close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • שרה שרה שיר עצוב

    שריאל שמשיאן | סיפורים | התפרסם ב - 27.04.20

    שרה בכתה ביום המת. זה הדבר הראשון שאני נזכרת בו כשאני עוברת בשכונה הישנה, אני עברתי להרצליה מאז, ולפי השמועות שנישאו באוויר, שרה נשארה בשכונה ד’, שולי העיר, שאריות הביוב שאליה באר שבע הזרימה עוד ועוד תושבים.

    שרה גרה בדלת שממולנו, דלת חומה שנראית ישנה ומנסה למשוך כמה שפחות תשומת לב, בפועל היא היתה עבה ואטומה, כזאת שצריכה להיות מספיק חזקה בעבור כל הסודות שניסו לברוח, ולמרות ההטעיה שמדובר בדלת תמימה, גם לשב”כ לא היה דרך לפרוץ אליה.

    “שרה בכתה ביום המת”. זה הדבר הראשון שאמרתי לאחותי כשראיתי אותה בבוקר. הייתי בת 13, היא היתה בת 11. יום המת היה כנראה מה שנתפס בראשי כביטוי ליום הזיכרון. ושרה בכתה, שרה בכתה וכל כך נלחצתי כי שרה מעולם לא בוכה. שרה היתה צורחת לפעמים, צורחת כל כך חזק עד כדי כך שחשבתי שנשמתה ממשיכה לצרוח מחוץ לחלוני. אבל שרה לא היתה בוכה. אף פעם, לא כשהמשטרה דפקה, לא כשהצבא דפק, לא כשהקצינה אמרה כמה דברים וגם לא כשהגיע חבר או חייל.

    פעם אחת, כשחזרתי מבית הספר, היום הראשון של כיתה ד’, גיליתי ששכחתי את המפתח ודפקתי בדלתה. לא משנה באיזה שעה, כולם ידעו ששרה תמיד בביתה. היא הביטה בי מהעינית, אני לא חושבת שהיא ראתה אותי, העינית היתה גבוהה יותר ממני גם כשעשיתי קוקו ועמדתי על קצות האצבעות. היא שאלה מה אני רוצה, כראשונת החשודים בפריצה לחייה, היא פתחה כשהיא ראתה אותי מקפלת את הרגליים, מתחננת להזדמנות לא להתיז את השלפוחית שהחזקתי מאז ההפסקה האחרונה של הלימודים.

    היא לא הפסיקה למלמל דברים, רחשים ריקים שנכנסו דרך החריץ בדלת. כשיצאתי מהתא, ראיתי כי היא הכינה לי כוס תה והוציאה עוגיות ישנות, עוגיות כאלו שהיו רק בביתה של סבתא רבא שלי, שתמיד חשבתי שהיא הביאה מפרס ועדיין לא נגמר לה, בנקודה זו הבנתי כי כנראה שהן לא באמת התיישנו בטעמן כפי שחשבתי. בזמן שמוחי התלבט אם יש מקום של זקנים שמוכר את העוגיות האלה, שיש להם טעם של משהו שנשכח פעם, שגורם להם להרגיש געגוע או במקרה הטוב, רק קלקול קיבה. יכולתי כבר להרגיש באוזניי את צלילי קולה מתחדדים, היא לא הפסיקה להטיף לי, על חוסר האחריות, על הדור שלי המקולקל, ששוכח, את הראש שלו הוא שוכח, מאחורי עץ או מאחורי המיטה, “טטריס מטריס שמטריכס”, היא פמפמה, ספק לי ספק לעצמה, בעודה מוזגת כוס מים ומתיישבת על ספת העור עם הכתם בצד שמאל שעל המושב.   

    חשבתי שהכתם הזה הוא הדם של בעלה, השמועות בשכונה שהגיעו לאוזניי, גילו לי כי הוא היה מסכן, מת כמו כלב והכל היה באשמתה, תמיד הופתעתי איך אותם סודות שהגיעו ב”טעות” לאוזניי ודרשו ממני הבטחה של שתיקת עולמים ושמירתם עמוק עמוק בלב, הגיעו גם לכל תושבי השכונה ואפילו לעוברי אורח אקראיים.

    התפתתי לשאול אותה מדוע היא אינה מסירה את דם בעלה מהספה, בעודי לוגמת מכוס התה, שהיה חם ושרף את לשוני, כרמז לציפייה של שרה ממני, שפה בביתה אין לדבר, אין לשאול ואין לחטט, כל התנהגות לא נכונה תגבה עונש. קיוויתי שהתה אינו מורעל, בעקבות אחת הרכילויות שהגיעו לאוזניי וציינו כי היא הרעילה את בנה כנגד אביה. נותרתי בדממה. גם שרה דממה, מביטה בי ובוחנת כל תנועת גוף שלי. ראיתי את אישונייה עוקבות אחר תנועותיי, את הנהונה כשלגמתי, מוודאת שאני אכן שותה. אבל לאט לאט, כדי שלא אצטרך להשתמש שוב בשירותים בביתה. מאז אותו מפגש אקראי, או אולי מכוון, הייתי מתחמקת ממנה, מעלימה מבט, מתעסקת בטטריקס שמטריקס שלי, אני חושבת שאפילו לא אמרתי לה תודה. עברו ככה שנה ושנתיים. שרה היתה בשלה ואני בשלי. אני יצאתי לבית הספר, לחברות, לשחק קצת בגינה, מתרפקת מול השמש, חייה את חיי הילדות הנורמטיביים. ובמקביל, במידה ושרה היתה יוצאת ממפתן דלתה, היתה חוזרת במהרה, כאדם שמאחר לאורחיו, על אף שמעולם לא נתקלתי בשנים אלו במישהו שדפק בדלתה. הביקורים היחידים שחוותה דלתה היתה כשילדים רעים היו משאירים לה פתקים שעליהם היו נשואים המילים מכשפה או שדה, בין אם זה נזרק מתחת לדלת או מודבק על המשקוף. ומאז אותה דפיקה שהרשתי לעצמי בכיתה ד’, סקרנותי הלכה ודעכה עד שעצמה לגמרי את עינייה. כשנשמעו צרחות מדירתה, תמיד לקראת השעה שש, הייתי כה רגילה שאפילו לא טרחתי לסגור את חלוני כדי להקטין את עוצמת הרעש שחדר אל מרחבי.

    אבל באותו יום שרה בכתה. זה היה יום הזיכרון החמישי מאז אותה קצינה, גבוהה בעלת עיניים ירוקות ושיער בלונדיני שנע מצד לצד, עדכנה את שרה כי נשימות בנה פסקו על איזה גדה, על האדמה שאליה עלתה, כמאשימה אותה או מצדיקה אותה בהקרבת בנה במזבח של אותה האדמה. אבל לא זאת היתה הסיבה, שרה לא ידעה לדמוע, היא ידעה לצרוח את נפשה. שרה בכתה כי היא נפלה במקלחת. היא היתה שכובה על רצפת המקלחת כשרגלה השמאלית מעוקמת לכיוון ראשה ורגלה הימנית שכובה באין מפריע כמאוזנת לגופה. היא בכתה את נשמתה כי ידעה שאין אדם שיוכל לבוא ולהרים אותה. היא ידעה שלנצח תישאר פה במקלחת. היא ידעה שאף אחד לא יטרח לבדוק מה עם שרה השכנה. אולי כשהריח יעלה לבית השכנים, יגיע אמבולנס והיא שכובה ללא בגדים. מזה היא הכי בכתה, היא התביישה שאדם זר יראה אותה ללא בגדים. דמעות של השפלה ירדו מעינייה כשדמיינה איך גופה המעורטל יחשף לעיניי זרים עם מבט רחמני. רק לא עירום. רק לא רחמים. ואני, שחלקתי איתה קיר משותף, שמעתי דמעות וחשבתי שמדובר בזרמי מים. זרמי מים שלא נפסקים.

    שרה צדקה. הריח באמת הגיע מתישהו לשכנים. הגיע אמבולנס, וכפי שהיא חזתה, עליו היו אנשים שנגעו בגופה העירום כשהם עוטים על עצמם ארשת של רחמים. כשאחותי הקטנה שאלה את אמא בסלון למה יש סירנה שצורחת במקום שרה, אמי שתקה ובזמן שבחרה לעצמה מילים יפות, אני אמרתי לאחותי ששרה בכתה ביום המת. היא החליפה את צרחותיה ברעש של טיפות חרישיות שאינן מוותרות כמו זרם שמחורר אבנים. אבל שלא תדאג יותר, עכשיו לא יהיו יותר צרחות ואולי גם לא יהיה יותר רעש של צנרת מהקיר. 

    שריאל שמשיאן

    שריאל שמשיאן, בת 22, סטודנטית לתקשורת ויחסים בין לאומיים באוניברסיטה עברית.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 4
    • 0
    • 3

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    סוּפָהּ בַּמִּדְבָּר

    אלישבע רוזנבוים
    בְּלִבִּי יֵשׁ חֶדֶר אֶחָד אָטוּם, וְעַל פָּנַי יֵשׁ מַסֵּכָה – אֲנִי...

    שוועת הנר

    עמנואל בן סבו
    וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד עוֹקֵד וְנֶעֱקָד כְּחֶרֶס הַכַּד נִשְׁבַּר. לְקוֹל הָמוֹן...

    הספר

    אדלינה קליין
    הַסֵּפֶר גִּידֵּל זָקָן, הוֹלִיד עָרוּץ לְהִתְבּוֹנְנוּת פְּנִימִית וְאָז, הֵחֵל לְפַהֵק מֵרוֹב...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית