כבר שבע בבוקר. אני צריכה להעיר את הילדים ולהכין אותם לבית הספר. הכנתי להם את הירקות כבר מאתמול בקופסאות. הקטן אוהב פרוסה עם שוקולד בלי הקשה מסביב, הגדולה שלי מאחרת כרונית. מה אני אעשה, לא גידלתי אותה אני, אלא אבא שלה. מחדר לחדר לסלון נספור לא יותר מעשר מרצפות. אני יכולה ללחוש להם והם מתייצבים, אבל אני הולכת עד אליהם להביא להם את הבוקר טוב. להתראות ילדים, להתראות.

עכשיו תורי. מהר, חייבת למצוא את הגוזייה החדשה שלי. רק שהבנים האלה לא יקלטו את הפטמות. את המגפיים החדשים הנחתי בכניסה לבית ותמיד אני ממתינה לפחות חמש דקות עד שפותחים לי את הדלת. "אין עוד מלבדו" בצבע כחול לבן ואני כבר מתחילה לשיר את זה מרוב שעמום ולשאול מי זה ההוא שלבדו. בקיצור… מגפיים יש! אין לי כוח לסדר את השיער הזה כבר, זו תמיד מלחמה עם השיער הזה, תמיד. קודם לחפוף עם מרכך של הוואי, למרוח קרם, לסרק רק במברשת, לנשום חזק ולאסוף הכל בבת אחת עד שיש סימן אדום על האצבע. חולצת בית ספר מהר, ולרוץ לשעת אפס.

בשעה שתיים וחצי אני צריכה לחכות להם בבית. "קניתי לכם בובות, תשחקו לכם אימא ואבא," אמרתי בחיוך חושף שיניים והם השיבו לי בחזרה בחיוך. בשש בערב יש לי אספת הורים, המורה שוב תקרא בשם שלה בצורה שגויה ואני שוב אסתכל לה בעיניים ואזיז אותן מהר שלרגע לא תקלוט שאני כועסת על כך שהיא לא מדייקת, ואז אנחנו נשב ואתרגם לה את המילים "סיכוי גבוה", "פוטנציאל", "תעודת בגרות", "מנהיגות", "גיל ההתבגרות". ואשכיב אותה לישון עם הבובה האהובה, את אמא שלי.