יחזקאל רחמים, סוס קיץ (הוצאת עמדה 2025)

קובץ הסיפורים של יחזקאל רחמים, "סוס קיץ", מהווה חזרה מבורכת של המחבר אל הסיפור הקצר שהוא לפי שעה הז'אנר הספרותי החזק ביותר שלו. בפשטות שובת לב וברגישות, בהומור ובתיחכום משוכלל וחף מהתחכמות, ובעיקר בכישרון טבעי ובשפה קולחת מצליח יחזקאל רחמים להעמיד גיבורים ממשיים ומצבים משכנעים במרכז סיפוריו הקצרים, פרקי ריאלייה חדים, עדינים ורגישים, ואין זה הישג מבוטל. סיפוריו של רחמים מזכירים במקצת את הסיפורים המוקדמים של ברנרד מלמוּד, בעיקר בבחירת החומרים ובזווית הראייה הרגישה וההתמקדות בחיים הפנימיים. אין ספק שהוא כבש לעצמו נתח משלו בתוך מסורת הסיפור הקצר העברי בספרותנו החדשה והוא מצוי בין כמה מספרים בולטים אחרים שזכו זה מכבר לאמונם של קוראים מיומנים כגון בועז יזרעאלי, איל אדר, שמעון צימר, סמדר שטינברג או ענת עינהר.
גיבורת הסיפור הפותח את הקובץ שלפנינו, "חג העניים", כינוי ליום הבחירות, שאת שמה איננו יודעים, אישה זקנה וערירית עם רגל חולה וחברה אחת בשם תקווה, זוכה באופן לא מפתיע להתעניינותן של מפלגות ערב הבחירות שמציעות לה הסעה לקלפי. רחמים מצליח לסמן באלגנטיות את הפער הבלתי נמנע אך לעתים גם בלתי מורגש בין המציאות – דהיינו ההוויה החיצונית, המוסדית, האטומה, הפומבית, האכזרית, שדרכה לעתים קרובות משתקפת דמותנו, לבין החיים – דהיינו הוויתנו הפנימית, החיים האמיתיים שלנו, ללא דימויים חיצוניים. כך מסתכמים הדברים אחרי ככלות הכל: "ימים אחר כך, כשסוף־סוף תקווה הגיעה לבקר, איך שתקווה צחקה כששמעה שהיא הכניסה את המעטפה ריקה, ועוד אחרי שככה טרחו לקחת אותה אוטו ספיישל עד לקלפי." "משוגעת את, בחיי," תקווה אמרה, "משוגעת על כל הראש." ואחרי רגע הוסיפה, "אז הקול שלך סתם הלך, בעצם." "הלך־הלך," קראה האישה, "אז לפחות הקול שלי יכול ללכת." ושתי הנשים צחקו והתחבקו בספה." (ע' 15). הקול הלך, הרגל עדיין כואבת וקשה ללכת, ומה שנותר זה לצחוק על הכל. אולם יש בסיפור הזה הרבה יותר: הייאוש העמוק מההוויה החיצונית משתקף בעוצמה חרישית במעטפה הריקה, בחוסר המשמעות העמוק שיש בהשתתפות בבחירות, במשבר העמוק של הדמוקרטיה הליברלית המערבית בגרסתה הלבנטינית-ישראלית, בתחושה שהכל ממילא מכור ומושחת, הכל דיבורים ריקנים וחסרי תוכן עבור אנשים בשר ודם: "על המסך דיבר המועמד שרצה להחליף את ראש הממשלה. הוא תקף את ראש הממשלה בלי לעשות חשבון. אבל אז הופיע ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, והחזיר לו באבי-אביו. שניהם דיברו בקול רם ומעובה־בכוונה, רק בשביל לשכנע אותה. הם הפריעו לה בשיחה שלה, אז היא הנמיכה את שניהם לאפס, והם המשיכו להתווכח על המסך, רק בלי שום קול." (ע' 10). זאת האמת הפשוטה על מערכת בחירות ועל החיים הפוליטיים בכללותם. אין בטון הפואטי של יחזקאל רחמים ציניות, יש הומור מושחז והרבה הרבה אנושיות. ומה יהיה עם פתקי ההצבעה? האישה אספה חבילה מהם והם מונחים אצלה כפתקים ליד הטלפון שכמעט ואינו מצלצל לעולם: "כמו בכל יתר הערבים, הטלפון שתק ושתק. לצידו נחו עיפרון וערמה של פתקים עם אותיות גדולות, שכל פניהם המושחרות פונות כלפי מטה. שיהיה לה על מה לרשום, אם במקרה מישהו יחשוב עליה ויתקשר פתאום." (ע' 15).
יחזקאל רחמים יודע לספר סיפור, להעמיד מצבים, ליצור עניין. הסיפור "רחל רחל" מתמקד בקובי, בחור חולמני שעובד בחנות צילום ומתאהב ברחל, סטודנטית לספרות ששיריה מתגלים לו בסוף הספר שממנו ביקשה לצלם. כשקובי מצליח סוף סוף להתקרב לרחל נמוגה הרומנטיקה העדינה כשרחל מזמינה את קובי לאקט מיני קצר שבסופו הוא פחות או יותר נזרק מביתה. לאחר מספר שבועות מופיעה שוב רחל בחנות הצילום בלווית חברה והן מזמינות את קובי אליהן ל"בילוי". כאן מתעורר הרומנטיקן מחלומותיו: "קובי גבה את התשלום כששתיהן ניצבות למולו. עיניו ניסו להתחמק מהמבט הבעלותי, הבוטח, הזחוח כמעט, של רחל. ואז, דבר מה בתוכו כמו הצטלל באחת, והתעצם והזדקף, ממש כמו בשיר, כמו בשיריה שלה, של רחל, והוא הישיר מבט אל עיניה ואמר, "בעצם, זה לא מסתדר." "מה לא מסתדר?" מורן התערבה, נבהלת. "יום רביעי לא טוב לָך" ענבר שאלה. "לא יום רביעי. כל העניין לא מסתדר," אמר והחזיר את העודף המדויק, חייך אל שתי הלקוחות חיוך מקצועי והוסיף באדיבות, "תודה שהדפסתן דפוס שיבולת." (ע' 53).
בסיפור "זפת" אנחנו מרחיקים לפתע עד הודו – חוויה מוכרת לצעירים ישראלים רבים מאוד שסד הלחצים הארצישראלי הוביל אותם למסעות ארוכים בקצות תבל. במרכז הסיפור הזה פגישה גורלית עם יוגי-באבא הודי ושיחה פילוסופית על כסף ועל החיים שמתפתחת למעין מסע בתוך מסע. הסיפור הזה מבליט את יכולותיו של רחמים לפתח סיפור ארוך יותר עם ממדים הגותיים מבלי לגלוש אל הקלישאה הבנאלית: "ברווז משייט לבדו על פני נהר החיים והמוות, מאיץ באחת ונעצר באחת. לפתע צולל ואני איתו. הצלילה נמשכת ונמשכת. עצּוּר נשימה אני סוקר את פני הנהר, אורב לו שיגיח אל מעל לפני המים, ולפתע נזכר בחוב. בחוב אחר הפעם. חוב של חיבור ושל אהבה, חוב שאתכבד לשלם. בשנים שעברו מאז אותה שהות קודמת בהודו, לא זכיתי לכתוב על יוגי־באבא סרסוואטי ולּוּ מילה אחת. בידיעה שאיננה נזקקת למילים, אני מקבל על עצמי להישאר בחדרו בימים הבאים. מבחוץ איראה רגיל, כאילו אני ספון בחדר, כאילו משוטט לעצמי בסמטאות, כאילו יושב ובוהה על גדת הנהר, אבל אהיה… אני יכול לראות את כף היד הגרומה, מרחפת לה אי שם הרחק בחלל המונית. אני נזכר בגעגוע נעים של חוב משולם, מרגיש פתאום שאני לא לבדי." (ע' 98).
רחמים במיטבו כשהוא ממוקד, כשהעלילה מושכת אותו קדימה, לא ההירהורים, כמו בסיפור "איך נזכור את כולם" למשל, שהוא מהורהר מדי, מתפזר. הסיפור "מים", אחד משיאי הקובץ הזה, סיפור שנעשה כבר מעין קלאסיקה קטנה בקרב יודעי ספר, מתאר כיצד נפסקו המים בגלל חוב: "בוקר אחד אזלו המים בכל הברזים שבבית. המים אזלו בברז שבמטבח, המים אזלו בברז שמעל הכיור במקלחת ואזלו בפעמון של הדּוּש. גם בברז הקטן שמתחת לדוש המים אזלו. אימי כבר קמה וגם ששת ילדיה החלו להתעורר בזה אחר זה. לחם שחור כבר החל להיחתך לפרוסות עבות ופרוסות צהובות של גבינה הונחו מעל מריחה של בלוּ-בנד במלח. בכל בוקר היה יוצא מהמטבח מגש קטן ועליו כוסות של תה חזק וריחני, אבל בבוקר הזה אזלו כל המים בברזים." (ע' 131). זהו סיפור חזק ומרגש על חוויה שנצרבה עמוק בנפשו של המחבר ואיך לא? בסוף הסיפור עולה המשפחה כולה לעירייה לתבוע חיבור מחודש לרשת המים, אבי המשפחה מתעמת עם הפקידים, ובעיצומו של העימות הוא צועק:"עוד כמה שנים הילד הזה הולך להיות טייס בצבא", הצביע אבי על בנו בכורו ועדר של פקידים נתן בי את מבטיו, "תסביר לו בשביל איזה מדינה הוא צריך ללכת להיהרג. נו, תסביר לו." (ע' 134). וכך מסתיים הסיפור, בטקס זיכרון פרטי: "בסוף לא נהייתי טייס, אבל הספקתי לשרת כמה שנים כקצין בקבע לפני שהחלטתי לעזוב ולחפש לי דרך חדשה. עדיין אין לי ברזים משלי, אבל בדירות השכורות שבהן התגוררתי המים בברזים תמיד זרמו. אבי נפטר ממה שנפטר, והניתוק ההוא לא היה לנו הניתוק האחרון. פעם אחת, בזמן הרצאה ששמעתי באוניברסיטה, שרבטתי לעצמי באחת ממחברות ההגיגים שלי תובנה דוקרת – "סיבת המוות: עוני". בכל שנה, לפני העלייה לקבר, אני פותח את כל הברזים בדירה עד הסוף ומתיישב לי בתוך עצמי, נותן לברזים לזלוג ולזמזם לי שיר עצוב, וככה, למשך רבע שעה בשנה, לא אכפת לי מכלום, ושתישרף הכינרת ושתישרף המדינה, ואף אחד לא מבקש ממני שאסגור, ואיש לא בא לנתק, והמים בברזים אינם אוזלים." (ע' 135).
יחזקאל רחמים מודל 2025 הוא מספר בוגר ובשל שמסוגל להעמיד מבנים ארוכים יותר, מתפתחים, שחורגים מהסיפור הלירי החוויתי הקצר יותר. יש לו טון מיוחד, שפה רגשית מיוחדת. אנחנו כבר ממתינים לתחנה הבאה במסע הספרותי שלו.