סיפור יציאת מצרים והיציאה מעבדות לחירות השפיעו על תרבויות רבות בעולם, החל מחג הפסחא הנוצרי ועד שירי געגועים של עבדים אפריקנים בדרום ארצות הברית. ואולם, מה שהרבה פחות ידוע זו היא השפעת הסיפור העברי של יציאת מצרים על המחשבה והרטוריקה של הדיקטטור הקומוניסטי הסובייטי, יוסף ויסריונוביץ' סטאלין.

ואכן, בנעוריו המוקדמים היה אותו יוסף קוֹבָּה דג'וגאשווילי סטאלין, נתון במסגרת חינוכית שונה לחלוטין מאשר קודמיו במנהיגות הקומוניזם העולמי: מרקס, אנגלס ולנין, שהיו כולם בעלי רקע חילוני. לעומתם, סטאלין דג'וגאשווילי הצעיר התחנך בבית מדרש נוצרי-אורתודוכסי בו התנ"ך וגם הברית החדשה היו לחם-חוקם של החניכים במקום. משמע, שהרטוריקה הבסיסית הזאת הותירה השפעה רבה על החניכים. ואף שהנער סטאלין החל כבר אז לנהות אחר אידיאולוגיה סוציאליסטית, בכל זאת הוא נותר צמוד למשלים הרעיוניים הגדולים של ספרי "שמות" ו"במדבר", ואין ספק שהוא הפנים אותם והם נצרבו בתודעתו לשארית חייו.

התמה המקראית הראשונה והראשית שהשפיעה על המנהיג הסובייטי לעתיד היא יציאת עם ישראל מעבדות לחירות. ההתייחסות לעבדות במצרים קיימת בנאומים רבים ובכתביו של סטאלין, משל שהנמשל שלו הוא העבדות שכרוכה בעצם קיומו של המשטר הקפיטליסטי. המעבר מבית-עבדים של הקפיטליזם לסוציאליזם מושווה ברטוריקה של סטאלין ליציאה מבית-עבדים של מצרים.

ומהי הארץ המובטחת שלקראתה צריך לצעוד בהנהגת הפרולטריון העולמי על פי סטאלין? הרי זו הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ של שגשוג הסוציאליזם, הלוטה עדיין בערפילי העתיד הצפוי, אך חזיונה ברור בזוהרו.

ואולם, בינתיים גם השהות הממושכת במדבר נתפשה על ידי סטאלין כמשל רב-ערך לנמשל של תקופת המעבר הקשה מקפיטליזם לסוציאליזם! והרטינות והמחאות של בני ישראל, המתרפקים לפתע פתאום על זיכרון המאכלים במצרים, הם דוגמה לגעגועים מוטעים ומסולפים ל"מותרות" שבכל זאת היו קיימות לעתים בעבר בשלטון הבורגנות. נוסף על רגרסיה לעבר הגעגועים הללו, למותרות המשטר הישן בעבר, אורבת להמונים הנרפים אידיאולוגיה ריאקציונית של סגידה לעגל הזהב, כלומר לאילי ההון של הקפיטליזם! אך, אם כך, מהי הערובה? מה הוא הפיקוח הרעיוני אשר מבטיח כי ההמונים לא "ייתנו ראש וישובו לבית-עבדים"? מה הוא "דבר ה'" שיכול לשמור על טהרתם האידיאית בארץ התלאות של מעבר מקפיטליזם לסוציאליזם? הווה אומר: האידיאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית הזוהרת בשמי שמים מעליהם היא כמו כוכב מדריך, כמו סוג של דבר ה' שמנחה אותם מלמעלה.

אך בינתיים מי ידכא, בפועל ממש, את הסוטים מהדרך, מי ידביר את דמויות אויבי המהפכה – ביניהם קורח הריאקציוניסט ועדתו? לשם כך קיימת משטֶרֶת הלוויים, חֶבֶר ה'נ.ק.וו.ד' ההיסטורי, בשירותה של המנהיגות המהפכנית. אגב, באמת אין להכחיש כי בהנהגתו של משה נערכו מפעם לפעם "טיהורים המוניים", כלומר, סילוק מתנגדים שלו מקרב בני המחנה שיצא ממצרים ואל נשכח איך האדמה "בלעה" את האופוזיציונרים של אותם ימים וכל זה הוא למד באותו בית חינוך שלא גילה שום סבלנות לאלו שחשבו אחרת ממנו.

אין לנו ספק שלדעת סטאלין, אם לא הוא היה המנהיג כי-אז נגע החולשה היה פושה אפילו בהנהגת ה"ועד המרכזי" של מחנהו, ואף בלב אהרון הכוהן ואחרים, שלא תמיד שעו לעשרת הדיברות של התורה המהפכנית. לפיכך, כמו שהיה צורך במנהיג אחד ויחידי דוגמת משה, כך היה נחוץ סטאלין לעמו כדי לעורר מהפכה בעלת משמעות. אין ספק שסטאלין התרשם ביותר מהדרך שמשה הוליך את עם העברים לעבר הייעוד הגדול, במיוחד בעיצומן של שנים רבות של מחסור, בעידן המעבר הזה מעבדות לחירות וכל זה בסיוע קַאדֶרים של הלוויים, מעין משטרה של המהפכה מעבדות לחירות.

אכן, לא במקרה אמר הפטריארך הנוצרי האורתודוכסי לסטאלין (בעת שגם הכנסייה גויסה למאבק נגד הנאצים), כי לכנסייה אבד חיזוק חשוב הקשוב למסורות הדתיות של כתבי הקודש בדמותו של יוסף ויסריונוביץ' סטאלין.