אִמָּא יְשֵׁנָה שָׁעוֹת רַבּוֹת.

מִשְּׁעוֹת הַלַּיְלָה נָמָה עַד חֲשָׁשׁ.

תִּינֹקֶת בַּת תִּשְׁעִים.

אֲנִי בּוֹדֶקֶת אִם חָזָהּ עוֹלֶה,

אִם בִּנְשִׁימָה הַמֹּתֶן מִתְרַחֶבֶת,

יָדִי רַכָּה נוֹגַעַת בִּכְתֵפָהּ וְהִנֵּה

הִיא מַפְנָה אֵלַי פָּנִים –

עֲוִית כְּאֵב חוֹתֶכֶת.

אַנְחָתָהּ חוֹדֶרֶת אֶת מָסַךְ

הַדְּאָגָה הָאִמָּהִית

וְשָׁבָה אֶל קְשִׁישׁוּת שֶׁל עֲצָמוֹת

לְלֹא חָזוֹן.

שׁוּבִי, שְׁנִי, אֵם אֲהוּבָה.

שְׁנִי עַד תֹּם כְּאֵב הַגּוּף

אֲשֶׁר יֻחְלַף בְּמֵחוּשֵׁי אֶבְלֵנוּ.