כֵּן, אַת אוֹמֶרֶת וְשוֹכַחַת,  אוֹ

אוּלַי לֹא אוֹמֶרֶת וְזֶה רַק אֲנִי

שֶלּא שוֹמֵעַ. כָּל כָּך הַרְבֵּה

זְמַן, אֲנִי מְחַפֵש אוֹתָךְ, שֶמָּא

פָּחוֹת וְאוּלַי, מִי יוֹדֵע, אוּלַי

יוֹתֵר.

עַכְשָיו קְצַת קָשֶה לִי לְהַבְחִין

בָּחֹשֵךְ, זֶה בֶּטַח בִּגְלַל מִעוּט

הָאוֹר. נִרְאֵה לִי שֶבַּזְמַן הָאַחֲרוֹן

הִקְדִימוּ אֶת הַשְקִיעָה, אַתְּ לֹא

חוֹשֵבֶת?

יוֹתֵר קַל, אֲנִי חוֹשֵב, אִם רַק הָיִיתִי

יָכוֹל לַעֲבוֹר עִם הַאֶצְבַּע עַל קַוֵּי

פָּנָיִךְ. הִיא בָּטוּח זוֹכֶרֶת. כִּי מַה

זֶה שְלוֹשִים שָנָה, לֹא חָשוּב אִם

פָּחוֹת אוֹ יוׂתֵר, בִּשְבִיל אֶצְבַּע?

לֹא, הִיא לֹא רוֹעֶדֶת, אוּלַי זוֹ

הַיָּד, אֲבַל רַק מְהַפַּחַד, כִּי הִיא

לֹא רוֹאַה אֶת הַדֶרֶךְ בָּחֹשֵךְ.  אֲבָל

לֹא הַאֶצְבַּע. דַוְקָא הַאֶצְבַּע זוֹכֶרֶת,

גַם אִם שִנִּית קְצָת אֶת הַקוּנְטוּר.

אַל תַּזוּזִי, הִיא עַכְשָו מְגַשֶּשֶת

אֶת מִתְוַת פָּנָיִךְ הַעֲכְשַוִיִים,

לוֹמֵדֶת לִזְכּוֹר.

לֹא, לֹא לִשְלוֹשִים שָנָה,

פָּחוֹת,  כִּי אֲנִי כְּבַר לֹא יָכוֹל

יוֹתֵר.