לא ספרנו אותה בכיתה. לעיתים קרובות שכחנו להזמין אותה למסיבות. במשחקים קבוצתיים, ראשי הקבוצות אף פעם לא בחרו בה. תמיד נשארה אחרונה. כאשר המורה ביקשה שנתחלק לזוגות, לצורך משימה כלשהי, לעיתים רחוקות התבקשה על ידי מי מאיתנו להיות לבת זוג. היא הייתה סתמית והדבר היחיד החריג בהופעתה היו משקפיה שאחת מעדשותיהן הייתה מחופה בפלסטיק שחור ("זה בגלל שיש לי עין עצלה", הסבירה). בפעם הראשונה שהופיעה כך אמר מישהו, "נורית נראית עכשיו כמו פיראט." פרצנו בצחוק רועם. נורית ופיראט? נו, באמת!
כך כל השנה. אבל שבועיים בשנה הפכה נורית למלכת הכיתה. זה קרה בעונה בה הבשיל השסק. לנורית הייתה חצר ובה עץ שסק. עץ גדול ושופע פרי שכמוהו לא ראיתי מאז. החנופה החלה עוד בתחילת השבוע. "איזו תסרוקת יפה יש לך היום," "חולצה נהדרת. איפה קנית? כל כך מתאימה לך," "איך השסק? כבר הבשיל? כל כך נעים אצלכם בחצר." ובסוף אותו שבוע הייתה הכיתה פושטת על העץ כנחיל טרמיטים ומכלה את הפרי. נורית נהרה כולה. הוציאה מביתה קנקני מים קרים וכוסות, חילקה שקיות שנוכל לקחת הביתה את מה שלא הספקנו לכלות במקום. כך היה בשתי שבתות. אחר כך חלפה תהילתה הקצרה עד לשנה הבאה בעונת השסק.
בשנים מאוחרות, כשנזכרתי בה, הרגשתי בושה. כעסתי על עצמי שבזמן אמת לא חשתי בכיעור שבהתנהגותנו כלפי נורית.
לפני כמה שנים נערכה פגישת מחזור של הכיתה. מאותן פגישות בהן אתה מתאמץ לזהות באישה הגרומה והמרירה שלפניך את הנערה השמנמנה והצחקנית של ימי בית הספר. למזלנו, מארגנת הפגישה ציידה אותנו בתגים נושאי שמות, שענדנו על דש הבגד, דבר שחסך מאיתנו הרבה רגעי מבוכה. רק בזכות השם על הדש זיהיתי את נורית. לפני עמדה אישה נאה ובוטחת בעצמה. עד מהרה התגודדו סביבה מרבית משתתפי הפגישה. כאשר סיפרנו על עצמנו, הסתבר שנורית הצליחה מאד כמנהלת חברה, שיש לה משפחה יפה ושפע של נכדים. מישהו הזכיר את קטיף השסק כאחד מהאירועים הזכורים לטוב מימי בית הספר וזכה להסכמה מהדהדת. מסתבר שאיש מלבדי, לרבות נורית, לא מצא כל דופי בהתנהגותנו. האם רק אני נשאתי זאת ככתם שהעכיר את זיכרונותיי מתקופת בית הספר היסודי?
יצאתי מהפגישה מהורהרת מתמיד.
הסיפור שהוצג מדבר מאד אלי, שהרי זו הצגת מציאות איכותית-אמיתית מן העבר, גם במידה שמתבסס על דמיון ספרותי ותאימות חלקית עם המציאות האמיתית.
תודה רבה יהודה. אם לא קרה ממש כך- יכול היה לקרות!
נשארתי עם השורות האחרונות של הסיפור, התהייה בסופו. שבאה, כמובן, על רקע הסיפור כולו. וכן כמו שכבר כתבו לפני זה סיפור על מקום בחברה. וכבר נוכחתי לא מעט פעמים לשמחתי, על ברווזונים אפורים שהפכו לברבורים אצילים. ואין לי הסבר לכל המקרים. אבל נדמה לי שכשילד זוכה שמישהו יראה אותו, יבין, ירגיש, יאהב. זה יתן לו כוח או בסיס או נקודת אחיזה לבנות את עצמו. לאחרונה הייתה לי שיחה עם מישהי שאמרה לי שבחברה היא הרגישה שקופה. מסלה שבבית היא הרגישה מלכה. זה הספיק לה. לפעמים זה להפך. ויש שמוצאים את כוחם בעצמם. …
הסיפור, כסיפור כתוב טוב ומעלה את התהייה הזו ואת החזרה אלינו. ואולי אל רבים מהקבוצה דחא ראו עליהם ולא שמעו בדיבוריהם מה הרגישו וחשבו בתוכם. הסיפור משאיר מקום למחשבות.
תודה רבה אלישבע על הקריאה הרגישה ועל התגובה. נילי בתגובתה (דרך הפייס) אמרה דבר שמתקשר למה שאת כותבת כאן. שבועיים בשנה (ויהיה אשר יהיה המניע של הכיתה) היא הרגישה מלכה. ככה במשך כמה שנים. וזה לא מעט. מכל תגובה אני לומדת משהועל הסיפור שכתבתי. כנראה שמספר הסיפורים כמספר הקוראים.
באמת סיפור מעורר מחשבה. את מתארת כאן דמות של ילדה סתמית, שקופה, שלא ממש רואים אותה בכתה, ילדה שנמצאת בשוליים החברתיים, ובכל זאת, שבועיים בשנה, עם הבשלת השסק בחצר ביתה, היא הופכת למלכת הכתה.
הילדים מחפשים את קרבתה, מחניפים,מתקרבים, ולו רק כדי להנות מהפרי הטעים ומכל הפסטיבל מסביב.
אך דווקא היא מקבלת את המציאות הזאת כפי שהיא, בלי להרגיש מנוצלת,היא שמחה להיות למשך שבועיים במרכזו של אירוע חברתי כייפי שהיא בעצם יצרה.
היא ילדה מכדי לספר לעצמה סיפורים של מבוגרים, שכבר מודעים למניעים של בני אנוש במערכות יחסים. וזה מה שמקסים כאן.
את מספרת את הסיפור כאדם מבוגר, שמנתח את הסיטואציה בדיעבד,וכאילו מדלגת על נקודת המבט של הילדה, של איך היא חוותה את החוויה בזמן אמת.
והנה במפגש המחזור, שנים רבות אחרי, מסתבר שזה הטעין אותה בשמחה, בתחושת שייכות, בתחושה שהיא רצויה ואהובה ומחוזרת, כי ילד הוא ילד, וכל הענין של אגו רחוק ממנו.
חייבת לומר בכנות, שהסיפור ריגש אותי מאוד ברמה האישית, הוא הזכיר לי, איך דווקא כאמא, היה לי ל
פעמים קשה לראות את הבן הבכור שלי, שהיה כילד קטן מאוד חברותי, ואהב חברים, והתנהג תמיד באדיבות ונתינה, מה שהוציא ממני לפעמים תגובות של נסיון לרסן אותו קצת, כי חששתי שיפגע.
אבל זה היה לגמרי שלי, החששות האלו, שנבעו מעינינים לא פתורים כנראה אצלי, אז למה לעצור התנהגות תמימה ואותנטית של ילד?
תארי לך שההורים של הילדה הזאת היו אומרים לה, שהחברים לכתה מנצלים אותה, לתת
פראיירית… הרי זה לא מתקבל על הדעת.
הרי היו עלולים למנוע ממנה חוויה מאוד בונה ומשמעותית.
וזה בעיני ערך מוסף מאוד חשוב בסיפור הזה.
תודה חנה על פיסת החיים שהבאת לנו כאן, בסיפור קולח ומרגש.
מאד מעניינות אותי תגובות שמאירות את הספור באור שונה מזה שהמספרת רואה אותו. הדמות המספרת אינה זהה עם מחברת הספר (במקרה זה אני). זה לא ספור אוטוביוגרפי. הוא מתבסס אמנם על אירועים שחוויתי אבל הם היוו קרש מקפצה לדמיון. לא כל המסופר אכן קרה אבל תמיד יכול היה לקרות. המספרת בוחנת דברים בדיעבד. בזמן אמת לא חשה בכיעור שבמעשה וכשהבינה, כשבגרה ,דנה הכל לחומרה. באים קוראים ואומרים לי. שנתיים בשנה היא הייתה מלכה. הרגישה שהשליטה בידה. ואני סבורה שלא רק עניין של שליטה היה כאן היא שמחה בטוב לב להנעים את זמנם של חבריה. הייתה בה מן אופטימיות שעזרה לה בהמשך דרכה. בפגישת הכתה, בהפוך מבעבר . אנשים התמגנטו אליה . כך הספור אינו שחור ולבן ויש יותר מדרך אחת ל הבינו ולפרשו. ריבוי הקריאות הוא אופן שבו אנחנו מפרשים אירועים באופן מגוון. כמו בחיים גופם. היה מי
שאמר שספר אחד, הופך לספרים כמספר הקוראים. בפעולת הקריאה שותפים שניים- הסופר והקורא. כל קורא מביא למפגש את עולמו הפנימי, את הידע שלו והתנסות חייו, עמהם הוא פוגש את הספר.ואני אכן פתוחה לכל פרשנות מנומקת טקסטואלית, פסיכולוגית או לוגית.
תודה רבה אילנה על תגובה מאירת עיניים ומפורטת. עזרת לי לראות את הספור מזווית אופטימית יותר, מפוייסת ומקהה את רגשי האשמה. בכך את מצטרפת לקוראים נוספים.שימחתיני!
כל כך יפה ונוגע ללב. לכל אחד מאיתנו יש נורית שלו — ואולי טוב שכך. זיכרון שיש בו תחושת אשמה מועיל בדרך כלשהי, הופך את האדם לרגיש יותר לזולת.
תודה רבה עמנואלה. שמחה מאד שנגע ומסכימה לגמרי עם הערתך.