה אחרת, קודרת יותר. על רקע שירי שבעה באוקטובר, המלחמה והמחאה החברתית, מיץ הרימונים עשוי להעלות על הדעת גם דם שפוך, את מחיר האלימות ואת הפצע הלאומי והאנושי. כך מתכנסים בכותרת אחת השפע והאובדן, החיים והמוות, הידע והכאב. אולי דווקא המתח בין שתי המשמעויות הוא שמעניק לכותרת את עושרה.

בהט הגיע אל הספרות מתוך עולם המדע. פרופסור אמריטוס לגיאולוגיה, איש אקדמיה בעל מוניטין מדעי בינלאומי, הוא פנה בשלב מאוחר יחסית בחייו אל הכתיבה הספרותית, ומאז פרסם שורה ארוכה של ספרי פרוזה ושירה. אין מדובר במדען המבקש להוסיף לעצמו תחביב ספרותי לעת זִקנה, אלא בְּיוצר שהידע המדעי שלו נעשה חלק בלתי נפרד מן התודעה הפיוטית שלו. ב"מיץ רימונים" מתברר עד כמה המפגש הזה עשוי להניב שירה מעניינת: המדע אינו נושא שהשיר מדווח עליו, אלא חומר שהופך בהדרגה לרגש, להרהור ולתובנה אנושית.

אפשר לכנות את בהט משורר מורליסט. המונח הזה ראוי כאן להבהרה. מורליזם בשירה אינו בהכרח הטפה מוסרית, ובוודאי לא הצגת מערכת של כללים או ערכים שעל הקורא לקבל. המורליסט הוא מי שמתבונן בטבע ובהיסטוריה כדי ללמוד על האדם; הוא מבקש לפענח את ההתנהגות האנושית באמצעות התבוננות בעולם, ולחשוף את הסתירות שבין מה שהאדם חושב על עצמו לבין מה שהוא עושה בפועל. במיטב המסורת של המורליסטים, התובנה אינה נאמרת תמיד במפורש. היא נולדת מתוך המפגש בין התופעה לבין המחשבה עליה. השיר "הצִרעה ודבורת הדבש" מדגים זאת יפה ביחס אלינו ואל שכנינו:

הצרעה ודבורת הדבש: צִרְעַת עֲנָק יַפָּנִית/ הוֹרֶגֶת חֲמִשִּׁים דְּבוֹרֵי דְּבַשׁ חַלָּשׁוֹת/ בִּקְרָב זָרִיז וְאַכְזָרִי:/ בְּאִבְחָה אַחַת,/ לְלֹא צֹרֶךְ לִטֹּל שְׁבוּיִים.// מִנֶּגֶד, חֲמֵשׁ מֵאוֹת דְּבוֹרֵי דְּבַשׁ חֲזָקוֹת/ יְכוֹלוֹת לַהֲרֹג צִרְעַת עֲנָק יַפָּנִית/ רַק בְּהַעֲלָאָה אִטִּית שֶׁל/ טֶמְפֶּרָטוּרַת הַסְּבִיבָה.// הַדְּבוֹרִים מַקִּיפוֹת אֶת הַצִּרְעָה,/ מִתְעוֹפְפוֹת סְבִיבָהּ,/ מַכּוֹת בְּכַנְפֵיהֶן בְּעָצְמָה/ וּמְחַמְּמוֹת אוֹתָהּ לַמָּוֶת.// וּבַזְּמַן הַזֶּה?/ צָבָא חַלָּשׁ יָכוֹל לְנַצֵּחַ/ בְּעָרְמָה וּבִמְסִירוּת/ צָבָא חָזָק,/ שֶׁשָּׁכַח אֶת עַצְמוֹ.

בהקשר הזה מתבקשת השוואה, מסויגת כמובן, לשירתם של המשוררים הפולניים: זבּיגנייב הרבּרט וצ'סלב מילוש. הרבּרט הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר למשורר מורליסט במאה העשרים: משורר המבקש לבחון את האדם מול ההיסטוריה, את האחריות האישית מול כוחות השררה, ואת האפשרות לשמור על צלם אנוש בעולם שאינו מֵקֵל על כך. גם מילוש, אף שהוא משורר מורכב, מטפיזי וטרגי יותר, הוא בעל תודעה מוסרית והיסטורית עמוקה, הבוחנת את גורל האדם על רקע הטבע וההיסטוריה. אפשר להזכיר גם את ויסלבה שימבורסקה, שבשירתה הופכת התבוננות בפרט זעיר מן המציאות לשאלה פילוסופית ומוסרית רחבה. אצל שלושתם, בדרכים שונות מאוד, העולם אינו תפאורה לחוויה הלירית אלא שותף פעיל ביצירתה. אין פירוש הדבר שבהט משתווה אליהם בשיעור קומתם, אלא שהוא פועל בתוך מסורת של שירה אינטלקטואלית ומוסרית, שבה המחשבה אינה אויבת הרגש אלא אחד ממקורותיו.

ייחודו של בהט הוא באופן שבו הוא מגייס את עולמו המדעי לטובת המעשה השירי. בשער הראשון, "קסמי הטבע", אנחנו נעים בין יבשות, נופים, בעלי חיים, מינרלים וסלעים. נהר הקונגו, השימפנזים והבונובו, השבלול המופיע בחצר, המינרל סטרונציאניט והעיירה הסקוטית סטרונטיאן אינם רק פרטים מעולם הטבע או ידיעות מתחום הגיאולוגיה. הם נקודות מוצא להתבוננות באדם. בהט יודע להביא אל השיר נתון מדעי, לעיתים כמעט יבש, ובאמצעותו לפתוח מרחב של מחשבה. הוא יכול לתאר את ההבדלים בין חברות הקופים, את המבנה של מינרל או את היווצרותו של נוף, ובה בעת להעמיד מול הקורא שאלה על כוח, שליטה, הישרדות, יחסים וגורל.

כאן טמון אחד ממקורות כוחו של הספר: המעבר מן השדה הסמנטי המדעי, האובייקטיבי לכאורה, אל השדה הרגשי והאישי. בהט מתבונן בשכבות הסלע כאילו היו שכבות של זיכרון, ולעיתים נדמה כי הסדקים והמרקמים של העולם הגיאולוגי נעשים אצלו נימי רגש. הוא אינו זקוק להצהרה לירית גדולה כדי לייצר קִרבה. די לו במפגש עם בעל חיים קטן, בתופעת טבע או בפרט נופי שנקלט בזווית עינו, כדי שההתבוננות תיעשה אינטימית. אהבתו לחיות הבר, לבעלי החיים ולסלעי הקדם אינה אהבתו של תייר המתפעל מן האקזוטי, אלא של מי שמבקש ללמוד מן הקיום האחֵר על הקיום האנושי. דוגמה מצוינת היא השיר הייחודי "תגלית רחוקה", המראֶה לנו את הפער בין יכולות הידע והביצוע של האדם, המאפשרות לו להציץ אל מקומות רחוקים, לבין אדישותו בחיי היומיום כלפי אותה תגלית שהרעישה את לִבּו ואת מוחו של המדען.

תגלית רחוקה: טָעוּת בַּנִּוּוּט הֵבִיאָה אוֹתִי פַּעַם/ לָעִיר הַסְּקוֹטִית הַצִּיּוּרִית סְטְרוֹנְטִיָּאן./ שָׁם, כָּךְ לָמַדְתִּי, הִתְגַּלָּה בְּמִקְרֶה/ הַמִּינֶרָל סְטְרוֹנְטִיָּאנִיט,/ מִמֶּנּוּ הוּפַק לָרִאשׁוֹנָה, בְּ־1808,/ הַיְּסוֹד סְטְרוֹנְצְיוּם,/ מִסְפָּר אָטוֹמִי 38, סֵמֶל כִּימִי אֶס אַר./ כֵּן, הָעֲיָרָה הַקְּטַנָּה וְהַמְּנֻמְנֶמֶת הַזּוֹ/ הֵבִיאָה לָעוֹלָם תַּגְלִית חֲשׁוּבָה מֵאֵין כְּמוֹתָהּ.// סְטְרוֹנְצְיוּם הוּא/ מַתֶּכֶת אַלְקָלִית אַפְרוּרִית,/ פְּעִילָה כִּימִית,/ אַךְ הִיא לֹא נִמְצֵאת בַּטֶּבַע/ בְּצוּרָתָהּ הַחָפְשִׁית,/ אֶלָּא רַק בְּתִרְכּוֹבוֹת שֶׁל מִינֶרָלִים.// הַמַּתֶּכֶת הַמְּיֻחֶדֶת הַזּוֹ/ זָכְתָה לְשִׁמּוּשִׁים מְיֻחָדִים לֹא פָּחוֹת -/ הִיא צוֹבַעַת אֶת הַתְּמוּנוֹת בַּטֶּלֶוִיזְיָה/ הִיא חֵלֶק מִתִּרְכֹּבֶת דֶּלֶק גַּרְעִינִי/ וְתוֹרֶמֶת גַּם לְתִאֲרוּךְ/ בְּעֶזְרַת הַיַּחַס הַאִיזוֹטוֹפִּי שֶׁלָּהּ בַּסֶּלַע.// תּוֹשָׁבֵי הָעֲיָרָה שַׁתְקָנִים/ לְמַדַּי, הֵם שָׁתוּ אִתִּי בְּרָצוֹן כּוֹס/ שֵׁכָר סְקוֹטִי חָרִיף,/ אַךְ קָשֶׁה הָיָה לְהַצִּיל מִפִּיהֶם/ אִם הֵם גֵּאִים בַּתַּגְלִית הַמֻּפְלָאָה/ הַנִּקְרֵאת עַל שֵׁם מְקוֹם הֻלַּדְתָּם/ אוֹ אֲפִלּוּ לְהַצְדִּיעַ יַחַד אִתָּם/ לְפִלְאֵי הַטֶּבַע.

העניין הוא גם במרחק שבהט שומר מן הדברים. הוא אינו ממהר להסתער על הרגש ואינו מבקש לכפות אותו על הקורא. הוא מעדיף להתקרב אליו בעקיפין, דרך תיאור, השוואה, ידיעה או אנלוגיה. במובן הזה אפשר לחשוב על האיפוק השייקספירי: הרגש אינו נעשה חלש משום שאינו מתפרץ. להפך, לעיתים דווקא ההשהיה וההימנעות מן ההפרזה הן המאפשרות לו להעמיק. יש בספר רגעים שבהם נדמה שהשיר עומד על סף וידוי אישי, אבל נסוג צעד אחד לאחור. הנסיגה הזאת אינה בהכרח חולשה; היא חלק מן האתיקה הפיוטית של בהט. האני הלירי נוכח, ולעיתים נוכחותו אף צובטת את הלב, אבל הוא אינו תובע לעצמו את מרכז הבמה. אפשר לראות זאת בשיר העדין הפותח את הספר היפה הזה "הגל השלישי":

הגל השלישי: הַגַּלִּים הַנִּשְׁבָּרִים כְּשִׁגְרָה/ אֶל הַחוֹף בַּחֲזִית קוֹצֶפֶת./ חֶלְקָם חוֹזְרִים אֶל הַיָּם,/ חֲלָקִים, נְטוּלֵי קֶצֶף לָבָן./ אֵלֶּה וְאֵלֶּה,/ הַחֲלָקִים וְהַקּוֹפְצִים גַּם יַחַד,/ נִצָּבִים זְקוּפִים אֶל קַו הַחוֹף.// וְכַאֲשֶׁר שְׁנֵיהֶם נִפְגָּשִׁים,/ נוֹצַר גַּל שְׁלִישִׁי/ בַּעַל כַּרְבֹּלֶת לְבָנָה, שְׁטוּחָה,/ הַנָּעָה כְּרוֹכְסָן שֶׁנִּפְתָּח בִּמְהִירוּת/ בְּמַקְבִּיל לְקַו הַחוֹף./ לִפְעָמִים בְּכִוּוּן אֶחָד, וּלְעִתִּים/ לַצָּפוֹן וְלַדָּרוֹם כְּאֶחָד.

שני השערים האחרים בספר, "ה-7 באוקטובר" ו"חברה במראה", מרחיבים את ההתבוננות מן הטבע אל המציאות הישראלית. שירי האסון מבטאים כאב, זעם וחמלה, ושירי החברה מבקשים לחשוף את צדדיה האפלים של ההתנהגות האנושית והפוליטית. יש בהם שירים יפים ונוגעים ללב, ויש גם שירים פטריוטיים וציוניים מאוד, המבטאים נאמנות עמוקה לארץ ולסיפור הלאומי. עם זאת, דומני שאין אלה מרכז הכובד של הספר. לעיתים, בעיקר בשירים העוסקים באקטואליה ובמחאה החברתית, המסר מקדים את השיר, והכתיבה נעשית סיפורית או פרוזאית מדי. טוב שהחטיבות הללו אינן משתלטות על הקובץ. הן מוסיפות לו מֵמד של עדות ושל מעורבות, אך מיטבו של בהט מתגלה דווקא במקום שבו הוא מאפשר למציאות לדבר באמצעות הטבע ולא באמצעות הצהרה ישירה. "מיץ רימונים" הוא אפוא ספר של משורר המבקש להבין את האדם באמצעות העולם, ולא את העולם באמצעות האדם בלבד. יש בו שילוב לא שכיח של ידע, סקרנות, הומור, התבוננות מוסרית ורגישות אישית מאופקת. אולי זהו גם אחד ההישגים היפים של הספר: היכולת להפוך את המדע לשירה בלי לטשטש את המדע, ואת הרגש למחשבה בלי לייבש את הרגש. בין שכבות הסלע, בעלי החיים והנופים הרחוקים מסתתרת כל העת השאלה האנושית הפשוטה והקשה: מה אנחנו יכולים ללמוד מן העולם הזה על עצמנו, כל עוד אנחנו חיים בתוכו?