בכל יום בדרכה למרכול היתה לולה רואה אותו יושב זקוף על הספסל שהתקינה העירייה בצד הכניסה לגינת הילדים, רגליו פשוקות רחב כתופס בעלות מלוא רוחב המושב, מחזיק בחינמון דק רחוק מעיניו המכווצות וקורא בנינוחות ובעיון רב. לולה היתה סוחבת את השקיות המרשרשות, לפעמים גם שישיית מים מינרלים מוגזים. לרוב היתה מתעייפת כעבור דקות ומניחה את המצרכים על המדרכה, מול הספסל, לוקחת אוויר מלוא הריאות, מעבירה אצבע על מצחה הרטוב וממשיכה. אף פעם לא הציע לה עזרה. פניו התבצרו מאחורי דף העיתון כאילו היה עסוק מדי בענייניו. שכנתה ניבה יעצה לה פעמיים או שלוש לקנות עגלת גלגלים קטנה. חבל על הכתפיים, אם תקבלי קרע בגיד, החיים לא יהיו אותו דבר. אבל לולה חשבה שאם שרדה את מה ששרדה והוכיחה סבולת, הזִיקנה המופלגת תדחה את הביקור אצלה. מה שנחוץ לה בעיקר הוא עמידה איתנה.

פעם אירע שהכריעו אותה הקניות בדיוק כשעברה ליד אותו ספסל. הוא היה גדול, רחב ופנוי ורק חתול שכב תחתיו. לולה הטילה את השקיות עליו, התיישבה ולקחה את הגב אל המשענת. בריזה קלה נשבה, ציפור ירקרקה מהזן המשתלט צווחה מלמעלה. לולה נשמה עמוק, הניחה יד על שתי עצמות הבריח שלה, נאנחה, עצמה עיניים וחשבה שהשכנה באמת צדקה. היא חייבת לעצמה עגלה. מנחם כבר לא יבוא יותר לעזרתה. הימים ההם הגיעו לקצם מרגע שיצאה את בית העלמין והשאירה אותו שם. היא תדבר עם שרה, החברה מהאוניה שהעלתה אותן ארצה. שרה מתמצאת בחנויות, שרה מכירה מחירים זולים, יודעת לדבר עם זבנים יותר טוב ממנה. שתהיה לה שרה בריאה. ובעוד היא מחשבת את מחשבותיה, הרגישה מהבטן את העיניים שנתקעו בה. לולה הסתכלה באיש הגדול שהגיע עם החינמון הדק ונעמד עליה כהר מטיל צל.

"אז תפסתְּ לך מקום!" נבח פתאום.

הגוף של לולה התכווץ, והיא הרימה את עצמה מהר הצדה והבחינה בשריטה העמוקה שבקרש. "הנה, יש גם בשבילך," מילמלה.

אבל הוא הסתובב באחת והסתלק בצעדים נחושים והותיר אותה עם הכאב המוכּר בחזה ותחושת אשמה. לולה אספה את השקיות ומיהרה.

"לא היית צריכה לוותר," רטנה עוברת אורח. "אני מכירה אותו, כל פעם אותה הצגה. גם לילדים הוא לא מרשה לשבת. הספסל הוא לא של אבא שלו," התיזה הבחורה את המלים והמשיכה ללכת.

בבית לא סר הכאב מבית החזה, אותו כאב שנסחב מאז שהיתה בת חמש בעיירה קוטובוס, מזרחית לברלין, כשיצאה בשקט מהבית, מבלי שאמא שמה לב, ירדה במדרגות בריצה, ונכנסה לשחק בגן הציבורי, במרכז העיר, ברחוב הראשי מול העירייה. זה היה גן ישן ובו עצים גבוהים, שדרות רחבות וספסלים. היו שם גם ארגז חול ונדנדות לילדים. היו שבילים וריח טוב של פרחים. אמא נהגה לקחת את אחֶיה התאומים לגן הזה, קרוב לבית. מוניקה והיא עזרו לה תמיד לדחוף את העגלה. אבל באותו יום רצתה מאוד ללכת לשם ואמא אמרה שהזמן לא טוב ליציאות, שלקחו את אבא, ושיש בעיה, ולא מרשים לצאת לרחוב. אמא היתה עסוקה עם התאומים הבוכים בזמן שפתחה את הדלת וברחה. ישבה על הספסל והתבוננה בילדים שהתקוטטו ליד הנדנדה. לפתע ניגשה אליה ילדה, הצביעה על הכוכב שהיה תפור לה על השמלה, והוציאה לשון וצעקה, "לכי מכאן, מסריחה, מלכלכת לנו את הספסל."

היא מיהרה הביתה בוכה. התמונה הזו לא נמחקה ממנה. ומאז הופיע הכאב השורף בחזה. אף אחד לא נשאר. לא מוניקה, לא התאומים ולא ההורים. עכשיו הציצה מדלת המרפסת, מהקומה השלישית וראתה אותו יושב זקוף, פשוק רגליים, ידיו פתוחות לרווחה, מונחות על משענת הספסל, רגליו לפותות זו על זו, חוגגות.

שבוע לאחר מכן היתה ללולה עגלת קניות אדומה עם נקודות לבנות. שרה, שתהיה בריאה, לקחה אותה במכונית שלה לחנות אחת. בגיל שמונים וארבע נוהגת שרה כמו סוסה במורד ואדי. לולה כבר לא היתה צריכה לספסל. אבל אתמול, כשחזרה מהמרכול עם העגלה החדשה, לבושה בשמלת חמניות ושפתיה משוחות בשפתון פסטל רך, צעדה במופגן הישר לאותו ספסל. השעה היתה עשר בבוקר ועץ המֵילָה שפך עליו ועל היושב בו מלוא צל. כשהרים אליה מבט אדיש התחלפה הבעת פניו לחשדנית עם ישיבתה המפתיעה בקצה הספסל. קפלי שמלתה הרחבה נגעו בירכו. הוא צמצם עצמו והתכווץ באחת. שמי לולה, אדוני, ואני גרה בבית הזה, רואה, מספר ארבע, הדירה עם עציצי הפטוניה בחלון, זו שלי.

היה יום חם, אבל לולה לא הזיעה. להיפך, חשה אוורירית וקלילה. חתולים התהלכו רגועים על המדרכה. פועל הניקיון אסף במטאטא עלים יבשים אל תוך פח גלגלים גדול.

הוא מילמל נבוך: "יופי, טוב."

"מנחם שלי היה פעיל בשכונה," דיברה ישר אל תוך עיניו, "והכיר אישית את ראש העיר. הוא נלחם שיהיו לנו ספסלים נוחים, כזה היה מנחם, אכפתי ויוזמתי," הדגישה.

"נו," נהם האיש לעברה, "אז את אומרת שיש לי חוב למנחם שלך?"

"אני אומרת שהספסל שייך לכולם. זה מה שאני אומרת."

"תודה שהגעת להרוס לי את התענוג," אמר והזעיף גבות. הוא קיפל בנחישות את העיתון וקם ללכת.

"סליחה, איך קוראים לך אדוני?" שאלה כשהיה גבו אליה.

הוא עשה צעדים אחדים וחזר בנחישות כשקצף קל על שפתו העליונה. "כל החיים חיכיתי שיהיה לי ספסל, מה את יודעת," נופף בזעם בעיתון והקפיץ ממנו אי אלו אותיות.

"אתה לא המסכן היחיד כאן," זקפה ראש לעומתו. כשהלך, קמה והלכה אחריו. "אדוני, רגע, חכה אדוני, אתה במקרה מהגן הציבורי קרשינסקי, ורשה?" –  מנין עלה בראשה להגיד לו את המלים האלה בדיוק.

הוא עצר. הסתובב. עיניו נפקחו לרווחה. הוא נשאר לעמוד. אחרי דומיה קצרה שאל: "מה את יודעת?"

"הכול. מנחם שלי היה מאותו גן," אמרה. הוא חיכך במבוכה את סנטרו. "ההורים של מנחם היו לוקחים אותו לאותו מקום שכל היהוּדים המטפלים בילדים ובדאגות נחו וטיילו. וכשהקימו את הגטו, השאירו את הגן בחוץ, למה שייהנו ממנו היהודים אם הם הולכים למות ממילא?" המשיכה.

הוא נעמד והנהן בראשו. ואז הוסיפה: "שמעתי שהפולנים שהיו על הגלגל הענק יכלו לראות את הגטו הבוער באש ב-1943, בזמן המרד. זה אכל את מנחם. לפני כמה שנים ביקרנו שם. אכפת לך שנשב? הרגליים שלי כבר לא צעירות כל כך."

לאיש יש שריטה של ספסלים, חשדה לולה, מאלה שתופסים בעלות על כיסא ומתרגלים. אחרי ההרגל קשה להשתחרר. זה לא קורה מאליו, הסבירה לולה לעצמה. משהו מסתתר בנבכי הנפש. בגילה לא היה לה כוח לניחושים. האיש התלבט, נראה נמלך בדעתו. ואז נענה וחזר לשבת. דקה ארוכה ישבו שותקים.

"מה הקטע שלך עם קירשנסקי? אני מקווה שלא מפריע לך שאני שואלת."

"הו, אצלי זה סיפור," אמר בקול יבש וענייני והרים ראש לאחור, "אני זוכר מצוין את Ogród Krasińskich, היו שם ארמון והרבה ספסלי מנוחה."

"הארמון נחרב," אמרה לולה קצרות. "גם מנחם חיפש אותו בנסיעה שלנו. שלא תטעה, אני לא משם, אני יקית מקוטובוס, גרמניה. אבל הוא, שיהיה לי בריא, אהב את פולין, והיה צריך את טיול השורשים הזה כמו ויטמין."

שתי מטפלות ותינוקות בעגלות עברו על פניהם, מפטפטות לתומן. הם ליוו אותם במבטיהם. התינוק השליך מהעגלה צעצוע והוא התרומם לרגע וקרא: "גברת, נפל לכם…"

"אחת כזו בדיוק הצילה אותי," אמר כשחזר לשבת. היא הינהנה קלות בראשה ומצחה התכווץ בקיפולים דקיקים. לאמיתו של דבר, ידעה מעט מאוד על גני ורשה. את הנסיעה לשם ערכו לפני שתים עשרה שנה. לא זכרה הרבה. בשובם התחיל מנחם להרגיש לא טוב ועדיף היה לשכוח. לכל אחד יש את האחד שהציל אותו, רצתה לומר לו ולא אמרה. חיכתה.

"אגיד לך, הייתי בן חמש או שש כשאמא שלי השאירה אותי בגן על הספסל בקרשינסקי," פתח בהתרצות מהססת. לולה הקשיבה. "היה לנו אחד כזה שתמיד ישבנו עליו בסופי שבוע, אני והיא ואבא שלי. היה בוקר של שמש חורפית. אני זוכר שהלכנו שנינו ברחוב סמוצ'ה ונכנסו לגן כמו תמיד. לא יודע היכן היה אבי. אמא שלי קראה בשלט: הכניסה ליהודים אסורה. היא תלשה מהמעיל שלי את הכוכב הצהוב והזהירה אותי שלא אזוז ולא אדבר עם איש עד שתחזור, ושלא אפחד. זה ייקח כמה דקות. וכדי שארגיש טוב נתנה לי ביד שלושה זלוטי. אני זוכר את הכפתורים הגדולים של המעיל שלה, הם הגיעו ככה לגובה העיניים שלי. היא הלכה לקנות לי ממתקים בקיוסק. ישבתי שעות במעיל ובכובע הצמר שלי, הייתי רעב וצמא והיה לי פיפי, אבל פחדתי לקום, שאם תחזור אולי לא תמצא אותי. עשיתי במכנסיים והתחלתי לבכות. חיבקתי את המשענת של הספסל. אחר כך מצאתי מסמר וקישקשתי בו חזק על הקרש. הזמן עבר, הגיע אחר צהריים, שמש כבר לא היתה. ניגשה אלי אשה מבוגרת עם עגלת תינוק, נתנה לי כעך ושאלה שאלות. בלעתי את הכעך ברעבתנות, הייתי גם צמא. לא עניתי לה, כי אמא אמרה לא לענות. אמרתי בבכי שקוראים לי יוּרֶק, וזהו. היא לקחה אותי אליה הביתה, הגישה לי תה חם ולחם עם חמאה. ישנתי אצלה באותו לילה. אחר כך הביאה אותי לבית יתומים נוצרי. הכפתורים הגדולים נשארו לי בעיניים. אז כן, שמעתי שהמנוולים הוציאו את הגן מתחומי הגטו… אפילו את הקצת הזה לא נתנו."

הטלפון בכיסו צילצל פתאום. הוא השיב תשובה כלשהי וסיים את השיחה. "זה הבן הבכור שלי, אוריאל," הסב את ראשו לעברה בחיוך קל. "הוא שואל אם אני יושב כעת ברחוב. הוא מכיר אותי. מאז שאני לבד הוא מתקשר שלוש פעמים ביום. לאחים שלו פחות אכפת ממני. הרבה זמן את גרה כאן? לא ראיתי אותך אף פעם בשכונה…"

לולה מנתה בלב את משבצות התכלת-כחול בחולצה שלו. היה לה מנהג כזה. היא אמרה שהשמש הסתובבה והיא כבר זורקת את האש שלה על שניהם. ועוד אמרה שיש לה בבית שטורדל תפוחים מצויין שאפתה אתמול, וקפה טוב. ואז שאלה: "תוכל להיפרד מהספסל הזה לשעה, יוּרֶק?" והתרוממה ממקומה. הוא העיר שכבר לא קוראים לו יורק. "לא משנה," חייכה, "בתור התחלה גם השם הזה יספיק. נו, אתה בא?" אמרה וחיפשה את הידית של העגלה האדומה עם הנקודות הלבנות. שניהם הלכו יחד לכיוון בית מספר ארבע.