תאר לעצמך
א.
תאר לעצמך שאיזה בית שאתה רואה ברחוב מוצא חן בעיניך מאוד. יש לך אמצעים, אבל הוא אינו מוצע למכירה. מוצע למכירה מגרש סמוך. תאר לעצמך כי אתה קונה את המגרש הסמוך, ומקים עליו בית דומה ככל שאפשר לזה המוצא בעיניך חן. עוד קודם, בתואנה כלשהי, תאר לעצמך שאתה נכנס אל הבית שמוצא חן בעיניך, מצלם משהו. את השאר שבו אתה משתדל לזכור. גם את האדריכל שלך אתה שולח אל הבית בתואנה כלשהי. אתה שולח אותו גם אל החצר של הבית. בסופו של דבר בנית לך בית דומה. הוא אינו זהה לבית שמוצא חן בעיניך, אבל מאוד דומה. כמובן, לא הכול בו דומה. חלק אתה לא רוצה להעתיק מהבית האחר. למשל, את עשב הבר שצומח לו זמן רב ליד השער של הבית האחר אינך רוצה להעתיק. אותו ראית אותו כבר מן הביקור הראשון שלך שם ואותו אינך צריך. אתה תָּמֵהַּ האם לא שמו אליו בעלי הבית לב. גם לו רצית לא תצליח לגדל עשב בר כזה, לא מזוהה. ממילא אתה לא רוצה להעתיקו. הלא יש לך משלך, וגם זה שהבאת אתך צריך מקום.
האם העתקה זו היא עֲבֵרָה על החוק? ובכן, לא. אמנם, שכנים ידברו על זה. ידברו על כך אורחים שיבואו אל הבית ההוא, ואורחים שיבואו אל הבית שלך יתלחשו ביניהם על הדמיון. בקיצור, ידברו אלה שיגיעו אליך מאותו צד הרחוב שבו הם עוברים על פני אותו בית בדרכם אליך. ידברו אלה שישימו לב, ידברו אלה שאתה תרצה לספר להם. ידברו אלה שבעל הבית ההוא ירצה לספר להם. אולי הדבר יגיע לעיתונות. יצלמו את שני הבתים בתוכנית תחקיר, ואז הרבה יראו את הדמיון. אבל לא סביר שהעניין יגיע לבית המשפט. אין סיבה. כמובן, אתה מדמיין לעצמך שאיזו רשות ממשלתית חסויה רשמה לפניה את הדבר. באיזה מחשב העניין רשום ומתועד. אתה מעריך כי השלטון צריך לשים לב לתופעות כאלה. ואולי לא. אולי זה רק חלק מתחושת הרדיפה שלך. או חלק ממשהו אחר שבך.
תאר לעצמך שאשתו של השכן בבית ההוא גם היא מצאה מאוד חן בעיניך. כבר בפעם השנייה, שבה עברת על פני הבית ההוא, ראית אותה בחולצת טריקו גוזמת ורדים בחזית. אישה נאה בשער בלונדי ארוך, צבוע כנראה, בשנות השלושים, החזה לא בולט מאוד, אבל הוא בלט כשהזדקפה מן הוורדים ומתחה את ידיה מאחורי הראש. לא עשתה זאת להרשים אותך. אין סבירות ששמה אליך לב בכלל. הלא אתה רק עובר אורח חולף על פני הבית, שבכוונה ובתבונה העמידו לפניו גדר אבן לא גבוהה משולבת שיחים מסתירים, אבל גם מגלים יותר מטפח. גדר כזו אתה תבנה אחר-כך גם לפני ביתך, משולבת בשיחים דומים, אותם תצטרך לקנות במחיר גבוה. מפני שלא תרצה לקנות שיחים צעירים מאותו סוג, תקנה שיחים בשלים ובוגרים, כדי שהחזית תהיה מיד דומה לחזית הבית ההוא.
אשתך שונה מאשת השכן. לגמרי שונה. אשר לאשתך, אמנם היא עדיין מחממת אותך בערב חורפי זה או אחר. אבל ערבים חורפיים אינם רווחים באזור ממנו הגעתם הנה. הם אינם רווחים גם במקום שבו בנית את ביתך החדש. עכשיו אתה רוצה את הבלונדינית השכנה. עכשיו היא מתאימה.
מה תעשה? יש מספר אפשרויות. אפשר לוותר. זו אפשרות שאיננה ממוקמת במקום גבוה במילון שלך. אפשר לשכנע את אשתך לעבור את הניתוחים, עליהם ממליץ הכירורג הפלסטי שאתו בחרת להתייעץ. ד"ר דוידסון כבר הוכיח עצמו במקרים קודמים. הוא אדם דיסקרטי. כשעזר לך לשכנע את דניאלה בפעם קודמת, הצליח לגרום לה לחשוב שהיה זה רעיון שלה.
אפשר גם לוותר על המאמץ לשכנע את דניאלה. די. כמה אפשר להיות נשואים לאותה האישה. יכול להיות שהגיע הזמן.
האישה השנייה אמרה ששמה דיצה, כשהצלחת לקשור אתה שיחה. דיצה הוא סתם שם; אמנם הוא מתחיל באות דלת כמו דניאלה. באשר לדיצה, מתנות קטנות יכולות לעזור. מתנות קטנות עוזרות כשמתמידים לתת אותן. אתה דני, תמיד היית סבלן בהתמדתך. מוזר שאדם כמוך הוא גם סבלן, אבל ככה זה. כבר המורים בבית הספר התפעלו מהתמדתך.
אתה רצית שיתפעלו מדברים אחרים.
הנה אתה עובר על פני החצר. היא עובדת בגינה לבדה לעתים קרובות. ידם משגת גנן, משגת שני גננים, וגם עוזרת בית לחצר בלבד, בנוסף לזו המטפלת בבית בילדים. אבל זה ספורט, היא אומרת כשאתה מציג את עצמך, "דני, אני גר בבית הקרוב. ואצלנו עדיין אין מים. אפשר להיכנס לרגע? כן, את צודקת, לא גר ממש, כן, כן, עכשיו בונים אותו. כן, אני מתכנן. אדם בעל דמיון. דמיון יכול להיחשב גם מקצוע". הצחוק שלה מפתיע אותך. הוא מאוד נעים, גבוה ובא לגמרי מתוכה, ממקום לא ידוע. עוד יותר מפתיע לצחוק יחד אִתָּהּ. אתה צוחק ומופתע.
הצחוק מועיל לבריאות. קשרים בין אנשים יכולים להיחשב בריאות.
הצחוק עוזר לך, גם כשדיצה שמה לב לדמיון ההולך ומתגלה בין הבית שאתה בונה לבית שבו היא גרה עכשיו. לא, בעלה אינו אוהב את זה. הוא כבר אמר לה באחת השיחות הדחוקות והקצרות שלהם, מאוחר בערב, כשהוא חוזר לשעות ספורות. אבל מה אכפת לה, בעצם. את הוורדים שלה אינך לוקח. את האמבטיה הפתוחה, שהיא מעין בְּרֵכָה קטנה בחדר השינה שלה, אינך יכול לקחת. אינך יודע אפילו שהיא קיימת. אינך יודע ששם היא מבלה שעות רבות של היום, רובצת לה בתוך מסז' המים החמימים, הרכים, כשלא מתחשק לה עוד לעבוד בחצר עם הוורדים. את הדברים הגדולים, העתקת עצי התמר מן החזית לעורף, למשל, הלא ממילא מבצע דוד, כלומר, דייוויד, בעלה. כן, דייוויד זה הגנן העובד ממש עכשיו בגינה בחצר האחורית.
דייוויד כועס? לא. הוא לא כועס. גם לא כשהוא מגלה את קשריך עם אשתו. הוא כעס הרבה יותר על כך שחיקית את ביתו. אבל כשעורך הדין הבהיר לו שאין מה לעשות כאן, וויתר. ממילא הוא אדם עסוק, שאינו מבלה בבית יותר משעות ספורות, באותם לילות שבהם הוא נמצא בעיר, וגם בימים ספורים. כשבאים אורחים, הוא מסביר שביתו קודם בהרבה לזה של השכן החקיין. לכולם זה ידוע. אם איזה חקיין אומלל רוצה לחקות, בבקשה. זה סתם מעשה פתטי.
בסופו של דבר, הלא מדיצה אפשר להיפטר. דייוויד בעצם הלא מוכן להתגרש. הוא לא חושב על זה הרבה. מפעם לפעם עובר בו איזה הרהור חיוור שגנבו ממנו משהו. הוא מגרד את הצוואר העבה שלו, כאילו משהו עקץ אותו שם. אבל זמנו קצר. הזמן אכן חלף ודיצה ממילא אינה גרה בבית הסמוך. היא כבר אתך. המיטה שלכם חורקת. זה נחמד. שכולם ישמעו. אתה יכול בקלות להחליף את אותה, כלומר את המיטה, אבל אינך עושה זאת.
ב.
תאר לעצמך שאיזה בית שאתה רואה ברחוב מוצא חן בעיניך מאוד. יש לך אמצעים אבל הוא אינו למכירה. אין כל צורך בכך. לא מזמן הכניסו לשימוש חוקי את המְפָרֵק חלל-זמן. בהתחלה רק לצורך העתקה מהירה של סחורות, אחר כך של נכסים. תל אביב כבר לא מה שהייתה. היא עוד פחות מה שהייתה, כשמסתבר כי אפשר להעתיק לא רק כדי להעביר, אלא אפשר גם להעתיק גם כדי לשכפל. מעניין איזו תבונה חשבה על זה בעברית, כשיצרה את המלה "להעתיק". אתה אדם עמיד. אתה קונה את הזכות להעתיק. אין בעיות מיוחדות. מטבע תמיד עובר לסוחר. יש לך אותו בית דומה באותה פינת רחוב סמוכה. מילא. את מפת העיר משנים כל הזמן. היא כבר לא מה שהייתה. כבר אמרתי את זה. החברים שבאים לבקר ממילא אינם שמים לכך לב. לא רק משום שאינם באים משום צד של הרחוב, אלא ישר מן המקום שלהם. הם לא באים משום צד של הרחוב, גם משום שהמקום שלהם יכול להיות גם הוא מקום משוכפל. הלא גם להם אמצעים. בני אותו מעמד מתחברים עם בני אותו מעמד. כלל זה שום חלל ושום זמן עוד לא שינו.
תאר לעצמך שאשתו של השכן בבית ההוא מוצאת חן בעיניך מאוד. היא נאה. בלונדינית. בשנות השלושים. דיצה הוא שם לא כל כך נחמד, אבל שמות אפשר להחליף. אתה תקרא לה דליה. או דניאלה, אם תרצה. באשר לאשתך? הלא דיצה, כפי שכבר נאמר, היא תהיה אשתך. הלא היא עברה כבר כל כך הרבה זהויות. עכשיו היא תהיה כזאת. אכפת לה? לא. לא כל כך? למי בדיוק יהיה אכפת, אולי היית שואל את עצמך במקרה כזה, לוּ לך עצמך היה אכפת.
מה יגידו אחרים? ובכן, אלה שאין להם די אמצעים לא יגידו כלום. הם נשארים במקומם כפי שהיו. "אנחנו שומרי הנכסים" הם אומרים בגאווה. גאווה של עניים, כמובן. אלה שיש להם, משכפלים בעצמם. הם לא פוגעים בשום דבר. כי הלא מה שנשאר נשאר, וטוב לו שהוא כזה. ומה עם זה שמוחלף? מה שמוחלף מוחלף, וגם לו טוב שהוא כזה. הלא כבר אמר איזה פילוסוף יווני קדום: היש ישנו והאין איננו. והלא תל אביב, הגם שהשתנתה מאוד, עדיין היא ישנה על שפת אותו ים תיכון שלשפתו ישנה גם יוון.
לך משהו מפריע? איבוד הזהות? לא. לא איבדת דבר. ידיים מחליפים? כן. מעיים מחליפים? כן. ד"ר דוידסון המנתח כבר לא עוסק בזה. אולי עכשיו הוא ד"ר שטרן הגנטיקאי? אולי ד"ר דוידסון הוא איש המחשב או הלוגיקן? בכל אופן, למה כן לצבוע שֵׂעָר, ולא להוסיף כמה סנטימטרים לקומה? אולי התרגלת לחדר השינה הישן? הלא זו הנאה לנסות חדר שינה חדש. את הישן לא שכחת. הוא מאוחסן היטב. אם תרצה, תוכל לחזור אליו. תוכל לחזור אפילו לביקורי בירורים או נוסטלגיה של שניות ספורות. באשר לניסיון המצטבר, חדר שינה אחד ועוד חדר שינה, ועוד, וגם הרבה מאוד פריטים אחרים שמוחלפים. הלא הכול מאוחסן. דבר אינו נמחק. אתה חופשי מאוד לבחור, לחזור לאן שנוח לך. איש אינו נפגע.
באשר לזהות, "דני", אתה אומר לעצמך, "בחלומות רע לך?
לא. ובכל מקרה, הלא אתה מתעורר. אתה אפילו יכול לבחור מי להתעורר. עכשיו אתה בחלום שבו אתה יכול לבחור להתעורר היכן שתרצה.
רגע, אתה חושש כי אין זה אתה הבוחר היכן להתעורר?
תוכיח.
חושש כי אין זה אתה שמתעורר?
תוכיח.
וחוץ מזה, מה אכפת לך אם אתה שמתעורר זה לא אתה שמתעורר?"
ג.
תאר לעצמך שאיזה בית שאתה רואה ברחוב מוצא חן בעיניך מאוד. יש לך אמצעים אבל הוא אינו למכירה. תאר לעצמך כי גם מגרש סמוך אינו למכירה. בעצם כל זה משום שהם באיזה ספר. כן, מצויים בסיפור שלמדת בבית הספר. שם הבית עומד. שם עומד המגרש. שם האישה. שם הציפורים, האוויר. שם כל מה שאותו סופר זכר להכניס לסיפור. שם כל מה שאתה חשבת שאתה קורא בו. או דמיינת או הרגשת. אתה יכול לקנות את הספר. זה סיפור ישן שלמדת בבית הספר. ואתה לא איש ספר בדיוק.
"דני, אתה עם שתי רגליים על הקרקע" אומר לך שכן ותיק שלך. כזה אתה עוד מילדותך. עם שתי רגליים אלה אתה לוקח את עצמך לחנות של ספרים, יד שנייה, שאתה מכיר. אתה קונה את הספר וחוזר אתו הביתה לקרוא בו.
די שפעם אחת אתה קורא בו. כלומר, עוד פעם אחת אתה קורא בו.
קראת. ואז אתה פונה אל הסיפור עצמו. האישה בו לבושה שמלה חומה ועיניה החומות חמות ולחות. אתה חושב ששמלה ירוקה תהיה יפה לה יותר. יפה יותר? הלא גם בסיפור היא, קרוב לוודאי, עירומה מתחת לשמלה. אבל זה לא כתוב בו, ואתה רוצה שהשמלה הירוקה שבה הלבשת אותה תהיה נוחה יותר להפשטה. שתהיה השמלה מוּסרת בקלות על ידי האישה? שתהיה מוסרת על ידך אתה? אתה חוזר ומשנה את האפשרויות בראשך. אחר כך, אתה מקליד את הסיפור על מחשב. באצבעות אתה עושה זאת. או עושה זאת בקולך. די שאתה אומר זאת למסך והמסך משתנה. אולי אתה עושה זאת רק במחשבותיך, והן הקורמות צורה על מסך המחשב. או קורמות צורה על מסך אחר, המופיע לפתע בחלל החדר מול עיניך. הדבר תלוי באיזו תרבות אתה חי. תלוי לאן הגיעה תרבות זו. כך או אחרת, לך יש בית משלך ויש לך אישה משלך. דומים מאוד לאלה של הסופר. אבל שונים. כתבת את הסיפור מחדש. לעצמך.
תאר לעצמך שאתה רוצה שיראו את הבית החדש שלך. את האישה החדשה שלך. תאר לעצמך שאתה רוצה לשתף אחרים ברגשות שלך. אתה כותב את הסיפור ומפרסם אותו. רגע, היזהר. כאן אתה בסכנה. כאן נכנסים בתי המשפט לתמונה. כאן פגעת בזכויותיו של האחר.
באילו זכויות של איזה אחר פגעתי? אתה שואל. איך פגעתי? במה פגעתי?
הו, בכמה וכמה צורות עונים לך הכול במקהלה. כולם עונים לך. עונים לך אלה שגרים בבית הקומה של השכן שאותו חיקית. גם אשתך גם אשתו עונות לך כך, בין אם זו, אשתו, כבר עברה לגור אתך, בין אם נשארה אתו.
כלומר, דניאלה עונה לך כך. וגם דיצה. ד"ר דוידסון עונה לך כך. דייוויד השכן, הוא עצמו מזועזע. זה עניין לתקשורת, הוא אומר. השכנים עונים לך כך. החברים שבאו להתארח אצלך עונים לך כך.
למה הם כולם נרעשים? ובכן, הם כמובן מדברים על כסף. אתה גונב את זכויותיו של הסופר. הוא ישב והגה וכתב ופרסם. יש לו מה שלך אין, ואתה לוקח ממנו את רכושו ממש. אבל יותר מזה, אתה פוגע בגאוניותו, הם טוענים. הוא חשב מה שאתה לא יכולת לחשוב. הוא כתב את זה עבורך, יצור עלוב שכמותך, וגם עבורנו, יצורים עלובים במידה דומה, אבל לא גנבים נתעבים כמוך. אנחנו מודים במוגבלויותינו לפני החוק, ולפני אלוהים. אתה חושב שתגנוב את התהילה ותחמוק? לא ניתן. הצדק חייב להיראות.
דני ידידי, אתה מופתע. לצד הנועזות, הייתה בך תמיד שטחיות מסוימת, מן הסוג שנובע מפזיזות. אל תיעלב. גם הפזיזות שלך היא מן הסוג המעניין יותר, זו הנובעת מאמונה עמוקה. אמונה שיש השגחה, והעולם בסופו של דבר נוהג בטוב, ולכן הדברים מסתדרים נכון, גם אם אתה אינך רואה, בינתיים, את הנכון הזה. גם אם עדיין אינך מבין אותו.
תמיד, עוד הרבה לפני עידן השכפול, ידעת שאתה אחדות של קולות. קִיַּמְתָּ עם עצמך שיחות מגוונות. לכן, אינך מופתע מכך שקול אחד, לפחות, ממשיך ומדבר בך.
הקול הזה אומר לך, אמירה אישית מאוד: הלא הסיפורים הם הדבק המהיר ביותר להדביק את העולם. הלא הם הממד המשכפל הגדול ביותר של העולם שבו, בקלות, אפשר לשכפל את בית השכן ולחיות בו עד מוות או עד כל דבר אחר. אם כך, כדאי לשכפל קודם כול את הדבק המשכפל עצמו, את הסיפורים. קודם כול, אקח סיפור של אחר ואשכפל אותו לעצמי. אוסיף לו ואגרע ממנו שיתאים לי. אחר כך אציע אותו כך לאחרים, שגם הם יעשו כך. שייקחו את הסיפור שלי, שהוא סיפור שלו מועתק ומתוקן, ויתקנו אותו. ראשית יעשו כך לעצמם, אַחַר, שיציעו אותו מתוקן לאחרים. כדי שגם האחרים יעשו כך.
דני, אתה אדם נלהב. הקול הזה בתוכך זוכה מיד לגיבוי ולחיזוק. כולך ממשיך אותו במקהלה אחת: הלא הסיפורים הם ההוכחה שאנחנו בדרך. ששום דבר אינו שלם. הם משלימים, גם כשהם מנסים להשלים, גם כשהם מראים כמה חלקי מה שמתואר בהם. הסיפורים הם האוויר שלנו, אתה אומר במקהלה לעצמך, בואו וננשום את אוויר הסיפורים חופשי. וכך, אתה יוצא אל העולם ופונה. קחו, אתה אומר, קחו את כל מה שאני כותב. עֲשׂוּ בו כרצונכם, הוסיפו, גִּרעו, שנו, נסו אותו אחרת. נסו אותו חופשי.
מעייפות שהביאה ההתרגשות הזאת אתה נרדם. כשאתה קם, הקולות בך התחזקו. הם חזקים. עכשיו הם צועקים: עמוק בפנים נמצאת תמצית השוני. עמוק בפנים חולמים את מה שלא אומרים, את מה שלפעמים גם לעצמך אינני יכול להסביר. מִזֶּה עושים סיפורים. הסיפורים אינם רכוש, הם תמצית המתח בין זהות, שיש בין בני אדם, לבין השוני.
מותר לקחת חלומות של אחרים ולהדביק להם את הפינה שלך. רק אז נופל השוני. כשאתה אומר: "אני כתבתי את שאתה כתבת כי הוספתי לו דבר גרעתי ממנו זאת," אתה אינך אומר שהוא שלך, אתה אומר שהוא אתה. מותר לך לקחת חלום של מישהו, לומר שהוא אתה. תרבות היא דרך נהדרת להתערבבות. הזמן מוחק את כל ההישגים אם תגמיש אותם ביצירה, תיתן ליצירי דמיון לעשות כרצונם, להתערבב, להשאיר רשמיהם, הפרשותיהם, לקחת ולתת. אולי היצירה עצמה תהיה זאת. תאר לעצמך שאתה יוצא מתוך ביתך, אומר: אם ניסיון אחד נכשל, אני לוקח ניסיון אחר. מותר להציץ באיברים הפנימיים, מותר להתחבר, קח, תן, יש די והותר.
ד.
עכשיו אתה חוזר למיטה. כבר מאוחר. שֶׁלִי שוכבת שם, זהו שמה של אשתך עכשיו. לא תחליף אותה שוב, אף על פי שידך משגת. אתה עייף מזה. כנראה גם לא תביא אותה שוב אל מנתח, לא תביא אותה לְהִנָּתַח, אף כי איכות הניתוחים משנה לשנה משתפרת. עכשיו הם כמעט כמו. תאר לעצמך, אתה אומר לגב הצחור שהיא מפנה אליך. תאורת הלילה בחצר יוצרת איי אור מסתוריים בסבך צמחים.
מעֵבר לפינה, לא רחוק עומד בית השכנים חשוך כולו, ותאורת הלילה מבליטה בו קירות שונים. עכשיו אינך מכיר אותו. תאר לעצמך, אתה אומר כלפיו. לא, אינך אומר לו זאת. אתה שר. קולך עולה ועולה בדומיית הלילה. תאר לעצמך, אתה שר בקול אדיר.
איש אינו עונה.
אולי הם ישנים.
תאר לעצמך.
מבריק. יפה…
שווה העתקה (אבל עכשיו כבר ערב, ומאוחר…)
תודה. חושב על הרחבתו לנובלה.
מלחמה היא חיים. לפחות ברוח זו נוהגים כל בני אנוש הנלחמים זה בזה ללא לאות.
ה"אני" החושב על תמורותיו – בין במציאות בין בחלום.
יפה מאוד ומהנה פואטית, ובין הייתר בהיותו מחייב קשב הולך וגובר.
צדוק
מאד אהבתי את הסיפור
צדוק, תודה רבה.
שמת אצבע ונגעת נגיעה אמיתית. משם באים מחשבת הסיפור והרגש שלו.
סיפור מקסים, ששיש בו הן מנפש סופר/משורר והן ממבט הניתוח של תיאורטיקן וחוקר, המפרק את הרצון האנושי (לכאורה רק גברי?) לרבדיו. הוא נע בין מציאות לדימיון. בין ריאליזם למדע בדיוני, בעוסקו בסוגיה אתית "עתיקה" – הנטיה להעתקה מאחרים, אם מקנאה ואם מרצון להינות מפרי אסור, ובתוך כך נוגע גם בדיבר "לא תחמוד". האם אלה מותרים? ובאיזה "עולם"? מה הם גבולות הלגיטמיות? מתי ברורים ומתי מטשטשים גבולות אלה? ובתוך כך עולה שאלת הרצון החופשי וזכות או יכולת הבחירה. הסיפור משמש אולי הד מטפורי לעולמנו, עולם היצירה, הספרות והשירה שפלגיאטיזם מאיים עליו אך גם אי אפשר להמנע בו מהשפעות – חלקן מעשירות, רצויות ומבורכות. אם רוח של אפולוגטיקה (לאו דווקא אישית, אלא בשם "כולנו") שורה על הסיפור, הרי כי הוא בא להסביר, יותר מאשר להצדיק או להאשים, תופעה אנושית בלתי נמנעת.
תודה. תודה שמעון, וחנוכה שמח.
נהניתי לקרוא את תשובתך.
יש לי שאלה לפרמנידס, שאמר וכתב במאה החמישית לפנה"ס: "היש ישנו והאין איננו". השאלה שלי אליו היא: האמנם?