שני שירים מתוך הפואמה "תיבת-נח. אולי."
יוֹם רִאשׁוֹן
אֲנַחְנוּ מִתְקַדְּמִים בַּאֲלַכְסוֹן
בְּתוֹךְ הַיָּם שֶׁל הָאָסוֹן.
הַקַּבַּרְנִיט אוֹמֵר כִּי אֵין זֶה יָם,
אֶלָּא זוֹ רַק מַפָּה,
וְכֻלָּנוּ – סְתָם.
אֲבָל אֶתְמוֹל אֶחָד-נוֹסֵעַ נֶעֱלַם,
הַיּוֹם, נָפַל שֵׁנִי לַיָּם,
וְנִשְׁמָעִים קוֹלוֹת אוֹמְרִים,
שֶׁשְּׁנֵי דָּגִים גְּדוֹלִים
עָלוּ קְצָת קֹדֶם לַסִּפּוּן,
לָקְחוּ אִתָּם, בְּתוֹךְ מַחֲבַת, לַיָּם,
נוֹסֵעַ שְׁלִישִׁי,
שָׁקֵט, נָקִי,
שָׁרוּי בְּשֶׁמֶן לְטִגּוּן.
וְכָכָה הֵם שְׁלָשְׁתָּם יָרְדוּ בַּחֲזָרָה –
שָׁרִים,
מְלֵאִים בְּחִיּוּכִים,
מְגַהֲקִים,
וּמַחֲלִיפִים בְּדִיחוֹת גַּסּוֹת עַל אֲנָשִׁים.
זֶה כְּבָר יָמִים רַבִּים רַק מַיִם מִסָּבִיב.
אֲבָל הַקַּבַּרְנִיט (שֶׁהוּא, אַגַּב, גִ'ירָף)
אוֹמֵר, שֶׁזֶּהוּ רַק צִיּוּר כָּחֹל חָבִיב,
צִיּוּר לֹא מְדֻיָּק וְלֹא מְצִיאוּתִי,
כְּלוֹמַר, אֵינוֹ צִיּוּר אַמׇּן –
אֶלָּא צִיּוּר, שִׁרְבּוּט,
שֶׁנַּעֲשֶׂה, אֲבוֹי, בְּיַד לֹא אֲמוּנָה שֶׁל יֶלֶד,
בְּמִכְחוֹל פָּשׁוּט.
גַּם לִי, לַמְּשׁוֹרֵר הַמְּצַיֵּר, יֵשׁ מַה לּוֹמַר –
עִתִּים אֲנִי אוֹמֵר אֶת זֶה נִסְעָר בְּאוֹן
עִתִּים אֲנִי דּוֹבֵר בְּשֶׁקֶט וּבְבִטָּחוֹן.
עַכְשָׁו אֲנִי עוֹנֶה לַקַּבַּרְנִיט שֶׁהַיָּם שֶׁל הָאָסוֹן
אֵינוֹ, כְּפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר, כָּחֹל,
אֶלָּא הוּא יָם שָׁחֹר, כָּבֵד, יָצוּק בְּטוֹן (בֵּטוֹן),
וְגַם אִם נַעֲשָׂה רַק בְּצִיּוּר מִכְּחֹל,
הֲרֵי כְּשֶׁזֶּה פּוֹגֵעַ, הָאָסוֹן הָעַז,
הַדָּם הָאֲמִתִּי נִשְׁפָּךְ בְּקִלּוּחִים,
וּכְשֶׁהוּא, הַדָּם, נִתָּז
אָדֹם, כְּתָמִים כְּתָמִים,
כִּי אָז
הוּא לְעוֹלָם שׁוּב לֹא יֵרֵד,
לֹא מִן הַלֵּב, וְלֹא מִן הַבְּגָדִים.
וְהוּא, הַקַּבַּרְנִיט, אֵינוֹ עוֹנֶה,
אֶלָּא אֶת הַמִּקְטֶרֶת מְמַלֵּא,
אַחַר, אֲפוּף עָנָן עָשָׁן, אֵלַי קוֹרֵץ כִּמְהַתֵּל…
…אוֹ שֶׁמָּא הוּא רַק סְתָם פּוֹזֵל?
יוֹם שֵׁנִי
הַיּוֹם הַיָּם הוֹלֵךְ וְנַעֲשֶׂה אָיֹם.
הַסְּעָרוֹת גְּדֵלוֹת,
מַכּוֹת בְּכָל מָקוֹם,
אֳנִיָּתֵנוּ מִטַּלְטֶלֶת נוֹרָאוֹת,
וְכָךְ כָּל הַדְּבָרִים נוֹשְׁרִים
עַל הַסִּפּוּן הַגָּס וְהֶעָבָה,
וּמִתְגַּלֶּה שֶׁמִּתַּחַת לַמַּסְוֶה
אֲבוֹי, כֻּלָּנוּ, הַנּוֹסְעִים, קֵרְחִים,
וְאֵין לָנוּ דָּבָר עַל הָרָאשִׁים,
לֹא כּוֹבָעִים וְלֹא כִּפּוֹת,
לֹא שְׂעָרוֹת,
וְלֹא רִיסִים וְלֹא גַּבּוֹת.
וּכְשֶׁהַכֹּל נוֹשֵׁר, גַּם מִסְתַּבֵּר
שֶׁהַקַּבַּרְנִיט מְאֹד מַצְחִיק –
צַוַּאר אָרֹךְ, חָלָק,
צַוַּאר אָרֹךְ מְאוֹד, שֶׁמִּסְתַּיֵּם בְּאַף,
וּשְׁתֵּי קַרְנַיִם קְטַנְטַנּוֹת לוֹ, שֶׁל גִ'ירָף,
שְׁתוּלוֹת עַל רֹאשׁ זָעִיר, קֵרֵחַ וּמַבְרִיק.
"הֵי, חֶבְרֶה, לְפָנֵינוּ אִי" –
לְפֶתַע מִצְטַעֶקֶת הַצּוֹפָה שֶׁלָּנוּ,
הַמָּמוּתָה –
"כֵּן, כֵּן, זֶה אִי", כָּךְ הִיא צוֹעֶקֶת,
"אוּלַי סוֹף סוֹף יִהְיֶה מְקוֹם גַּם בִּשְׁבִילִי."
מַדּוּעַ דַּוְקָא הִיא צוֹפָה?
פָּשׁוּט –
מֵרֹב גָּדְלָהּ
לְבַד הִיא נִתְקְעָה,
וּכְבָר דּוֹרוֹת שֶׁאֵין לָהּ שׁוּם חַבְרוּתָא.
וְחוּץ מִזֶּה, מֵרֹב גָּדְלָהּ
הָרֹאשׁ שֶׁלָּהּ בּוֹלֵט מִתּוֹךְ הַתָּא.
"זֶה לֹא אִי שֶׁל בֶּאֱמֶת, אֶלָּא שִׁרְבּוּט לְלֹא הִדּוּר.
גַּם זֶה הוּא חֵלֶק מִצִּיּוּר" –
עוֹנִים בְּמַקְהֵלָה שְׁנֵי הַקְּצִינִים הָרִאשׁוֹנִים,
מִגֶּשֶׁר הַפִּקּוּד הֵם צוֹעֲקִים –
אֶחָד בְּקוֹל פַּסִּים
שֶׁהוּא קַוִּים שְׁטוּחִים,
שֵׁנִי בְּקוֹל חִדּוּד
שֶׁל נְקֻדּוֹת – וּשְׁמוֹ נִקּוּד.
"יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵין זֶה אִי,
אַךְ גַּם אַתֶּם אֵינְכֶם קְצִינִים,
אֶלָּא רַק שְׁנֵי כְּתָמִים" –
רוֹחֵשׁ בְּבוּז נוֹסֵעַ אָרֹךְ וְזַחְלָנִי –
"מֵרֶגַע שֶׁעָלִיתִי עַל אֳנִיַּתְכֶם, אֲנִי בְּתוֹךְ טִשְׁטוּשׁ,
וְכָל מַקְהֵלַתְכֶם אֵינָהּ אֶלָּא קִשְׁקוּשׁ."
"צִיּוּר אוֹ לֹא צִיּוּר – זֶה חֹרֶף,
מֵרֹב צְפִיָּה אֶל הַבָּאוֹת כּוֹאֵב לָנוּ הָעֹרֶף,
מִיָּד אֲנַחְנוּ כָּאן נִזְרֹק אֶת הַמִּשְׁקֶפֶת" –
רוֹטְנִים שְׁנֵי הַדֻּבִּים.
הֵיטֵב הֵם עֲטוּפִים,
בְּקוֹל עָיֵף הֵם נוֹהֲמִים מִתּוֹךְ הַמַּעֲטֶפֶת –
"יֵשׁ לַעְצֹר מִיָּד וְלַעֲגֹן!
אֲנַחְנוּ לֹא בְּעִנְיָנִים שֶׁל הַפְלָגָה
אֶלָּא בְּעִנְיָנִים שֶׁל אַשְׁכָּבָה.
אֲנַחְנוּ מְחַפְּשִׂים מִזְּמַן מָקוֹם לִישֹׁן."
אֲבָל מֵרֹב הַצְּעָקוֹת
דּוֹעֵךְ הָאוֹר – וּבָא לִבְכּוֹת.
וְכָךְ הַכֹּל מַשְׁחִיר,
וְעֶרֶב חֲרִישִׁי יוֹרֵד עַל פְּנֵי הַשִּׁיר.
אורציון שלום ובוקר טוב השירים באמת יפים מאד מענין ההמשך
שירים יפים ומקוריים. לכאורה שירי ילדים . אך הם שיקוף של המתרחש כעת
אלה שני שירים מתוך פואמה שלימה