חיפוש מִנִי ים – אל מגילת העולם.

א
התורה היא יסוד העולם, התוכנית האלוקית לפיה הוא נברא. לא במקרה העולם בנוי בצורת מגילה. כמו שנאמר: "יהיה האופן בתוך האופן". העולם הוא מגילה, שעפה באין-סוף. כמו שנאמר: "והנה מגילה עפה". מגילת העולם משתרעת כמו התורה למרחקים עצומים קדמה ויַמה. כמו שנאמר: "ארכה מארץ מידה ורחבה מִני־ים".
הכיוון לעבר הים נקרא ימה. זהו פשט הגלוי לעיני כל, ממש כחול על חוף. כמו שנאמר: "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". והמזרח נקרא קדם מפני שהשמש מופיעה קודם כל במזרח ואחר-כך הולכת ימה ושם נעלמת מעינינו. ולמחרת במזרח מופיעה שמש חדשה וגם היא הולכת ימה ונעלמת מאחורי האופק. הרי נאמר: "ואין כל־חדש תחת השמש" – ואכן אין כל-חדש תחת השמש, אבל השמש חדשה היא כל יום.
הליכת השמשות הינה בלתי סופית, ובחשיכה שבין השמשות נראים השמים כמו שהם – עם הכוכבים המחוברים אליהם ועם הירח וכוכבי הלכת הקטנים יותר, שנעים על רקיע השמים. השמש, שזרחה לנו אתמול, זורחת היום לאנשים אחרים מעבר לים, ומחרתיים היא תזרח לעוד מישהו, עוד יותר רחוק מאתנו. לא נראה אותה שוב. השמשות הולכת ימה ואינן חוזרות. מן הים יכול לחזור רק רוח. כמו שנאמר: "הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח".
מהם השמים? – השמים הם הצד האחורי של שכבת המגילה הגבוהה יותר, של האופן, שנמצא מעל האופן שלנו. לשם הולכות השמשות ומשם הן ממשיכות הלאה. מעל האופן שמעלינו יש עוד אופן, עוד שכבת המגילה וגם צדה האחורי הוא השמים עבור השכבה הנמצאת נמוך יותר. אותות ישנן משני צדי המגילה. כמו שנאמר: "מזה כמוה ניקה – מזה כמוה ניקה". צריך רק לדעת לקרוא אותיות קטנות ולפרש אותות.

ב
אני לא יכול לסבול את המנהל החדש. הוא לא מתאים למשרה כזאת במוסד מדעי. הוא מזכיר לי את המלמד שלי בחדר המתוקן. זה שהוא מצטט כל הזמן מקורות במקום ולא במקום, זה שהוא מספר בטון של מנטור דברים שידועים לכולם… הכשרה שלו כמו אצל מלמד דרדקי. ודווקא בגלל זה הוא מתנהג כאילו הוא מה זה חשוב. הכול בגלל תסביך הנחיתות שלו.
זה עוד מילא, אבל הקנאות הדתית שלו, הנטייה שלו לבנות תיאוריות מדעיות כביכול על פסוקים, שהוצאו מהקשר המקורות את זה כבר בפרוש אי-אפשר לסבול. למשל, את הטענה שלו, שאם בספר בראשית כתוב "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה", זאת הוכחה, שהעולם נברא לא בצורת מגילה, אלא יש לו איזו צורה גאומטרית מורכבת יותר, בגלל שאפשר כביכול לנוע רחוק מאוד לא רק ימה וקדמה, אלא גם צפונה ונגבה, למרות שלכל אחד, אפילו למלמדי דרדקי, ידוע, שצפונה ונגבה אי-אפשר לנוע רחוק, בגלל ששם יש רק קרח ושום דבר חוץ מקרח. גורנישט. והקרח הנצחי הזה נוצר שם בגלל שצפונה ונגבה נמצאים קצוות מגילת העולם, שנוגעים באין-סוף הקר והממית, אשר בתוכו עפה המגילה. לבזבז משאבים, כוחות, חיי אדם, סוף כל סוף, רק כדי לוודא באופן אמפירי, ש"ופרצת צפונה ונגבה" פרושו, בניגוד ל"ופרצת ימה וקדמה", רק חלום של אבותינו לגבור על מדבר הנגב וגם להשיג את גבול הצפון של הארץ המובטחת, דהיינו, את נהר האורונטס, ולא יותר מזה.
יש לי בוודאי כוח דמיון. למדען, לחוקר חייב להיות כוח דמיון. אחרת הוא לא ישיג דבר. אבל הקנאות הדתית זה היפוכו של כוח הדמיון. ישנן אקסיומות מדעיות ואסור להחליף אותן בהמצאות מגוחכות רק בגלל שהמנהל החדש הוא חניוק קנאי. בקיצור, המשלחות המטורפות האלה צפונה ונגבה מעניינות את הסבתא שלי. אני מוכן לתור למרחקים עצומים ימה וקדמה. הייתי רוצה לדעת, עד כמה מבוססות ההשערות, שמאחורי הים הגדול והאוקיאנוס המערבי נמצאת יבשת ענקית. אולי אפילו לא פחותה מהיבשת שלנו. אני סבור שהגיונית ההשערה לפיה היבשת שלנו היא לא אינסופית ואם לנוע לאורך זמן רב מאד קדמה, אפשר להגיע לאוקיאנוס אותו אני הייתי מכנה "מזרחי", ורחוק מאחורי האוקיאנוס ההיפותטי ההוא ישנה עוד יבשת וכך הלאה וכך למעשה בלי סוף בשני הכיוונים – הן ימה הן קדמה. אבל להאמין, שאפשר לנוע כך לפחות באופן תאורטי גם צפונה ונגבה זה הזוי. במקרה כזה לעולם אין את צורת המגילה. ואיזו עוד צורה יכולה להיות לו?

ג
אין שום הוכחות, שלמגילה יש סוף. להשערה, לפיה היא אינסופית כמו האין-סוף עצמו, יש זכות קיום. אלה שטוענים, שהמגילה היא ענקית, אבל לא אינסופית כי נאמר "והינה מגילה עפה", פשוט אינם מסוגלים להשיג את פרדוקס הקיום. לדידם המגילה אינה יכולה להיות אינסופית כי היא עפה באין-סוף. דהיינו, היא נמצאת בתוך האין-סוף ולא לצדו. וכפועל יוצא חייבים להיות לה פרמטרים מוגבלים. אבל פרדוקס הקיום הוא בכך שאי-סופיות אחת יכולה להימצא בתוך אי-סופיות אחרת. האין-סוף הוא אינסופי. זאת אקסיומה, פשט. דהיינו, בתוכו יכול להימצא הכול, ללא יוצא מן הכלל, כולל מגילת העולם האינסופית.
כמובן הנאמר לעיל נוגע אך ורק למספר שכבות המגילה. מספר זה יכול באופן תאורתי להיות אינסופי. אבל רוחב המגילה מוגבל. את זה אנחנו יודעים לא רק באופן תאורתי, אלא גם באופן אמפירי, כי הקרח הנצחי שנמצא צפונה ונגבה זאת עובדה מדעית. וברור, שהקרח נוצר דווקא צפונה ונגבה ולא יַמה וקֵדמה, כי קצוות המגילה נוגעים באין-סוף הקר והממית דווקא בכיוונים הללו.
הגיוני הוא לעשות השערה, שהקרח נמצא צפונה ונגבה לא רק בשכבה שלנו, אלא גם בשכבות המגילה האחרות. באופן שכזה לא אגזים אם אומר, שהשמשות נעות בין שתי חומות. רמז על כך אפשר למצוא במקורות. נאמר: "וגביהן גובה להם וייִראה להם וגביהם מלאות עיניים סביב". העיניים סביב, שמזכיר הנביא, אלה שמשות, שנעות סביב המגילה ימה. הרי נאמר: "מראיהם כגחלי־אש בוערות". והשמשות הן דווקא גחלי אש.
חובתו של מדען לשאוף לידע חדש על מבנה עולמנו. חקר המגילה האינסופית דורש זמן אינסופי, ואפילו איזשהו מידע על מה שנמצא בשכבה שמעלינו היה מרחיב באופן משמעותי את הידע שלנו. אפשר באופן תאורתי להשיג את השכבה ההיא, אם לנוע ימה. אבל בינתיים לא השגנו אפילו את היבשת ההיפותטית, שנמצאת מעבר לאוקיאנוס.
לכן אני סבור, שצריך לרכז את מאמצינו על חיפושים אחר סולם, שמגיע מהמשטח של שכבתנו עד לרקיע השמים. בספר בראשית הוא מתואר בזה הלשון: "והינה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". מהפסוק ניתן להבין, שיכולים להיות סולמות כאלה, והמשכו של הפסוק מרמז, שיכולים להיות פתחים ברקיע השמים. ואילו היינו מצליחים למצוא סולם כזה כמו שמתואר במקורות, היינו יכולים לעלות השמימה, לעבור דרך פתח לשכבה הגבוהה יותר ובאופן שכזה לקצר את הדרך הממושכת עד מאוד לאורך המגילה. זאת הייתה יכולה להיות תרומה ענקית לאוצר הידע שלנו.

ד
כל שכבה חדשה של המגילה גדולה מקודמתה. אחרת לא יכול להיות. אם מגילת העולם הינה גשמית, עליה חייבים לחול חוקי הפיזיקה והגאומטריה הכלליים שחלים על כל מגילה באשר היא. ניסיון אמפירי אותו אנחנו רוכשים הודות לחושים מאשר, שהיא אכן גשמית. לטעון, שזה לא כך, פירושו לפול לתוך אינדיווידואליזם סובייקטיבי, וזה לא מוביל לשום מקום. לכן אני מחזיק בדעה, שצריך להיצמד להשערת העבודה לפיה היא גשמית.
השערתי, שלמגילת העולם יש סוף, מתבססת בעיקר על הוכחות רוחניות. במידה ואנחנו מתייחסים למגילת העולם בתור התגלמות גשמית או, נגיד, השתקפות גשמית של התורה, אנחנו חייבים להגיע למסקנה, שבדיוק כמו שלספר תורה יש סוף, יש סוף גם למגילת העולם. בתורה ישנן, כידוע, 304805 אותיות. זהו מספר גדול, אבל לא אינסופי. זאת אומרת, שאיפשהו, ככל הנראה, רחוק מאוד מאתנו מגילת העולם נגמרת.
במידה ושום דבר אינו מחזיק את הקצה שלה, המגילה חייבת להתפרק בהדרגה במהלך מעופה דרך האין-סוף. ניתן לדמיין, שבשכבות העליונות רקיע השמים הולכת ועולה והאין-סוף הקר והממית נוגע במשטח המגילה, דהיינו באדמה. ברגע זה נעצרים כל החיים והקרח הנצחי, שנמצא בשכבות נמוכות יותר רק צפונה און נגבה, מכסה הכול. ניתן לעשות השערה, שכאשר מגילת העולם תתפרק לחלוטין, תסתיים היסטוריית עולמנו.
הנהיה מסוגלים לעשות משהו כדי לעצור את תהליך התפרקותה של מגילת העולם? – ייתכן, שכן. לשם כך צריך לבנות מגדלים, שיגיעו לרקיע השמים, ולחבר את רקיע השמים לקדקודיהם בווים ענקיים, שלא יתנו לשמים להתרחק מן הארץ. אינדיקציה ישירה על כך, שאבותינו הבינו את הסכנה וניסו לבנות מגדל, שהיה אמור להגיע לרקיע השמים, אנו מוצאים במקורות: "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים". ברור, שהאבות התאמצו להרים מגדל ענקי כזה כדי לא לתת לשמים להתרחק מן הארץ ולרוח האין-סוף הקר והממית לחדור לשכבתנו ולפזר את בני אדם כעלים יבשים. כמו שנאמר: "פן נפוץ על פני כל הארץ".
יכול להיות שהמקורות מספרים לנו פה על שכבה אחרת. מאיפה לנו שאבותינו חיו דווקא בשכבתנו? נראה סביר, שהם חיו בשכבות נמוכות יותר. על כך מרמזים המקורות האומרים, שגן עדן בו התיישבו האנשים הקדמוניים, היה ממוקם "מקדם", זאת אומרת "במזרח". והרי ידוע לכל, שדרך קדמה זוהי הדרך לשכבות הנמוכות יותר, עת הדרך ימה מובילה לשכבות גבוהות יותר.
כך או אחרת, אין שום ספק, שחיבור השמים לארץ זאת המשימה הטכנית החשובה ביותר של האנושות במידה וברצונה להציל את החיים בשכבתנו וגם בשכבות הנמוכות יותר. את המגדלים יש לבנות כמה שיותר ימה, דהיינו ממש על שפת האוקיאנוס.

ה
נניח, שלמגילה יש סוף. ניחא. זה נשמע די הגיוני. לבן אדם בכלל קל הרבה יותר לדמיין משהו שיש לו פרמטרים מוגדרים, מאשר משהו אינסופי. אבל מאיפה לנו, שסוף המגילה אינו מחובר ושהיא מתפרקת תוך כדי מעופה דרך האין-סוף? איפה ההיגיון? ההיגיון מלמד אותנו, ששם איפה שהאין-סוף נוגע במגילה, נוצר קרח. אנחנו רואים את זה צפונה ונגבה בשכבה שלנו ואנחנו עושים אקסטרפולציה על השכבות האחרות וסוברים, שגם שם צפונה ונגבה נמצא קרח. ועתה נעשה אקסטרפולציה של אותו הידע האמפירי על המשטח העליון של המגילה. בו נוגע, בדיוק כמו בקצוות המגילה, האין-סוף הקר והממית. דהיינו, המשטח הזה מכוסה בקרח, והקרח אינו נותן למגילה להתפרק. הקרח מגן אותה מבחוץ כמו שמעיל מגן על ספר תורה. לכן כל הדיבורים על כך, שמעל האנושות מרחפת סכנת הכחדה, כאשר המגילה כביכול תתפרק לחלוטין, הם לא יותר מבהלה מיותרת.
סבורני, שחשובה הרבה יותר בעיה אחרת, בעיית האנרגיה. לעולם המגילה ישנו מקור פנימי או עתודה של אנרגיה. אחרת הוא מזמן כבר היה הופך כולו לקרח בגלל הנגיעה המתמדת של האין־-סוף הקר והממית. אבל זה לא קורה. השמשות נעות ללא הפסקה ימה, תנועתן מעולם אינה נפסקה ואפילו אינה מתמהמהת (עם יוצא מן הכלל אחד, שמוזכר במקורות: יהושע י יג). לאן נעות השמשות? – אם לגבי סוגיית הסופיוּת או אינסופיוּת של מגילת העולם ימה, דהיינו לכיוון השכבות הגבוהות יותר, ישנו פולמוס, לגבי קדמה, דהיינו השכבות הנמוכות יותר, אין שום פולמוס. כולם מסכימים, שכמה שיותר נמוך כך קטנים יותר נהיים קטרי השכבות עד שיורדים לאפס. נראית כהגיונית ההשערה, שבמרכז המגילה נמצא מין ציר, אשר מסביבו מגולגלת המגילה. ויכול להיות, שדווקא בציר הזה נמצא מקור או עתודת האנרגיה. הרי השמשות יוצאות משם כשהן נושאות אור וחום עבור כל שכבות המגילה.
ולאן הולכות השמשות? – זאת הסוגייה החיונית. הן נעות ימה ונושאות עמן אנרגיית הציר. ומאחר ואנחנו כבר הסכמנו, שלמגילה יש סוף, הן צריכות להגיע לסוף הזה. ומה הלאה? – על השאלה הזאת יכולות להיות שתי תשובות. הראשונה היא, שאחרי שהן מגיעות עד לסוף המגילה, יוצאות השמשות לאין-סוף דרך פתח שחייב להיות במקרה כזה בקרח הנצחי המכסה את המגילה מבחוץ. התשובה האפשרית השנייה היא, שבשעת תנועתן לאורך המגילה השמשות מפזרות בהדרגה את אנרגיית הציר, שהן נושאות, ונחשלות, מתקררות ולבסוף כבות לחלוטין כמו גחלי־אש רגילים. במקרה כזה בשכבות העליונות חשוך וקר והן מלאות אפר. כמה שגבוה יותר – כך חשוך יותר וקר יותר ויותר אפר.
ישנם מצדדי תאוריה מוזרה לפיה למגילת העולם יש צורה כזאת שסופה מתחבר להתחלתה, דהיינו לציר. במקרה כזה חוזרות השמשות המוחלשות למקור האנרגיה – כמו שנאמר "ועל סביבותיו שב". שם השמשות כביכול מתמלאות מחדש באנרגיית הציר וממשיכות את דרכן האינסופית. אבל אני לא מחזיק מהתאוריה הזאת. היא מסובכת מדי. מה זאת אומרת: סופה מתחבר להתחלתה?
ובכלל אין זה חשוב. חשוב רק מקור או עתודת האנרגיה. אם אנחנו מקבלים את ההשערה, שלמגילה יש סוף, אין שום סיבה לסברה, שאנרגיית הציר היא אינסופית. היא יכולה מתישהו להיגמר. אז האין-סוף הקר והממית יבלע את כל מגילת העולם. אינני בטוח, שנהיה מסוגלים איכשהו להשפיע על תהליך זה, אבל אנחנו חייבים לפחות לנסות.

ו
קיום המגילה הוא נס בפני עצמו. כל בר דעת חייב להבין, שישנו כוח עליון, שאמר ממש בהתחלה "יהי", והעולם נהיה יש מאין. אותו הכוח העליון קבע את החוקים לפיהם קיים עולם המגילה על כל שכבותיו, עם כל בני אדם ובעלי החיים המאכלסים אותן, עם תנועת השמשות התמידית, עם הקרח הנצחי מסביב למגילה העפה באין-סוף הקר והממית.
הכוח העליון עמל ששה ימים כשהוא ברא את העולם, ולקראת סוף היום השישי, כאשר הוא ראה, שכמו שנאמר, "ויכולו השמים והארץ וכל-צבאם", הוא שבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ואין זה רק סימן ומצווה עבורנו לשבות ביום השביעי, אלא גם רמז על עתידו של עולם המגילה. רמז זה נותן לנו להבין מה אנחנו מחויבים לעשות, כאשר מוקדם או מאוחר יבוא קץ הימים.
מגילת העולם נבראה על ידי הכוח העליון לשם מטרה מסוימת. מהי המטרה לא ניתן לנו לדעת. כאשר מטרת הקיום תושג, לא תהיה יותר סיבה להמשיך את קיום העולם הזה. אין זה חשוב מהו המקור או מהי העתודה של אנרגיית הציר. חשוב לא לשכוח מהו מקור הכול. ומקור הכול, כולל אנרגיית הציר, הוא הכוח העליון לבדו. תמימות ובאותה עת חוצפה לחשוב, שאנחנו מסוגלים להשפיע באופן כלשהו על הכוח העליון. עלינו רק לחיות לפי הכללים, שהוא קבע, ולשמוח. כמו שנאמר: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבּך בימי בחורתיך". אנחנו רק צריכים לזכור תוך כדי כך, שלא הבריאה לבדה, אלא גם קיומה של מגילת העולם זה מעשהו של הכוח העליון ועמלו התמידי.
אנרגיית הציר תיגמר וקץ הימים יבוא, כאשר תושג מטרת הקיום, כאשר יחולו השמים והארץ וכל צבאם. ושיהיה מה שצריך להיות לפי רצונו של הכוח העליון. כמו שנאמר: "עת לכל-חפץ תחת השמים: עת ללדת ועת למות". וזה טוב. הקיום הוא באופן בלתי נמנע לא רק עמל קשה, אלא גם מאבק תמידי. יומו השביעי של העולם יביא מנוחה ושלום. כמו שנאמר: "עת מלחמה ועת שלום".