בסוף החליטה לכתוב מודעת דרושים. מה יש, חשבה, זה מה שדרוש לה.
יש כאלה שדרושה להם עוזרת בית, יש מי שדרוש לו עובד סיעוד, מטפל להורה המזדקן, ולה דרושה דמות. היא חייבת להשיג אחת. חודשים שוטטה, נסעה בתחבורה ציבורית, הקשיבה לשיחות של זרים, הטתה אוזן ולב לדברי אנשים למחוות נשים ולא מצאה.
אז בתחילת דצמבר, כשעברה יותר משנה של שיתוק ניסחה את המודעה, העלתה לאינסטגרם ולפייסבוק וחיכתה.
ביקשה מישהי או מישהו שיהיה מוכן או מוכנה לספר לה לחלוק אתה, מי שיתן לה רשות לעשות מחייו עלילה.
לא עברה שעה, דקה, טוב שתי דקות בדיוק, והיא החלה לקבל בפרטי בקשות, פניות והמלצות. תחילה הייתה זו אמא לחייל שכתבה לה שהסיפור שלה אולי יוכל לעזור, אבל היא אמרה לעצמה שאישה בורחת מבשורה כבר נכתב על ידי גדול הסופרים ובכלל לא בא לה שיקרה לה מה שקרה לו, הרי יש לה ילדים שמשרתים ממש עכשיו בצבא. היא ענתה בנימוס וכתבה שתפנה אליה בהמשך. אחר כך פנו כמה גברים שבקלות הייתה יכולה לכנות אותם סוטים. אחד מהם גם שלח לה תמונה שלו עושה שרירים מול המצלמה. היא מייד חסמה אותם.
אחר כך פנתה בחורה שכתבה שיש לאמא שלה סיפור חיים מדהים על אבדן ולמידה. היא ממש "עוף חול" הסבירה הבחורה במיטב המילים הגבוהות שלמדה בשיעורי ספרות. אבל מה לעשות ואותה איכשהו לא משכו לא עופות חול ולא נשים שהחלימו מסרטן או הצליחו בצורה פנטסטית לבנות את פרק ב' שלהן. והייתה אחת שכתבה לה שהיא שורדת זנות ואחת שאמרה שחברה שלה איבדה ילד ואחרת שבתה נהרגה בתאונת דרכים והן לא משכו את ליבה. זה לא כי התחמקה מצער או כי ליבה גס בו. הצער היה מנת חלקה כמו כל מי שנשארה בו אנושיות מה בימים האלה. היא רצתה משהו אחר. לא ידעה מה אבל ידעה שמה שיש עכשיו לא מספיק טוב בשבילה.
ההודעות לא פסקו להגיע ביומיים הבאים ואף אחת מהן, פשוט אף לא אחת הצליחה לייצר בה סקרנות, להרעיד משהו בלב או איפה שהיא מרגישה את הרעד הזה שמדגדג בה לשבת ולכתוב.
כולם כתבו על אסון נורא שקרה להם.
למה, תהתה בינה לבין עצמה (ברור שבינה לבין עצמה כי מי עוד יתהה אתה?), למה חושבים שהיא מחפשת משהו עצוב, שהיא מחפשת דמות שקרה לה אסון? או דמות שהתגברה כנגד כל הסיכויים על אסון? התרגלנו שבאמנות בין אם היא ספרות או קולנוע חייב להיות כאב שמאפשר עומק טראגי או מלודרמטי שעושה כבד על הלב. כל הספרים שקראה כל כך מייאשים, במיוחד עכשיו.
למה משהו מצחיק או נעים נחשב חסר ערך? סוגה נחותה, כמו שלמדה פעם באוניברסיטה.
עלה בדעתה שהיא רוצה דמות מתמסרת ובכל זאת מעניינת. היא מחפשת אחת שתוכל לחפור בעברה, לייצר לה עתיד ובעיקר לנהל אותה כרצונה. שלא תתחיל באמצע להגיד לה תכתבי ככה או תמחקי, שימי לב לעומק שימי לב למורכבות, אחת שלא תיעלב אם בסוף תחליט לא להוציא אותה לאור כמו שהחליטה לגבי המורה הזה עליו כתבה במשך שנתיים ואפילו שילמה הון לאיזו עורכת שתעבור על כתב היד. כל יום, כשהיא פותחת את המחשב, הוא מציץ בה בעיניים נוזפות.
מכיוון שהיא לא כותבת רומן רומנטי וגם לא ספרי פנטזיה התקשתה מאוד בהגדרת החיפוש, בדיוק של מה היא רוצה. ידעה היטב שאת כל המצוקות שיש עכשיו סביבה היא לא רוצה. אותן אפשר לראות בטלוויזיה, בעיתון, ברשתות – בחיים. אבל אם כולם מסתובבים עכשיו עם מצוקה איפה תוכל למצוא דמות שהמצוקה רחוקה ממנה?
ומה יהיה בדמות הזו אם לא תהיה שם מצוקה? מה יניע אותה לעשייה? מה ייצר יחסים מעניינים אם לא מצוקה?
אחרי כמה ימים נראה שהפוסט עשה את שלו. לא היו תגובות גם לא בפרטי. היא ענתה לכולם בנימוס באמפטיה בחביבות בהזדהות בהכרת תודה ואמרה לעצמה חכי, בסוף היא תגיע. הדמות שלה תהיה משהו אחר.
ואז כשהיה איזה מישהו שכתב שאולי היא צריכה לכתוב מטא עלילה, כלומר לכתוב על חיפוש הדמות והיא חשבה לעצמה שוואלה זה רעיון לא רע אף כי לא ממש אהבה התחכמויות, הגיע משה.
הוא אמר לה "אני משה".
היא אמרה "נעים מאוד". עוד קודם תאמה אתו זמן הגעה ולהפתעתה ובניגוד לניסיונות הקודמים שלה עם בעלי מקצוע הוא הגיע בזמן.
את הטלפון שלו ראתה באחת מקבוצות הווטסאפ היישוביות. מישהי המליצה עליו. והיא החליטה לפנות אליו ולא לחכות עד שבעלה יזמין את חברת הביטוח שממילא לא עושה כלום.
זו הייתה נזילה בחדר השירותים והמקלחת בקומה התחתונה. משהו שכנראה מגיע מהאמבטיה הצמודה לחדר השינה שלה. כלומר נזילה מהקומה למעלה לקומה הראשונה.
הם גרים בפרבר, בקוטג' דו משפחתי, גינה קטנה וחלומות על מרחב. זו לא פעם ראשונה שיש נזילות בבית. וכל פעם הפעלת הביטוח מעכבת את התיקון, וכשהם שולחים שרברב הוא רק מעצבן אותם כי הוא מורח את העבודה על פני חודשים.
משה זה, שהגיע בזמן, הביט בקיר, עלה על סולם קטן ונגע בטיח המתפורר. אחר כך עלה למעלה העיף מבט בחדר השינה שעוד קודם סידרה לכבודו, פתח את דלת חדר האמבטיה. היא הראתה לו מה היא חושבת מהיכן באה הנזילה אבל הוא כאילו לא הקשיב לה. הוא הסתכל באמבטיה.
ראה את ברווז הגומי הצהוב, זה שהיא לא מסוגלת עדיין להיפטר ממנו למרות שכבר שנים לא עשתה כאן אמבטיה לאף אחד מהילדים. החזיק בו ביד ואז בלי להסביר כלום התחיל לבכות. הוא לחץ את הברווז שהשמיע קול צרוד אולי כי שנים כבר אף אחד לא שיחק בו לחץ והדמעות באו אליו.
"סליחה," אמר והתיישב רגע על דופן האמבטיה. היפחות טלטלו את גופו הוא החזיק בברווז והניח ראשו בין ידיו.
היא לא ידעה מה עושים במקרה כזה. היא אמרה "אני אביא לך מים" ומיהרה לרדת במדרגות למטבח.
האינסטלטור שהזמנתי בוכה אצלי באמבטיה. בין מים למים, השרברב השבור חשבה על כל מיני כותרות לסיפור שלמען האמת נראו לה כבר אז מטופשות.
היא לקחה מים מהמקרר והדליקה את הקומקום החשמלי אולי תכין לו קפה ויש לה עוגת שמרים שידוע שהיא מהסוג המנחם.
בטח איבד ילד חשבה לעצמה. אמאלה איזה סיפור, אני יכולה לכתוב על זה. טוב קודם נסי להרגיע אותו.
היא חזרה למעלה עם כוס מים.
"אתה בסדר?" שאלה.
הוא ישב על דופן האמבטיה ולא אמר כלום. רק הנהן ולקח נייר טואלט וקינח את אפו.
"סליחה" אמר.
"הכול בסדר." היא ענתה. "קרה משהו?"
"לא לא אני בסדר."
"הרתחתי מים, לעשות לך קפה?" הציעה. היא חייבת לשמוע ממנו מה הסיפור. התשוקה לסיפור בערה בה כבר ימים רבים.
"כן" אמר "תודה". היא ירדה שוב למטה.
כשעלתה הוא החליק בידו על הקיר ליד.
"אתה רוצה את הברווז?" שאלה בלי ממש להבין למה היא שואלת.
"לא לא הכול בסדר. עזבי אני כלומר זה סתם…"
בראש שלה שבו ורצו סיפורי אבדן, געגוע לילד קטן געגוע לילד גדול. הארץ הזו כל כך מלאה בכאב באסונות בשכול, רצית לחמוק מהם והנה זה נכנס לך הביתה.
הוא ניסה, כך היה נדמה לה לחזור לשגרה המקצועית. הוא פתח את הברזים, עקב אחרי מה שנראה לה הצינורות.
"אין לך מצלמה?" שאלה אותו כי זכרה מהתיקון הקודם שיש מצלמות שמאתרות נזילות.
הוא אמר שקודם הוא רוצה לבדוק את השעון. הוא סגר את המים ויצא לחצר.
כשחזר אמר בצורה ברורה "יש נזילה" ואז הוסיף "אני רוצה לפתוח כאן כמה בלטות כדי לראות אם החול רטוב. בסדר?"
"טוב, אם אין בררה. בוא קודם שב תשתה את הקפה יש לי גם עוגה טובה. עוגת שמרים היא די טרייה"
"אני מעדיף" אמר תוך כדי שתיית הקפה והיה בקולו מן דחיפות "אני מעדיף להביא קודם מצלמה."
היא חמלה עליו. ותוך כדי חמלה הסקרנות לא נתנה לה מנוחה. אבל הוא יצא. אמר שיחזור עוד שלוש שעות כי יש לו איזו עבודה קטנה.
"אני כנה אתך" אמר, "אצלך ייקח לי כמה שעות, אז אני חייב קודם לסגור עם מי שהתחלתי".
הוא הלך.
היא עלתה למעלה לחדר השינה. נכנסה לחדר האמבטיה. הברווז היה על הכיור. היא לקחה אותו וחשבה שתחביא אותו כדי שלא יהיה לו טריגר כשיחזור.
היא ניגבה אותו במגבת אמרה לעצמה שתשים אותו בשידה ליד המיטה שלה, איפה ששמה גם את המוצץ האחרון של הילד הצעיר שלה.
על הקולב מאחורי דלת החדר התיק שלה שתלוי תמיד על הידית היה פתוח כלומר תלוי רק בידית אחת. מוזר חלפה בה מחשבה.
היא באה להרים את הידית וראתה שבפנים הארנק פתוח. הכסף המזומן שהיה לה (היא הוציאה כסף מזומן כדי לתת לשרברב שאמר לה שבלי קבלה כלומר במזומן הוא עושה לה מחיר, כלומר חצי מחיר) לא היה בארנק.
איך זה יכול להיות?
היא נכנסה לקבוצת הווטסאפ הישובית. מוזר אבל ההודעה עם המספר שלו וגם ההמלצה לא היו שם.
תיכף הבינה. היה לה ברור מה קרה, לא זה לא יכול להיות.
היא הטיחה את הברווז בקיר מולה וזה השמיע קול צפצוף מעוות.
הוא כמובן לא היה זמין במספר הטלפון.
אותו ערב בעלה דיבר עם הביטוח שאמרו מה שאמרו. "התיקון יעלה הרבה כסף" קבע בצער.
והיא ידעה שמכיוון שזה יהיה הכסף שחסכה כדי להוציא לאור את הספר שלה, יש לה הרבה זמן למצוא דמות חדשה.