אֵתִיקָה שֶׁל אֵפֶר וָרֹד
אֱמֹר לְעַצְמְךָ וּזְכֹר
בְּאוֹתָהּ זְרִימַת צְלִילִים רַכָּה
וְחַיּוּת
אֶת יִלְלוֹת־הַמַּלְאָכִים הַחֲרוּכִים בְּשִׁירַת הַסִּטְרָא אַחְרָא,
בָּרוּר, דָּבָר לֹא מַכְחִיל בַּעֲדִינוּת רַבָּה כָּל כָּךְ
כְּעֶרֶב נוֹפֶל אֵלֵי לֵיל,
כְּמַשָּׁט עֲנָנִים עַרְפִלִּי שֶׁחָלַף הָלַךְ
דָּבָר לֹא נוֹתָר כְּשֶׁהָיָה
וְלֹא יִהְיֶה עוֹד כְּשֶׁהָיָה,
רְאֵה לְנֶגֶד עֵינֶיךָ נְחִיל נְמָלִים מְחוּצוֹת
וּזְכֹר אָדָם מְפֻסְפָּס מֻקָּף יְעָרוֹת
יָרוּי
נוֹפֵל
אֵלֵי בּוֹר
תודה על זה, דן אלבו:
"אָדָם מְפֻסְפָּס מֻקָּף יְעָרוֹת"
נוגע ומכאיב. אצטט את זה באחד מכתביי. או משהו. כנראה סתם אגנוב ואלביש את זה על הכאב שלי.
תודה על המחמאה, מקווה שתשמרי על כללי הציטוט ותצייני את שמי.
מצמרר. אין מילים.