close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • תצלום אוויר של ערב רב

    יצחק מלר | סיפורים | התפרסם ב - 04.01.24

    שעת צהרים של יום שישי לפני ערבו של היום השביעי בשבוע. על פני הכדור כולו וגם כאן תקופה של בין המצרים, תקופה שגרתית של בוקה ומבולקה בלתי יציבה בקרב השבטים והגזעים השונים של קופי האדם השוכנים לבטח, מי פחות ומי יותר, על פני האדמה המבוקעת של העולם של מטה. עונת סתיו מטפטפת לפני בוא החורף. עיירה קטנה בדרום המדברי של מדינת היהודים, קרוב לחומת ההפרדה ולגדר שמפרידה אותה מארץ יהודה הכבושה-משוחררת…
    אנחנו יושבים בבית קפה שכונתי סביב שולחן עליו רובצים כוסות קפה, כוסיות עראק, בקבוקי בירה ריקים למחצה, צלוחיות פיצוחים ולידם מאפרות מלאות בדלי סיגריות וגחלי גפרורים שחורים – שולחן שמור המורגל לארח את הפרלמנט השבועי של יום שישי. אנחנו ארבעה גברים שמחצית חייהם כבר מאחוריהם. על השולחן מפוזרות חפיסות חצי ריקות של סיגריות נלסון או נובלס וגם מקטרת זקנה אחת ולידה קופסת טבק מפח ועליה מצוירת אניית מפרשים עתיקה בצבעים של כחול, לבן וכתמי אודם פה ושם, ובאנגלית כיתוב המעיד על המותג "ההולנדי המעופף".
    הפעם, אני המארח, יעקב קובי פלד, יהודי ישראלי יליד שנת הקמתה של המדינה. מימיני יושב אברהים אלאסד הבדואי, בוגר בית ספר תיכון יהודי, בנו של שייך מוכר ובעלים של חברה גדולה לעבודות עפר ברחבי הדרום, מתגורר בווילה בסגנון אלף לילה ולילה ביישוב השכן. משמאלי יושב ג'ורג' קלימיס ערבי נוצרי מהצפון שחי בנגב שנים רבות, מורה לערבית ספרותית שמתגורר בבירת הנגב. מולי יושב ברגליים פסוקות ושלוחות לצד, ידידיה כץ, יהודי מתנחל מיישוב סמוך מעבר לגדר. אחד חילוני מובהק, השני מוסלמי לא אדוק, השלישי נוצרי לא פחות לא אדוק והרביעי חובש כיפה סרוגה, יהודי אדוק שמקפיד על קלה כחמורה. כולנו בעלי מקצוע, עבודה ומשפחה שאינם ממין העניין בפרלמנט הוותיק שלנו שבדרך כלל כולל עוד שני טיפוסים שלא הגיעו למפגש הנוכחי. גם נסיבות ההיכרות בינינו אינן חשובות לצורך סיפורנו.
    לדיונים חסרי ההשפעה של הכנסת שלנו יש מתווה קבוע, מין צורה של התגלגלות כמו שבסימפוניה קלסית יש מהלך מוזיקלי שמתחיל ממקצב חלש ואיטי עד לשיא של קצב חזק, מהיר ועד להתפוצצות הסופית. זה תמיד מתחיל ב- "מה נשמע? מה קורה? איך האישה והילדים? מה עם הנכד או הנכדה? מה עם הפרנסה? ומה שלום ההוא או ההיא… איך הזמן רץ! מי מת?… מי מאושפז ולמי אירע מה שאירע?… מזמן לא שמעתי מזה וזו…", וכך הלאה והלאה. זה השלב האיטי, הזהיר, האינפורמטיבי, משהו כמו מנה טרום ראשונה. אצל הבריטים זה שעה קלה על מזג ואווירה. אחר כך עוברים לקניות, מכוניות ונסיעות לחו"ל ואז מגיעים לכדורגל והטונים עולים אבל עדיין שפויים. אגב, אצלנו בפרלמנט לא מדברים על נשים או סקס, זה נחשב לחדירה אסורה לתחום הפרט. אומר בזהירות שזה לא המצב בפרלמנטים אחרים אבל מעולם לא עשיתי סקר שוק בעניין הזה. המצב מתחיל להתחמם כאשר מתקרבים לפוליטיקה ושם זה מגיע כמעט תמיד לפיצוץ כולל צעקות ואובדן נימוסי הדיון אבל תמיד יש מי שמרגיע ואחרי זה מגיע מין שקט פוסט-אורגזמי אפלטוני ואז הצצות לשעונים ולניידים ו- "טוב, מוכרחים לזוז, האישה מחכה… אני צריך להכין את הסלטים… אני צריך את השנ"צ… אני צריך להתכונן לבית הכנסת" – כל אחד לפי תקנות המטכ"ל של ביתו, והכוונה לאישה, ולפי מסורת שבטו. בסך הכול מדובר בפולחן גברי חסר תוחלת ותכלית שמקורו בצורך הבלתי ניתן לשליטה של גברים נשואים ותיקים להעלם מהבית, לבריחה מעול, שהרי מאז ומעולם פטריארכלי הגברים יצרו ערי מקלט עבור עצמם כמו בית הכנסת, שרות המילואים, והפרלמנטים שבהם דבר אינו מוכרע אלא רק מבורבר לדעת.
    היום הגעתי למפגש מעט יותר מוקדם ובמשך חצי שעה התבוננתי והקשבתי החוצה ופנימה וגם למעלה, ובפעם הראשונה שמתי לב למפה-תמונה סוציו-גיאוגרפית שמצויה ומתרחשת סביבי… לא סביב השולחן ובית הקפה, אלא במרחב האנושי של אותו דרום מדברי שבמדינת היהודים:
    "מדרום הדהדו ברעם עז שני סוגי רעשים: קולות רמקוליים של הדרשה השבועית של האימאמים של המסגדים שבעיירות הבדוויות שמסביב ובעיקר מאחת ששוכנת בשכנות של כמה מאות מטרים מגבול העיירה שלנו. קולו של הדרשן היה מתגלגל, שוטף, מלא פאתוס בעוצמות עולות ויורדות, מלהיב ומשלהב… אבל אני לא הבנתי דבר כי איני דובר ערבית! בתוכי, שאלתי האם הוא דורש כך סתם בענייני דת ומוסר או שמא מסית נגד היהודים והמדינה? האם הוא קורא לג'יהאד או לשלום ופיוס? נזכרתי במיני שמועות על אותם אימאמים מזוקנים אבל החלטתי להמשיך ולתהות ואולי להירשם לקורס ערבית? ואולי אשאל את חברי הפרלמנט הדוברים ערבית? הרעשים מהסוג השני קשורים למטוסי קרב מבסיס סמוך שחולפים תדיר מעל ראשנו ממש, בדרכם לאימונים או תקיפות… מדובר ברעש אדיר, קצר ומחריש אוזניים עד כדי חרשות וצורך להפסיק שיחה מתנהלת. המשכתי ב'הרהרת' ששרתה עלי… מצפון לנו, מעבר לכביש שמוביל מבירת הנגב למערת המכפלה החברונית, מתקיים לו קיבוץ צעיר ומשגשג שעוסק בחקלאות, אירוח וגם ייצור חשמל סולרי כמקובל בימים אלה. מעט יותר צפונה שוכן לו יישוב קהילתי דתי צמוד גדר, מוקף בגדרות ושערים כמו גטו מהימים ההם. ממזרח שוכנות כמה התנחלויות משני צידי גדר ההפרדה וביניהן מעבר גבול בין מדינה יהודית ריבונית לבין שטח משוחרר-כבוש שרובו המוחלט מיושב בערבים ילידים ופליטים וחשבתי לעצמי עד כמה זה מוזר שאותה ישות אחראית על שני אזורים גובלים ששונים במעמדם תחת אותה מערכת שלטונית… אבל מי אני ומה אני בהקשר הזה? וממערב לנו תערובת של יישובים בדואיים וישראליים בואכה לבירת הנגב ובליבו של האזור הולך ונבנה אחד מבסיסי הצבא הגדולים והסודיים ביותר… וואלה, איזה סלט פירות מופרך מרכיב את שושנת הרוחות שזה עתה שמתי לב אליה כאילו אני ציפור שעושה זום-אאוט במבט מגובה העננים וחוזה בפסיפס המשונה הזה, וכל זה בלי להיכנס לרזולוציות של זום-אין עד לפרטי פנים ובגדים ומחשבות אישיות ובלי להיכנס לפרטי הנוף והתכסית וכדומה".
    או אז הופיעו בבת אחת שלושת חברי לפרלמנט והתיישבו סביב לשולחן בלי לבקש רשות שהרי הם חברי כנסת נבחרים עם כיסאות הרשומים בטאבו על שמם. וגם הפעם מתווה הטקס השתרך לו כרגיל. אלא שאני החלטתי שהפעם אשלוט ואשליט ביד רמה שינוי מהותי בתוכן השלב השלישי הוא שלב המריבה הפוליטית וזאת בעקבות אותו חזיון או הגיג שחלף במוחי באותה חצי שעה שבה ישבתי לבדי לפני פתיחת המושב. אז אחרי הבלה בלה בלה… ביקשתי מכולם שקט מוחלט ריכוז ומיקוד מירבי כי:
    "חברים, מבקש לחרוג מהמסורת. הפעם אני רוצה להציג לכם את החיזיון-הגיג שחלף במוחי במהלך החצי שעה שישבתי כאן לבד לפני שהועלתם להגיע. מבקש לא לשסע אותי ואחרי זה אשמח לשמוע את דעתכם והפעם לא בצעקות וריב, אלא כל אחד ומשנתו הסדורה במילים שלו ואין שום חובה להגיב כי אין שום צורך לנצח, רק להקשיב ולהפנים ויהיה לכם שבוע לשכב על זה". הם השתתקו ובהו בי במין חוסר אמון והפתעה כאילו משדרים "מה קרה לו לקובי הזה? התחלק על השכל, מה רע במעט צעקות וריב וצחוקים, הרי המצב בכנסת הרבה יותר גרוע ומביש ואנחנו? אנחנו הרי עמך, ערב רב ותו לא". התעלמתי משפת גופם, וללא פסק זמן פרשתי בפניהם את המפה הסוציו-גיאוגרפית שראיתי בעיני רוחי וסיימתי בסדרת שאלות רטוריות: "לנוכח מה שתיארתי באותו התצלום האווירי של אזורנו, ומאידך, לאור העובדה שישראל עומדת על סף תהום של מערכה רב-זירתית במובנים צבאיים, כלכליים, חברתיים, פוליטיים ואולי קיומיים, כאשר ההנהגה במשבר מתמשך והפילוג בעם מתקרב לדרגה של שבר שבסופו אולי מלחמת אזרחים וחורבן – האם ייתכן איחוי ואיחוד? האם הפיצוליות הזאת פתירה? האם לתערובת כל-כך לא הומוגנית של קהלים, דעות, אמונות והשקפות עולם יש בכלל תוחלת והיתכנות, כאשר עצם העובדה שזה קיים בעת הזאת, ואפילו מתקיים כבר מעל שבעים שנה… ייתכן והיא מקסם שווא? האם יש סיכוי שמתערובת כזאת של שמן ומים יכולה להיווצר אמולסיה מתוקה?" — השתרר שקט מבוהל. הם נעו באי-נוחות בכיסאות, הציתו סיגריות, הביטו בי ובאחרים בהבעת ייאוש ותסכול. לא נתתי להם להתאושש ודפקתי על הברזל בעודו חם: פניתי אל ידידיה כץ המתנחל האדוק וביקשתי את תגובתו תוך איום מפורש שמי אשר יפריע באמצע, יגורש מהפרלמנט… ידידיה הזדקף בכיסאו, סלסל בפאותיו, היטיב את תושבת הכיפה על ראשו ופתח ואמר בקול איטי ומעט הססני:
    "ראשית, התמונה שקובי צילם היא המציאות כאן ועכשיו, בלי פרשנות ובלי שאלות רטוריות כאלה ואחרות. זה לא מקסם שווא וזה מתקיים, חי נושם, בועט וכן, יש גם הרבה מחירים קשים וגם תמורות נאות. אני אדם דתי עד לשד עצמותי, אני יהודי, ציוני, ישראלי ומוכן להקריב את חיי על מזבח מדינת הלאום היהודית ששמה ישראל. מבחינתי ארץ ישראל, כולה כולה היא שלי ושלי בלבד וזה מדאורייתא ואלוהים וההיסטוריה ואל תשאלו אותי מה זה 'כולה'. מצידי מהפרת עד הנילוס, מהליטני ועד מיצרי טיראן, ולפי המצב פחות מזה עד לגבול ברור וזה הגבול שעליו אוכל להגן בכבוד. אין לי שום בעיה עם בדואים, ערבים, מוסלמים או נוצרים ואפילו יפנים – כולם מוזמנים לחיות כאן לצידי אבל רק אני השליט והבעלים ללא עוררין וכל מי שלא מסכים מוזמן לעזוב או להילחם עד מוות, המוות שלו. כן, אני משחק רק במונחים של סכום אפס, אין שותפות או פשרות. האמת היא שהבעיה העיקרית שיש לי עם התמונה הזאת היא דווקא קובי שהוא יהודי חילוני שזה המצאה מודרנית שצריכה לעבור מן העולם… הוא ציוני מסוג שונה משלי, הוא ליברל, שוחר שלום ופשרות אבל השלום שלו זה לא השלום שלי… האם אנחנו יכולים לחיות ביחד לתמיד או לפחות להמון זמן? אני לא יודע את התשובה אבל לי ברור שכאשר אנחנו הדתיים נהיה שמונים אחוז מהיהודים בישראל, היא תהיה מדינת הלכה עם בית מקדש וכהנים וסנהדרין על אפו ועל חמתו של קובי או יורשיו…" – "כמה הערות קצרות: אין שום בעיה לחיות ביחד לנצח בתנאי אחד פשוט: הדתיות תהיה עניינו הפרטי של כל יהודי בדלת אמותיו וכנ"ל לגבי בני הדתות האחרות; אני בעד שהממלכה והדת לא יתערבבו ולכן צריך לפחות להוציא את הדת מהפוליטיקה; וידידיה כהן יקר, אתה חיכית אלפיים שנה בגלות מנוולת ולא עשית דבר כדי לרכוש ריבונות וטריטוריה מוכרים במשפט העמים (אני מתכוון לאבותיך הרוחניים) עד שבאה חבורת חילונים ליברלים, דמוקרטים, שמאלנים ועוד כל מיני כינויים מוטרפים, וחוללה את הנס תוך חמישים שנה וזה נעוץ כמו קוץ בעין שלך– אין שום סיכוי שהעם הפלסטיני יוותר על זכויותיו כאן, מה עוד שהוא יכול לחכות אלפיים שנה באותה המידה… ולבסוף, משיחיות וחוסר פרגמטיזם הביאו על היהודים רק אסונות… לתשומת ליבך" – בתור מנחה ומוביל הדיון לקחתי לעצמי את הזכות להגיב תוך כדי המושב. ידידיה שוב מתח את רגליו ופסק אותן לצדדים ובחר לא להגיב. פניתי לאברהים הבדואי בהטיית ראשי.
    " אני , כבדואי ערבי מוסלמי חילוני לחלוטין ואזרח ישראלי מצליח ו'מתבולל' אומר בקיצור את הדברים הבאים: אני מסכים שהתצלום-אוויר שקובי תאר הוא אמיתי ולדעתי גם טוב שזה ככה; הנושא של דתיות מול חילוניות משסע גם את החברה הבדואית וחלק ניכר של החברות המודרניות במערב כי בסך הכול יש לי תחושה שהעולם הולך ונעשה, יותר דתי, יותר קיצוני ויותר פשיסטי וזה רע עבור כולנו; חבר יהודי טוב שלי, רופא מנתח מפורסם סיפר לי פעם על מחלה שנדמה לי שהוא קרא לה 'מחלת הערמה' וזה מסביר את הטעויות של היהודים, השליטים כדברי ידידיה, שהביאו את החברה הבדואית למצבה המחורבן הנוכחי. מדובר במצב רפואי שבו אתה מגלה את המחלה בשלב ראשוני קטן וכמעט לא מזיק ולא עושה עם זה דבר כי אתה חושב שזה יסתדר לבד ומקסימום ממליץ על כדור אספירין, והזמן חולף ובוקר אחד אתה מגלה שמדובר במחלה אדירה והרסנית שלא ניתנת לריפוי אלא במחיר כבד מאוד, ובמילים אחרות צריך לטפל מהר, נכון ובשום שכל בבעיה כשהיא קטנה וזעירה ולא לחכות שתגדל לערמה ענקית שבשביל לטפל בה צריך צבא של בולדוזרים בעוד שבהתחלה היה מספיק מטאטא אחד קטן ועלוב". האיש דיבר בבהירות ללא יהירות, בקול שקט ויציב ולתחושתי כמנחה המושב היה הרבה יותר ענייני ומציאותי מידידיה הכהן שלי. ג'ורג' כבר הבין מה קורה כאן ובלי שהיות פתח ואמר:
    " אני אמנם ערבי פלסטיני אבל מעבר ומקור נוצרי וניטרלי הרבה יותר מכולכם. אבותיי הנוצרים חיו כמיעוט בארץ ישראל בקרב המוסלמים מזה מאות שנים ומבחינה זאת הם היו 'דימי' כמו היהודים. אין לי ולא היו לי שאיפות לאומיות ואני בטוח שיכול להסתדר אפילו במדינת ההלכה העתידית של ידידיה. נדמה לי שקובי, אנוכי וגם אברהים יכולים בהחלט להמשיך לחיות את המפה הסוציו-גיאוגרפית לעוד דורות רבים. אני לא בטוח שזה המצה לגבי חזונו של ידידיה כי במדינת ההלכה העתידית ההקצנה לא תיפסק וסופה יהיה משטר אפרטהייד בנוסח העבדות של בני ישראל במצרים הפרעונית כי זה מה שההיסטוריה מלמדת פעם אחר פעם… אז אני מצוי במצב שאותו תיאר יפה אמיל חביבי בספרו 'האופסימיסט', ודי לחכימא ברמיזא כמו שכתוב אצל החז"לים שלכם".
    האמת! הייתי מופתע! הדיון עבר בסדר מופתי. שתקנו זמן מה והתחלנו את תהליך הפרדה השגרתי. משהו היה חסר הפעם, לא היו צ'פחות וצחוקים, הייתה מעין אווירה של הרהורים פנימיים שוקעים שידרשו עיבוד ופרשנות ונבירה לעומק בנשמה של כל אחד ושל כולנו יחד. הם פנו לדרכם. אני נשארתי עוד כמה דקות כדי לשלם למלצר ולאסוף את התיק שלי והעיתונים וגם את זר הפרחים של יום שישי. כשנכנסתי לרכבי ותוך כדי התנעתו והתמרון כדי לצאת מהחנייה, נפל לי האסימון! אני ואברהים וג'ורג' יכולים בקלות לחיות את תצלום-האוויר הזה אבל השבר ביני לבין ידידיה הוא כנראה בלתי פתיר, ויותר מזה: כנראה שאני אהיה יוחנן בן זכאי והוא יהיה בר-גיורא… ואידך זיל וגמור!? נחרדתי אבל נסעתי לביתי בתחושה שכולנו נדבקנו ב'מחלת הערמה'.

    יצחק מלר

    יצחק מלר, בעבר, מייסד ומנהל היחידה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית במרכז הרפואי ת"א על שם סוראסקי (כירורגיה של סרטן); מסיים בימים אלה כתיבת דוקטורט על "טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק" במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; מתגורר במיתר שבנגב. ספר שיריו “לראות שקופים בָּעין” ראה אור בהוצאת עמדה (2021).

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    Me Too

    עדן שפילמן
    הֲתֵדְעִי שׁוּב לְזַהוֹת עַצְמֵךְ בֵּין כָּל הַפִּצּוּלִים, לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלֵךְ בֵּין...

    המומלצים של עדינה בן חנן

    עדינה בן חנן
    "חיים ומילים" | מרים ילן-שטקליס | הוצאה מחודשת בהוצאת אסיה |...

    יום השואה והזיכרון

    רונית מזוז
    כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה בְּבֵית סֵפֶר תַּחְכְּמוֹנִי בִּשְׁכוּנָה שֶׁל תֵּימָנִים הָיְתָה לָנוּ רַק...
    דילוג לתוכן