שלושה משוררים ומחנה ריכוז אחד.

ברגן בלזן היה מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה מוקם בסקסוניה התחתונה, מדרום-מערב לעיירה ברגן, כ-45 קילומטרים צפונית להנובר. מספר הנספים, כחמישים אלף. שלושת המשוררים הנידונים כאן הם יהודים ישראלים. שניים נולדו באירופה ואחד כאן בארץ. המחנה נשרף עד היסוד. ב-21 במאי 1945 הוא הועלה באש ונמחה מעל פני האדמה, אבל הוא מצוי ונוכח בשירת השלושה. שם תמצא חותם עמוק לשואה בכלל ולמחנה הקשור אליהם ולמשפחתם בפרט. בשל יום השואה חזרתי אל ספריהם ואל שירתם.

איתמר יעוז-קסט (2021-1934) היה משורר ומתרגם עברי, ישראלי ממוצא הונגרי, שורד שואה. החל לפרסם את שיריו ב-1956. ספר שיריו השני "נוף בעשן – פרקי ברגן-בלזן" (עקד, 1961) הוא מחזור שירים. העֶרֶב אצל יעוז-קסט המוקדם במחזור, במקום להיות רומנטי, מכוכב ומסתורי, הופך למייצג האֵבֶל הנצחי או מלאך המוות. מה שתבחרו. הנה קטע מתוך המחזור החזק הזה, שבהיותי תלמיד תיכון אוהב ספרות במגמה, נתקלתי בו בספרייה ולא יכולתי לשכוח אותו. בכמה מילים בודדות מעניק לנו יעוז-קסט את תחושת האֵבֶל הנצחי על ידי פּרסוניפּיקציה (האנשה) פשוטה ואימתית של העֶרֶב, חושך מוחלט כבסיפור מדע בדיוני של אייזק אסימוב, אלא שהשואה לא הייתה דְּבר דמיון מדעי, אלא מעשה בני אדם לבני אדם. הנה:

*

לָבוּשׁ שָׁחוֹר
יָשַׁב הָעֶרֶב עַל מִפְתַּן הַצְּרִיף.
צֵל הַשָּׁמַיִם שָׁט
כְּמוֹ גוּפָה, בַּגֶּשֶׁם שֶׁהֵצִיף
חֲצַר-אֵין-מַטָּרָה.
לָבוּשׁ שָׁחוֹר
הָעֶרֶב עַל מִפְתַּן הַיְקוּם
יָשַׁב שִׁבְעָה
וּבַשְׁמִינִי
אֵחַר לָקוּם.

אלה הצריפים של ברגן-בלזן, עליהם כתב המשורר מאוחר יותר: "דלתות צריפים עוד נפתחות בי".

משורר אחר הוא עודד פֶּלֶד (1950) יליד חיפה, אשר קיעקע בהיותו צעיר את המספר של אמו על זרועו. הוא התפרסם בעיקר בצעירותו כמשורר שהושפע מדור הביט האמריקני, ושירתו המאוחרת יש בה הרבה מן הרצון לִמְדוֹת, לשון מדיטציה, בנוף ולמול מראות הטבע. עם זאת, אחד הספרים הבולטים שלו הוא "מכתבים לברגן-בלזן" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978). זהו ספר המחולק לשניים: האחד, מחזור שירים וידויי של הבן והחלק השני מונולוג נוקב ואותנטי היישר מפיה של האֵם שפלד הקליט ומביא לפנינו בצורה שירית בחזקת אמנות רֶדי מייד. נראה כי פלד רצה בעצם להמחיש לנו את הסימבּיוזה שבין אֵם לבנה, או בין בן לאמו. הנה השיר השני מתוך החלק הראשון:

*

אִמָּא, אֲנִי אִתָּךְ בְּבֶּרְגֶּן-בֶּלְזֶן הֵיכָן שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת מְשׁוֹרֵר בְּרַחְמֵךְ –
אֲנִי אִתָּךְ בְּבֶּרְגֶּן-בֶּלְזֶן
הֵיכָן שֶׁעֲתִידִי תָּלוּי בְּפִסּוֹת הַלֶּחֶם הַמַּרְקִיבוֹת שֶׁאַתְּ אוֹגֶרֶת בָּאֲדָמָה
הַמֻּשְׁלֶגֶת –
אֲנִי אִתָּךְ שָׁם, תָּמִיד – אַחֲרֵי הַכֹּל זוֹ אַתְּ וַאֲנִי, אִמָּא, אַתְּ
וַאֲנִי וְהַשֶּׁלֶג הַנּוֹרָא שֶּיִּשָּׁאֵר אִתָּנוּ תָּמִיד –

המשורר השלישי הוא יעקב ברזילי (1933). בן 90, יליד הונגריה, סופר ומתרגם, חבר במועצת יד ושם. השואה מוטמעת בשירתו וכמובן מחנה הריכוז ממנו בא. ברזילי הוא משורר עצמאי ביותר שאוהב לפעול מתחת לרדאר וראוי היה להכרה רבה יותר כמשורר ולא רק על שירי השואה שלו. לא מזמן יצא מִבחר מקיף משל שירתו "גבורות" (צבעונים, 2020). זה הזמן להעניק לו פרס מהותי מטעם המדינה. מדי כחודש הוא שולח לאוהבי השירה שיר במייל תחת הכותרת "שיר לשוחרי השירה". כיוון שאני רואה עצמי אחד כזה, אני תמיד קורא את השיר שלו. הנה השיר המצמרר ששלח ליום השואה הקרֵב. המוקדש לשורדות ולשורדים באיחולֵי קריאה זוכרת:

הַשִּׁיבָה לְבֶּרְגֶן-בֶּלְזֶן

( כעבור 63 שנים )

לֹא בִּקְרוֹנוֹת קוֹטְלֵי אָדָם נָסַעְתִּי,
לֹא בְּרַכֶּבֶת דּוֹהֶרֶת בְּכִוּוּן אֶחָד
מְרַחֵף הָיִיתִי בְּרֶכֶב שָׁמַיִם
לִפְגֹּשׁ אֶת אָבִי,
שֶׁעַצְמוֹתָיו מְדַשְּׁנוֹת
אֲדָמָה אֲרוּרָה
וְאֶפְרוֹ מְשַׁיֵּט בִּנְהָרוֹת.
אֲסַפֵּר לוֹ
שֶׁלֹּא נֻתְּקָה הַשַּׁלְשֶׁלֶת,
שֶׁהָאַיְזְנֶרִים מִתְרַבִּים
וְהַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר לֹא מִתְחַבְּאָה.
אֲזַמְזֵם בְּאָזְנָיו תְּפִלָּה
שֶׁהָיָה שָׁר לִי בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים:
"בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּ
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּ"
וְהוּא יְלַטֵּף אוֹתִי בְּזִכְרוֹנוֹת
יַנִּיחַ עַל כְּתֵפַי גַּעְגּוּעִים
וְיִשְׁאַל בְּלִי אֹמֶר,
בְּעֵינָיו
"מָתַי אֵאָסֵף אֶל אַדְמַת אֲבוֹתַי?"
וַאֲנִי אֶאֱסֹף אֶת אַבָּא עַל כָּל חֲלָקָיו
וְאַרְכִּיב אוֹתוֹ מֵחָדָשׁ
אַעֲמִיק עַד קַרְקָעִית הַיְקוּם
אֶצְלֹל בִּנְהָרוֹת
לַהֲבִיאוֹ, אֶל אֶרֶץ אָבוֹת.

כביכול יש כאן סגירת מעגל הֶרואית שמעבר לחיים, אבל לדידי לא, התחושה היא שאֵין על אף הטון הציוני הטוב והמיטיב של השיבה לארץ אבות. איך כתב יוסף חיים ברנר בסוף יצירתו "מכאן ומכאן" לפני שנרצח במאורעות ב-1921 והרבה לפני זוועות השואה: "כל החשבון עוד לא נגמר".