[על רייצ'ל גולדברג-פולין, כשנראה אותך שוב]  

ספרה של רייצ'ל גולדברג-פולין, כשנראה אותך שוב, עם אחרית דבר מאת ג'ון פולין (בעלה של רייצ'ל ואביו של הירש), בתרגומה של עליזה רז-מלצר (הוצאת כנרת, זמורה, דביר, והוצאת מטר, 2026), הוא אחד ממבול הספרים שהופיעו מאז אסון ה-7 באוקטובר 2023, מבול של ספרים מכל הסוגים שמהווים עוד עדות לטראומה הנוראה שחוותה החברה הישראלית, חברה שלמה שנכנסה למצב של פוסט-טראומה ומתקשה להתאושש. היא מתקשה להתאושש כי תהליך ההחלמה הקשה הזה לא יכול להתחיל ללא ברור יסודי של מה שאירע, של העובדות הקרובות הנוגעות למחדל הצבאי, המודיעיני והמדיני, ושל התהליכים ההיסטוריים שהתחוללו בעזה, ביהודה ובשומרון בשישים השנים האחרונות לפחות. והברור היסודי הזה מתעכב עוד ועוד מסיבות ידועות.  

הספר שלפנינו הוא תיעוד המקרה הידוע של הירש גולדברג-פולין בן ה-23, בנה של רייצ'ל, ישראלי יליד ארה"ב שנחטף באסון ה-7 באוקטובר לעזה, שרד בשבי 328 ימים עד שנרצח באכזריות בלתי-נתפשת במנהרה ברפיח יחד עם עוד חמישה חטופים, אחד משיאיה של הזוועה המתמשכת. גופותיהם של השישה הוחזרו לישראל ימים לאחר הרצח, במבצע צבאי ב-31 לאוגוסט 2024.

קשה מאוד להכיל את העובדות האלה ועם הקושי הזה בדיוק מנסה להתמודד רייצ'ל גולדברג-פולין. היא פשוט מציבה את הקושי בכל עמוד בספרה שהוא מעין אוטוביוגרפיה שלה וביוגרפיה של הירש, כרוניקה אישית מאוד של תולדות הסבל הפרטי והמשפחתי הזה, משפחה יהודית אמריקנית שהחליטה לעשות עלייה ביולי 2008 ולהתיישב בירושלים. אבל לכרוניקה הזאת יש מטרה: לנסות ולמצוא כלים להתמודדות עם האובדן מתוך האובדן, כלים פנימיים שמגיעים מהסבל עצמו, למרות שמידי פעם יש בספר הפניות לפסיכולוגים ולתיאוריות שונות או למקורות היהודיים. אולם גם ההפניות האלה באות מבפנים ואינן מוצגות כפתרונות שהרי אנחנו יודעים, אין פתרון חיצוני לאובדן, אין איזו יד נעלמת שתוכל למשוך אותנו החוצה. רק אנחנו יכולים לנסות למשוך אותנו החוצה.

כתיבתה של גולדברג-פולין כנה ואמיצה, היא חשופה וללא מסכות. היא רגישה לקלישאות, לנוסחאות ריקות, לאחיזת עיניים. לשקרים הגלויים והסמויים שמקיפים אותנו מכל עבר. היא מחלקת את ספרה ל"לפני" ו"אחרי", שהרי חייה נחצים לתקופה שלפני האסון ולתקופה שאחריו. זה למעשה מה שמציל אותה: היושר הפנימי הזה, היכולת להביט לאמת בפרצוף. כל-כך הרבה ביטויים שחוקים נזרקים לחלל הציבורי עד שהאוזניים הרגישות אינן יכולות לשאת זאת יותר. דומה כאילו השפה עצמה מתקשה להכיל את האסון ואת פרטיו. זהו אחד הקשיים שניצבו בפני הספרות אחרי השואה: איך ניתן לתת ביטוי ספרותי לזוועה? האינטואיציה הראשונית שלנו היא לנסות ולהקפיא את הרגע הזה של הזוועה, להנציח אותו כדי לא לשכוח, להישאר שם כדי לזכור מתוך תקווה שבכך אולי נצליח למנוע את הזוועה הבאה, הבלתי נמנעת, כאשר כל ניסיון ספרותי משול לניסיון השכחה כזה. זאת האינטואיציה שהובילה את תיאודור אדורנו בשנת 1949 לקביעה, ממנה הוא הסתייג מאוחר יותר, כי אי-אפשר לכתוב שירה אחרי אושוויץ. אז זהו, שאפשר, כי כדי לשרוד אנחנו מוכרחים להמשיך, עם ספרות ומוזיקה וציור שהם חלק מהותי מהאנושות ממש כמו הזוועות הבלתי-נתפשות.  

גולדברג-פולין לא כותבת ספרות, היא מבקשת לתעד רגעים בחתירה נואשת אחר משמעות. והרי החתירה אחר משמעות היא צורך אנושי בסיסי ביותר: "השפתיים שלו לא היו דקות ולא עבות, אלא מעוצבות באופן מדויק. היה שקע יפה ועדין ממש מעל עצם הלחי שלו, שהיה קשה מאוד להבחין בו, אבל אני ראיתי. כשבירכתי אותו, הוא נטה לעברי והרכין את הראש כדי לספוג את המילים ואת האהבה שלי. הוא שאל שאלות ואף פעם לא קטע את המשיבים. לא קטע אף אחד. כשהקשיב לאחרים, היה מטה קצת את הראש הצידה. פעם ישבנו בהופעה באולם בית הכנסת, וילד צעיר רץ לאורך השורה שלנו ונתקל ברגל של הירש. הירש תפס אותו בזמן, מנע את הנפילה ואמר לו, “Hellow, young man”. אני לא שוכחת את זה. למה הוא אמר לו את המילים האלה? ולמה באנגלית? הוא אהב את החברים שלו. הוא אהב אותנו. מעולם לא חשבתי אחרת. הוא כל כך רצה להיות עצמאי. הוא עבד וחסך ועבד וחסך. מצאתי הודעה שלא זכרתי מערב יום כיפור 2023. הוא נסע להרי ירושלים עם ענר ויניב, שני החברים הכי טובים שלו. במהלך החג הם התכוונו להתפצל ולעשות "התבודדות" – אמנות המדיטציה והתפילה של רבי נחמן מברסלב, שמטרתה להתחבר לצד הרוחני שלנו מתוך טבילת עומק ב"לבד". הירש יצא מהבית בבגדים לבנים, עם סידור תפילה, ספרי מדיטציה, מזרן שטח ושק שינה. הוא לא לקח איתו אוכל או מים משום שהם התכוונו לצום." (עמ' 19). בכל עמוד בספר הזה נמצאת זעקה למשמעות, והזעקה הזאת מוטחת שוב ושוב בפני העובדות שהתרחשו, המעשים, הדברים שקרו.

יש משהו נקי ובריא באישיותה של רייצ'ל גולדברג-פולין, כפי שהיא עולה בספר, אולי זהו הרקע האמריקני, גישה לחיים שהיא תכליתית וגמישה וזורמת שאינה מאפיינת בדרך כלל ישראלים. הגישה הזאת עומדת למבחן הקשה ביותר, אבל לא לפני שהיא מספרת בחינניות רבה את סיפור התבגרותה ולימודיה, בין ארה"ב לישראל, ואת סיפור הקמת המשפחה וההחלטה לעלות לישראל: "חודשיים בלבד לפני המעבר הגדול שיתפנו את הירש בתוכנית. הוא לא נלחץ מזה ונראה פתוח לרעיון. ג'ון הסביר להירש שהשם שלו לא נפוץ בישראל כשם פרטי, כי המקור שלו הוא יידיש, והציע לו להשתמש במקבילה העברית, צבי, או בכינוי אחר שיקל על המקומיים. "אני הירש", הוא ענה ברוגע ובביטחון עצמי של ילד בן שבע, "והישראלים יסתדרו". (עמ' 30-29).

מטבע הדברים העולם של ה"אחרי" קודר מאוד ומייאש: "אני זוכרת את ג'ון חוזר הביתה, ואני מושיטה לו את הטלפון ואומרת, "אנחנו בצרות". אני זוכרת את עצמי עומדת ליד חדר האמבטיה, צונחת לרצפה וצועקת. אני זוכרת את עצמי חושבת: אני לעולם לא אראה אותו שוב." (עמ' 47). לא פחות מזוויעה מאירועי הטבח עצמו היא המחשבה שהירש לא נרצח מייד אלא נחטף פצוע לעזה ושרד כאמור בשבי 328 ימים, פרק זמן נכבד שבמהלכו ניתן היה להחזיר בחיים לא מעט חטופים ששרדו והדברים לא קרו מסיבות פוליטיות.

זהו העולם שבו רייצ'ל גולדברג-פולין וגם אנחנו נאלצים לחיות בו, עולם טבול בתוך אובדן, מגששים כסומים באפלה אחר משמעות שתוכיח לנו שהכל איננו לשווא, עולם שהטוב והרוע מעורבבים בו, עולם שלעתים נדמה שמנסה לשבור אותנו. הספר הזה הוא ניצחונה של רייצ'ל גולדברג-פולין על העולם הזה.