פנחס שדה ויותם ראובני.

מחשבות בעקבות הספר "שיחות עם פנחס שדה" של יותם ראובני, שיצא לאור כעת מחדש בהוצאת "בלימה" הקסומה של יוסי שוויג.

אוטוטו נגמרת השנה האזרחית שבתחילתה מלאו 30 שנה למותו של המשורר-סופר פנחס שדה (1994-1929), מי שיותם ראובני (2021-1949) הסופר-משורר האהוב עליי כל כך כינה מכשף מילים, כי את ראובני הצעיר בן ה-17, הומוסקסואל בסביבה לא קלה ובכלל לא מכילה באשדוד, הוא כישף והציל לא באמצעות אישיותו אלא באמצעות ספרו "החיים כמשל", כשראובני הצעיר יושב באמבטיה של הספרייה העירונית באשדוד ששכנה בווילה ברובע ב' דאז. ראובני הצעיר ישב באמבט ולא יכול היה לעזוב את הספר הזה מבוקר עד לֵיל.

*

הבה נזכיר מהו "החיים כמשל" (1958) אותו ספר סינגולארי של פנחס שדה. ספרו הראשון והמקורי ביותר של שדה נקרא בשם הגבוה "משא דומה" (1951) והוא מכיל שירים רומנטיים אקסטרימיים של ג'סטה גדולה במובן הטוב של המילה וכבר בו אתה חש את ההיבט הרליגיוזי האקזיסטנציאליסטי אינדיבידואלי ואחֵר של שדה. אבל "החיים כמשל", שיצא בתחילה בהוצאה עצמית תחת השם "ששת" ורק לימים משהצליח והפך בהדרגה לספר פולחן חזר והופיע בהוצאת שוקן, שם הופיעו כמעט כל ספרי שדה מאז.

מדובר בעצם בספר אוטובּיוגרפי של משורר צעיר ביותר, בן 27, שבמקום להצטרף למועדון ה-27, להתאבד או למות, באמפליטודה שבין ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס ועד קורט קובּיין ואיימי וויינהאוס, כתב ספר שגָאַל את עצמו ומתברר שגָאַל גם הרבה צעירים אחרים שחשבו כמותו. זהו ספר שבו הגיגים והתלבטות בין הסופר לעצמו וגם בעיקר בין עצמו לאלוהיו, ומחשבות על פילוסופיית החיים של המחבר. זהו ספר של חיפוש ולא של מציאה, ספר של שאלות גדולות ולא מסקנות חותכות וקטנות. הוא מהלך בגדולות וברהב צעיר בלשונו ובמחשבותיו.

יצירה זו היוותה מהפכה בספרות הישראלית של שנות החמישים, ונכתבה כהיפוך לעולם הערכים שעיצב את מדינת ישראל בשנים אלה. את הספר מאפיינת דרך סיפור מוחצנת, העמדת המספר במרכז, אי הכרה במרכזיות הלאומיות הישראלית והיהדות, התייחסות אוהדת לגישות נוצריות וניטשאניות, ניכור כלפי ארץ ישראל העובדת וחיי הצנע של שנות החמישים, התלבטויות בנושא המוות ותיאורים מחיי המין של המספר. בוא נגיד את האמת, הכי רחוק מהתנ"ך עד הפלמ"ח של בן- גוריון. שדה אהב להדגיש וראובני מובן הֶחֱרָה הֶחֱזִיק אחריו, כי הוא היה יוצר אותנטי בעוד שכל הספרות העברית דאז – הדוגמה הטובה ביותר שתמיד ניתנת היא משה שמיר הנפלא בעיניי – הייתה ספרות לאומית, שלא לדבר על לאומנית, של קולקטיביזציה, ספרות מגויסת במובן הרע שלה המילה.

אלה כמובן דברי הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ שאין להם מאחָז בַּמציאות, לא במובן של התכנים והצורות, אלא במובן של האיכות האבּסולוטית הספרותית של דור הפלמ"ח כדור ביניים של מעבָר בין ספרות ארץ ישראלית לדור המדינה, ובשל היותו דור מעבָר הוא יְצור כּלאיים כל כך מרתק. אני טוען כי שמיר ויזהר, אבל גם סופרים כמו יגאל מוסינזון, דן בן אמוץ, שלמה ניצן, אהרֹן מגד, חנוך ברטוב ונתן שחם, היו לכתחילה סופרים מעולים עם פוטנציאל פואטי עצום ואחֵר, ושונים עד מאוד זה מזה. אורי ב"הוא הלך בשדות" של שמיר הוא סוּפֶּר גיבור, סוּפֶּר אינדיבידואליסטי, אלא שהוא משוקע בתוך הריאליזם הסוציאליסטי של תקופתו, ולא בהגיגים על הקיום, האֵל והאדם בהכרח, ויש לו לאורי, לא מעט חיבּוטי נפש.

ועם זאת, ל"החיים כמשל" הייתה תרומה משמעותית ביותר בהוויה הישראלית הלוחצת דאז. עובדה שצעירים רבים, לא רק ראובני החריג, אלא גם אנשים קונפורמיסטים יותר נהו אחר הספר הפולחני הזה. לאחרונה חזרתי אליו וחשבתי לעצמי, האם הקסם פג עם השנים? האם הסופר והספר הם דייטֶד, נכונים לשעתם? לשחרור ההוא שכבר חלף מזמן? ואני חושב כי ב"החיים כמשל" יש יופי אמיתי של איש צעיר המגלה את עצמו בתוך העולם, או אם להשתמש בצירוף של אצ"ג "באמצע העולם ובאמצע הזמנים", ולפתע שם את עצמו מתוך נאיביות במרכז ואומר דברי אמת נוגעים.

הבה נצטט שורות אחדות מפתיחת הספר: "יום חולף והלילה (כמו יעקב האוחז בעקֵב עשָׁו) בא. גם הלילה חולף; בא יום. יום ולילה, לילה ויום. ואני שומע את שתיקת האדמה. אני פוסע ברחובות ההולכים ומתרוקנים. אני פוסע לאט, כי שתיקת האדמה מבעיתה אותי וכמו יוצקת עופרת לתוך כפות רגליי, והיא מושכת אותי מטה, מטה. מי יוכל להבין איזה מָגור כּמוס בהווייתה של האדמה רחבת-הידיים, הכּבּירה הכְּבֵדה, השתקנית, האדמה שהולכים עליה!". יפה לא? איזה יופי של פתיחה לספר, שלא לדבר על הפרקים השיריים הנהדרים לקראת סוף הספר ב"שירת ירושלים החדשה".

מה רוצה שדה לומר בספר זה? מהי תמציתו? החיים הם המשל בעוד שהאלוהים הוא הנמשל. כלומר שעל האדם לחפש את מופע האֵל והמֶסֶר שהוא מעביר בכל אירוע שמתרחש לאדם בחייו. את המופע הזה הוא מחפש ומוצא בכל פרט בַּמציאות, כולל באלה הנחשבים כנחותים ביותר. על פי התיאור ב"החיים כמשל" יש: להגיע אל ירושלים של מעלה דרך תעלות הבּיבים. אני חושב שסארטר היה חותם על זה למעט ההיבּט האמוני, כלומר לפנינו יוצר שהוא אקזיסטֶנציאליסט רֶליגיוזי.

*

אבל לא על "החיים כמשל" באתי לכתוב כאן אף על פי שהדברים התארכו. באתי להציג ספר קטן שיצא כעת בהוצאת חֶמֶד הנקראת בּלימה בניהולו של יוסי שוויג, הנקרא "שיחות עם פנחס שדה" של יותם ראובני שערך שלום (מתן) שלום. הספר הזה ראה אור כבר בעבר בצורה קצת מרושלת בהוצאה הפרטית של יותם עצמו שנקראה בשם הקסום נמרוד, וכאן הוא מובא ומוגהּ היטב, ולדעתי הוא גם פרטני יותר ומרשים.

מה מֵכיל הספר היפה והרגיש הזה? קודם כול הוא מֵכיל קטע מופתי וזכיר, פשוט כך, שנקרא "החיים נטו" של יותם ראובני המהדהֵד היטב באופן אנטיתֶטי את השם הקלאסי "החיים כמשל". בקטע הזה הבנוי 22 פרגמנטים (מִקטעים) קצרים מצליח להעביר לנו ראובני את אהבת שדה ואהבת ספרותו בקליפת אגוז. הוא סוקר תוך מבט חד ממעריץ לביקורתי את יצירת שדה ואת חייו. מדהים שבצורה כל כך תמציתית לא נשאר שום דבר בַּחוץ.

הנה מִקטע מספר 1 של ראובני: "פנחס שדה ביקש להביא אהבה ויופי לעולם. למרבה הצער, הוא חי ופעל במקום ובתקופה, שלא רק שלא גילו שום נטייה ליופי ולאהבה כאלה שהיו ממהותו של שדה, אלא שהיה זה מקום שתיעב יופי ואהבה כאלה והתכחש להם. ואנשיו, אם היו יכולים, היו שורפים אחת ולתמיד את היופי ואת האהבה ונשארים בעולם שבו חיו. היה זה עולם של ניגודים חריפים, בין ראשיתו של שיכרון כוח, המבוסס על עוצמה צבאית ועל בוז הולך וגובר כלפי שכניו הערבים, ובין סופו, אם אפשר לומר כך, של עידן הפחד והרדיפות, שבו היהודים לא יכלו להיות בטוחים באף מקום, אחרי השואה הגדולה".

ובמקטע מספר 6 ראובני כותב: "כפי שהוכיח הרב יעקב שׂשׂפורטשׂ, מתנגדו החריף ביותר של שבּתאי צבי, שיצא נגדו בשיא הטירוף השבְּתאִי של 1666, הניצב מול הרוב אינו תמיד זה שטועה. שדה בחר ביחיד ושדה יישאר לתמיד. האחרים הלכו עם הרוב, והם יאבדו עם הרוב שאותו שירתו. היחיד הוא ההיסטוריה. היחיד הוא הנצח". מזכיר קצת את התפיסה של סופרת וידוי גדולה אחרת וחברתית, אֶלְזָה מוֹרַנְטֶה האיטלקייה, בספרהּ "אלה תולדות". שם היא מנגידה בין ההיסטוריה של הכּלל שכּולה פרטים יבשים בעניין מלחמת העולם השניה, לבין האינדיבידואל החד פעמי הסארטריָני שרק הוא נִצחי ורק הוא עולם ומלואו בדמותו של הילד אוּזֶפֶּה וגורלו.

ואַחַר במִקטע מספר 11 עומד ראובני על הרגע האישי והגילוי: "את 'החיים כמשל' קראתי בגיל שבע עשרה, כשאני יושב באמבטיה של הספרייה העירונית באשדוד. למה דווקא באמבטיה של ספרייה ציבורית? הספרייה העירונית הייתה ב'ווילה' ברובע ב', ובווילה הייתה אמבטיה ששימשה כמחסן של ספרים. אני עבדתי קצת בספרייה, בסידור ספרים וכדומה. כשמצאתי את 'החיים כמשל' אני לא חושב שעבדתי הרבה עד שסיימתי לקרוא את הספר".

ובמִקטע הקצרצר המסיים הוא כותב, מספר 22: "שדה נפטר בינואר 1994. רק יהודי נפטר, נפטר מן המצוות. בדרך לבית הלוויות בסנהדריה קניתי כיפה, שתהיה לי כיפה מהלוויה של שדה. היה גשם בירושלים".

יוצר וידויי גדול אחד במילים כותב באופן דיווחי ויבש, אבל מאוד מרגש על יוצר וידויי גדול אחר. נראה כי שדה הצליח להנחיל לראובני את היותו יוצר מילים משתנה וניסיוני, ואכן כל ספר של שדה הוא אחֵר ומאתגר מקודמו, לא בהכרח תמיד טוב יותר, אבל אחֵר. שדה בפירוש, בדומה לסופר יצחק אוורבּוך-אורפּז למשל, או לסופרת נפלאה כמו לילי פֶּרִי, תמיד מחפש דרכי מבע חדשות בלשון, במצבים, בדמויות, בעלילות. הוא לא קופא על שמריו וחוזר על הפטנט כמו משוררים אחרים, ועם כל זאת עם השנים הוא הפך מנייריסט, לא בכתיבה אלא בחיים וחי, אין לומר זאת אחרת, את הפוזה שלו כיוצר יותר ויותר.

מלבד זאת יש בספר הצנום הזה על אהבת סופר-משורר (ראובני) לִמשורר-סופר (שדה) עוד הרבה נקודות השקה על פני הרצף: שתי שיחות ארוכות ביותר, שנה לפני מותו של שדה. ראיונות מוקדמים של ראובני עם שדה משנות השבעים והשמונים, וכן דברים שראובני כתב על שדה ודברים ששדה כתב על וְלראובני. הכול שווה קריאה, כי מתוך השיח עולות תובנות באשר למצבו של האדם, אם להשתמש בַּשם של הרומן היחיד ששדה כתב בחייו "על מצבו של האדם", אותו לא סיים ומִכְּתיבתו סבל, להבדיל מ"החיים כמשל". כן כן, עולות תובנות על הכתיבה ועל החיים מתוך השיח בין שני סופרי הווידוי הגדולים האלה.

*

ובכל זאת המבקר שבּי מתעורר למִקרא הספר הזה כדי להבחין בין ראובני לשדה כסופרי הווידוי הגדול, והביקורת היא לטובת ראובני דווקא ולא לטובת שדה, אף על פי ששדה עצמו השפיע על מסורת של שרשרת יוצרים שונים שלא בהכרח הכירו אותו עם ארומה הקרובה לשלו כמו יותם ראובני, עודד פלד (המאוחר), בנימין שבילי (שאף ערך את המבחר הגדול של שירת שדה) יחזקאל נפשי, דוד מור ויאיר אסולין. כולם אגב משוררים טובים וראויים ביותר. מעניין שאין כאן יוצרות ברצף הזה, להוציא את חבצלת חבשוש כמובן ואולי את טל איפרגן העכשווית והטובה מאוד בעיניי. תמיד יש מפנחס שדה בספרות העברית-ישראלית המתהווה. אי אפשר אחרת. למרות כל זאת, עולָה מתוך השיחות איתו אישיות יצירתית מאוד בעייתית שמעוררת בי דחייה ומשיכה כאחת, ובעיקר דחייה.

לכאורה הייתי צריך לאהוב מאוד את שדה. הוא התגלמות החלום שלי בדמות אינדיבידואלית של יוצר השׂוחה נגד הזרם ומקיים גם את האקזיסטנציאליזם שאני כה מאמין בו וגם את ההיבט האמוני, הרליגיוזי, שאני כל כך דבֵק בו ביצירה ובחיים בְּשם היַחַד. ועם זאת, יש משהו צבוע ואפילו במידה מסוימת רע ולא נאיבי בזְדוניות הרוחנית של שדה. הוא רואה דברים מבחינה יצירתית לעומק, אבל הוא מניפּולטור של אגו לא קטן, ואני לא מתכוון רק ביחס לאישה. שם הביקורת שלי עליו קשה.

שדה לֶהוֵוי ידוע היה, בדומה לבני דורו שאותם כל כך ביקר ולא אהב, דור הפלמ"ח של דן בן אמוץ, וומנייזר, רודף שמלות לא קטן, שהיום היה זוכה לביקורת גדולה על יחסו הפטרוני והמתנשא לאישה כמין אציל פולני דומיננטי. השיא היה כמובן מערכת היחסים המתוקשרת והלא הוגנת דאז עם חבצלת חבשוש (1984-1950). ראובני כותב זאת בספר "שיחות עם פנחס שדה" בצורה רומנטית קצת אידילית לטעמי ומטעה. הוא כותב: "חבצלת חבשוש אהבה את שדה. היא כתבה לו מכתבים. היא התאבדה. הוא פרסם חלק ממכתביה אליו. זכר לחבצלת. זכרה לאהבה". זה הכול טוב ויפה, אבל אין ספק כי היה כאן בפירוש ניצול סמכות במובן המוסרי ולא במובן המשפטי של שדה הגבר. שדה הוציא לאור ספר המֵכיל מכתבי אהבה של חבשוש אליו, תחת השם: "חבצלת, התמסרות (21 מכתבים לפנחס שדה)", הוצאת צ'ריקובר 1973. לא תוכלו להתעלם מהכותרת הבעלתנית והנרקיסית. לאחר פרסום הספר, שקעה חבשוש בדיכאון ולאחר מכן אף התאשפזה באברבנאל. בנובמבר 1984 קפצה אל מותה מגג ביתה שבתל אביב. וגם אילו היה בא שדה וטוען כי המכתבים יפים כל כך, מה שבהחלט נכון, נשאלת השאלה המוסרית אם מן הראוי היה לפרסמם. לא בטוח.

ראובני לעומתו שם בווידויו אהבת גברים כנה ומלאת תשוקה על השולחן עם המון תאווה, אבל בלי הרבה ארומה קיטשית של ורדים ומתיקות של מֵי ורדים וג'סטות רומנטיות מצועצעות כלפי האישה באשר היא אישה כמין איזה אידיאל רוחני של יופי. זה די מחליא. חסרה מידה של ארציות שאותה כל כך ביקש שדה המתנשא בשירה ובעיקר בפרוזה שלו, שקיימת גם קיימת בפרוזה של ראובני. אני יודע שראובני, שהכרתי היטב – את שדה כאמור לא הספקתי להכיר – היה כועס עליי על הדברים הללו, אבל לא אכפת לי כלל כי זה בדיוק מה שאני חש למקרא שדה.

גם כאשר ראובני מתפנה לכתוב בקול של אישה כגיבורה חיצונית לו ולא עוסק באהבת גברים, הוא כסופר הרבה יותר מעניין ומורכב משדה. הוא לא כותב לאישה במין ג'סטה רומנטית מעושה במעט, הוא כותב את האישה בקולו. כזאת הנובלה שלו "מחול הונגרי" שפורסמה בשנות השמונים בהוצאה קטנה שנקראה כּדים ואחר כך חזרה והופיעה בהוצאתו הקטנה האישית של ראובני בשם נמרוד. זאת נובלה כל כך יפה ורגישה שחשבתי פעם, כשעוד הִרהרתי לכתוב לתיאטרון, לעבד אותה למחזה, דבר שלא צלח, התחלתי והפסקתי. זהו סיפורה של נילי, רקדנית שבאה מאשדוד לתל אביב, כמו ראובני עצמו שבא כסופר-משורר מאשדוד לתל אביב, נילי, שהיא האלטר אגו של ראובני, נושאת וידוי בפני הקורא. לכל גבר שהיה לה מאז הגיעה אל העיר הגדולה ונפקדה באהבות מִקריות היא קראה בשם הרחוק תֶּדֶאוּשׁ, עד שיום אחד, תרצה או לא תרצה, התדאוש האמיתי באמת מגיע ומביא את הנובלה לשיא לא צפוי. הנה מילים-מילים מתוך הפסקה הפותחת את הסיפור ומתוך הפסקה המסיימת אותו. אולי תוכלו לחוש כמה יפה ומתנגן כותב ראובני פרוזה. אין אצלו שום התחזות, שום פוזה, זרימה טוטאלית:

"כי היית טוב אליי הלילה וידעת עד מתי אפשר לדבר אפילו בלחישה ומתי צריך שתהיה שתיקה, אני לא יודעת כיצד להודות לך. והנה עכשיו אתה ישֵן ואני מצמידה את ראשי אל הכתף הימנית שלך ואני יכולה לשמוע את הדם זורם בעורקיך, איטי ורגוע, איטי ורגוע, אבל עם זאת ממלא את כל התפקידים שלו ומגיע לכל המקומות ואינו מזניח כלום. ככה גם אתה היית אליי הליליה תֶּדֶאוּשׁ, והגעת לכל המקומות ולא הזנחת כלום. והרי זה פשוט כל עיקר. באופן טבעי הלא יש נטייה לשכוח את השותפה ולהתרכז במה שצפוי לך. ואתה לא שכחת. הנה, האוזן שלי על הכתף שלך, על הדם שלך, על החיים הישֵׁנים שלך ואני יודעת שהלילה אני מוּגנת ורצויה מאוד. יותר מהמגע הקל של הראש על הכתף אני לא נוגעת בך כדי שלא להעיר אותך. אני בת כפר. אני יודעת לכבד את השינה ואת האכילה ואת הצרכים של האדם העובד. אני יודעת לכבד את הבאר שממנה אני שותה ועוד אשתה… והנה עכשיו אתה ישֵׁן ואני מצמידה את ראשי אל הכתף הימנית שלך, תדאוש, ואני יכולה לשמוע איך הדם זורם בעורקיך, איטי ורגוע, איטי ורגוע, סוף מחול, ואני לא יודעת כיצד להודות לך כי היית טוב אליי הלילה".

כתוב יפה מאוד, לא? יש כאן, כמו אצל שדה, את הג'סטה הרומנטית הנשית הגדולה, אבל אין מה לעשות, בקול של אישה ומפי מחבר הומוסקסואל זה נשמע אותנטי יותר, אחֵר ומקורי.

אז מה ההבדל? יש סקרנות לגבי טקסטים (ראובני) לעומת התנשאות כלפי טקסטים (שדה), אליטיזם (שדה) למול פּלוראליזם (ראובני), איש ארצי (ראובני) למול איש רוחני (שדה), חי בטקסטים (שדה) למול אחד שמכִּיר את הטקסטים, אבל כמספר טבעי חי את החיים עצמם (ראובני).

אצל ראובני אין עכבות ומעצורים בכתיבה. הוא זורם כמו פרוסט בין לטוב בין למוטב עם אצבעותיו על המקלדת, ומכיוון שהוא מספר טבעי ביותר, אני אוהב זאת מאוד. שדה מלא עכבות ומחפש ככל שחולפות השנים את האמת השירית והסיפורית אצל אחרים בתוך הספר "מסילת ישרים" של הרמח"ל, למשל. ראובני עצמו כותב זאת טוב ממני בספר הראיונות שיצא עתה מחדש:

"הוא הראה לי שיר שכתב על יעקב אשמן, ואני העתקתי אותו תוך כדי שינוי המבנה של השורות. לאחר מכן הראה לי קטעים בפרוזה, מעין הרהורים פילוסופיים בשולי פסוקים מן התלמוד או פרשות מן המיתולוגיה היוונית. הדברים, אף שניכר בהם סגנונו היפה וכובש הלב של שדה, אינם שווים מאומה. הוא האיש שכתב את 'החיים כמשל' שהיה תמיד פתוח אל האנושי, אל הכואב. אל הנושם – הפך לחיית ספרים, והוא חי בבידוד כמעט גמור, ללא מגע של ממש עם המציאות אשר יכלה, אולי, להפרותו. הערתי לו על כך".

זה מפריע לו וזה תמיד הפריע לי אצל שדה. אי אפשר לטעון מצד אחד כי האמת האמנותית נמצאת בחיים עצמם ובמגע עם אנשי דרום תל אביב, שם גר 13 שנה שדה, לדוגמה, ובאותה נשימה להעמיד פנים שאתה לא רוצה לדבר עם אף אחד, אתה מורם מעם, ואתה מנהל דיאלוג רק עם שני הפרידריכים הֶלְדֶרְלִין וניטשה, כתבי הקודש של היהדות והנצרות וגם קצת עם הבעש"ט והרבי נחמן מברסלב. עס פּאסט נישט אומרים ביידיש, זה לא מתאים. זה לא יאֶה. זה הופך אותו צבוע ופּסבדו-עֲמָמִיקוֹ וּמַעֲמִיקוֹ. ראובני לעומתו אולי לא מיהר לדבֵּר עם כולם, אבל היה אותנטי וכבר כשבחר לדבֵּר, דיבֵּר בגובה העיניים. הוא לא טמן אפו בספרים בלבד והעמיד פנים שאנשים לא מעניינים אותו.

דוגמה מצוינת מסיפור אישי ששמעתי על שדה הגיעה אליי מהמו"ל הוותיק אשר ביתן ז"ל, זה הביתן של הזמורה-ביתן, זה הבי"ת בזב"ם בשעתוֹ שכלל את המו"לים אֹהַד זמורה, אשר ביתן ועודד מודן. ביתן המנוח שהיה אדם לבבי וישיר והיה איש רֵעים להתרועע, לפני שהיה מיודד איתי ובכלל עם אנשי "עמדה", היה מיודד במשך שנים עם פנחס שדה שטען באוזנו לא אחת, מה שמשוררים וסופרים טוענים באוזנֵי כל מי שרוצה לשמוע לא אחת, שהם אינם קוראים מה שנכתב עליהם בעיתונים. בטח! אשרֵי המאמין. ביתן בא לבקר את שדה, הלך לשירותים ובדרך עיניו טִייפו והציצו בחדר השינה של המשורר-סופר. שם היו מונחים זה על גבי זה כל עיתוני השישי מ"דבר" ו"על המשמר", דרך "הארץ", ועד "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ובחלקם מן הסתם הופיעו שירים ומִקטעים של שדה. אבל הוא כאמור אינו קורֵא.

שּדה היה במהותו משורר ששקע בעולמות של אנשי רוח אחֵרים מֵהם שאב את כוחו. "החיים כמשל" הוא רומן אוטוביוגרפי של משורר צעיר. שדה כתב שירים יפים מאוד, רומנטיים עד הסוף, אבל גם קיומיים גרידא, אקזיסטנציאליסטיים רליגיוזיים עד סוף חייו. לעומתו ראובני הוא קודם כול סופר. הוא בונה משפט כדי לספר לנו סיפור, גם אם הסיפור הוא סיפור וידויי פנימי של עצמו ועל עצמו. תמיד בסופו של דבר זה חוזר אליו. הוא מאוד נרקיסי וצר, אבל לא תמיד זאת אהבת גברים או הומוסקסואליוּת מלאת תשוקה וגם הרס, הרבה פעמים ראובני הוא סתם סופר משפחה מעולה המספר את סיפור משפחתו: אביו למשל בסיפור "השתוממות", או אמו שמתה עליו עוד ברומניה לפני עלייתו ארצה כילד "סיפור ערש", או דודתו המופלאה באחד הסיפורים היפים שקראתי בימי חיי "בעקבות האהבה בעקבות החיים", שם הוא מתחקֶה אחר דודתו נינה הרומנטית לפניי ולפנים. זה מה שהוא. קודם כול טֶלֶר, סופר, רק אחר כך אתה מבחין שהמבּעים שלו הם מאוד פואטיים והוא עושה בשפה שימוש כשלעצמה, כמו מראָה משתקפות המילים ומקבלות משמעות אחרת כמו בשירה. רוצה לומר, וזה לא סתם הבדל סמנטי אגבִי אלא הבדל מהותי, שפנחס שדה הוא משורר-סופר ואילו יותם ראובני הוא סופר-משורר, סופר שגם כתב שירים חזקים. זה שונה וזה מהותי.

יתר על כן, הדת מעסיקה את ראובני. רואים זאת בשיחות ביניהם, אבל ברור לחלוטין כי ראובני הוא אדם חילוני המחפש משמעות בתורות הדת. שדה עצמו הוא דתי אמוני במהותו המחפש משמעות בצד החילוני של החיים עצמם, במסעות בארץ ובעולם, בהתבּוננות בנוף, בפגישות ובשיחות עם אנשים ובספרים של גדולי החילונים האינדיבידואלים כפרידריך ניטשה, הרמן הסה, קנוט המסון ואחרים. אלא מאי, משהו לא טוב קרה לשדה הסקרן והטרי ברבות השנים. כִּשרונו הספרותי נותר על כּנו, אבל תפיסת עולמו הפכה יותר ויותר בנאלית. זה עולה יפה בראיונות בספר "שיחות עם פנחס שדה", בעיקר באלה המאוחרים לקראת מותו של שדה. שדה בשני הראיונות המורחבים הללו משנות התשעים של המאה העשרים חומק בתשובות ארוכות ואלגנטיות. עם זאת, ראובני שהוא איש סוּפֶּר אינטליגנטי וחד, חש את זה ולא מוותר; אבל זה כבר לא עוזר לו כי שדה רָחַק, נטה יותר ויותר לפּוזה של יוצֵר, ובעיקר הפך ליהודי חָרֵד המפחד מן המוות וכל שהוא מבקש זה קצת לכתוב שירים ובעיקר לקרוא תהילים כסוג של מופת רגשי, אישי, אמוני ואינטלקטואלי. כאשר ראובני מציין באוזניו כי ב"החיים כמשל" יש הרבה מאוד מתפיסת הנצרות, מה שמאוד נכון, "הברית החדשה" נוכחת שם במלוא עוזה, שדה נחרד, טוען בתוקף שהוא יהודי מאמין, וששלח את אחת מידידותיו עם צרור כתבי קודש נוצריים שהיו בביתו כדי שזו תשים אותם על ספסל או סמוך לפח האשפה. תודו שזה מאוד מאכזב.

*

מה שקרה לראובני עם "החיים כמשל" כקורא צעיר, קרה לי כחייל כשקראתי באוטובוס של הלהקה הצבאית את "בעד ההזיה" של ראובני עצמו. קראתי ולא יכולתי לעזוב את הספר, קראתי שוב וָשוב עד שהפך מהוהַ וקרועַ, כי כידועַ באשר לדף, קֶמֶט הופך לקֶרַע. הספר סָדַק אותי וקניתי מאז לדעתי עוד שני עותקים ממנו שכיליתי בהוצאת עכשיו וגם את המהדורה האחרונה שראתה אור בהוצאת אפיק. ראובני עצמו הוציא את "בעד ההזיה" לפני כן בהוצאת נמרוד בלוויית דברי שבח על הספר באמפּליטודה שבין פרופ' דן מירון למתרגמת והעורכת אילנה המרמן. עד היום אני חוזר לספר המקורי והחשוב הזה שאת המבוא שלו כתב שדה עצמו וערך אותו כמובן עורך העורכים, פרופ' גבריאל מוקד. הנה ציטוט מתוך פסקת הפתיחה לסיפור "בעד ההזיה" הנושא את שם הספר:

"בלילות אני נרדם בשעה מאוחרת, לעיתים אחרי ארבע לפנות בוקר. עד אז אני מספר לעצמי סיפורים פנטסטיים שמהם איני זוכר דבר באותה שעת צוהריים מאוחרת, כאשר אני מתעורר – אם בשל הטלפון, או בשל הרעש שמקים מישהו מבני הבית או, פשוט, מפני שמלא צורך השינה של הגוף – זולת זאת: הנה, אני מצליח, אפשר לתקופה קצרה ביותר שסופה יהיה נורא ואומלל (כי בינתיים איני משלֵם חובות ישנים, והריבית היא ריבית, וקיימת אף סכנה של תביעה משפטית), להיות שהֶרֶזָדָה ודוֹנָאיזָדָה והמלך שהָארִיאָר. מה רב היה חֶפצי, לפני שנים אחדות, לזכות בלילה אחד, אשר בו אוכל לספר לעצמי סיפורים פנטסטיים ולא לזכור דבר מהם בבוקר, זולת זאת, כי ניתן לי, ולו גם באיחור, להיות כפי שרציתי. אולם אז הייתי שבוי באותו חינוך קומוניסטי, אשר נכפה עליי במשך שמונה שנים בילדותי, חינוך אשר אינו מכיר בשום צורך כמו הצורך הזה שלי – לספר לעצמי סיפורים ולהיות שהרזדה ודונאיזדה והמלך שהריאר – אלא אך ורק בצרכים חיצוניים, אפשר לומר חברתיים: לעבוד ולעבוד ושוב לעבוד. והנה במשך שנים עבדתי והשתכרתי כסף רב והכול בוזבז במסעות על יין ועל אהבה תמוהה, אשר עתה היא מעלה סומק בפניי".

כמה יפה ורגיש הוא עובד עם הנרָטיב הקלאסי, סיפור המסגרת המוכר של סיפורי אלף לילה ולילה, שבו המלך שאהריאר, מאי שבין הודו לסין (גרסאות מאוחרות יותר מסַפְּרות על מלך של הודו וסין גם יחד), מגלה כי אשתו אינה נאמנה לו. הוא מואס במין הנשי כולו: הוא מורה על הוצאת אשתו להורג, ומצווה על הווזיר (השר הבכיר) שלו למצוא לו כלה בתולה חדשה בכל לילה. בכל בוקר, לאחר ששכב עם אשתו החדשה, לה נישא בערב הקודם, ולפני שיהיה באפשרותהּ לבגוד בו, הוא מוציא גם אותה להורג. לאחר זמן-מה, כל נתיני הממלכה חיים בפחד, מוחים ומקללים את המלך, ומבריחים את בנותיהם מהממלכה. לבסוף הווזיר אינו מצליח למצוא יותר בתולות בממלכה. בתו של הווזיר, שחרזדה (במקור שהרזאד – השם המקובל בעברית מקורו בתרגום הרוסי של שם זה), המתוארת כמשכילה ואמיצה, מחליטה, למרות הפצרות אביה, להתחתן עם המלך. היא מבקשת להביא איתה לארמון את אחותה דינאזאד (במקור דוניאזאד), ובלילה אחותה מבקשת ממנה לספר לה ולמלך סיפור; אולם הסיפור אינו מסתיים ובאור הבוקר היא שותקת ומשאירה את המלך במתח. המלך מבטיח שלא להוציאה להורג, כדי שתסיים לספר לו את הסיפור בלילה הבא. בלילה הבא, לאחר שסיימה את הסיפור הראשון, החלה בסיפור שני, שאף הוא אינו מסתיים, וכך הלאה, במשך אלף לילה ועוד לילה. לאחר 1,001 לילות, כשהיא כבר אֵם לשלושה מילדיו, משתכנע המלך לחדול ממנהגו ולא להרוג את שחרזדה. ואצל ראובני? אצל ראובני יש רק אינדיבידואל מתוודה, והכול קורה רק בתוכו, אבל הוא עולם ומלואו, והופכו לאישי-פרטי, רק שלו, בווידוי הגדול.

הנה קטע מתוך פסקת הסיום של הסיפור "בעד ההזיה", כאמור מתוך הספר הנושא את שם הסיפור, המקטע מדגים היטב לדידי את הנכתב כאן:

"אנחנו מרחפים בשדות ההזיה, מאושרים, אך אשמים בעיני עצמנו כי אנחנו מרשים לעצמנו להיפתות לה, בתקופה כה מעשית, בתקופה שבה ההתמחות היא החוק והטירוף, בתקופה שאנשיה מעריכים רק את ההישגים החיצוניים. אדם – אני, למשל – המֵעֵז לבחור בהזיה, באפשרות להיות שהֶרֶזָדָה ודוֹנָאיזָדָה והמלך שהָארִיאָר, נידון לבדידות, הנוספת על הבדידות ההכרחית, המובנת מאליה, אך המבוזָה והנרצחת בפעילות אינסופית, בדיבורים שאין להם קץ, בתוכניות טלוויזיה ובשיחות טלפון שאין להן תכלית. אבל בלילות, לאחר ימים של החלטה לחפש מִשׂרה וויתור על החלטה זאת, אני מצליח, כמו אבּיר רואה ואינו נראה, לעבור דרך קירות המבצר ודלתות הברזל הכבדות, ולהגיע אל מקום אשר בו לא נודעת כל חשיבות למעשים המשפילים והמיותרים (כמו עריכת ספרים ועריכה בכלל, וכמו ענייני אותה אהבה שכבר הזכרתי) לכסף ולריצה אחרי הכסף, לפחד ולתועלת ולתעשייה, המופעלת בשעה הזאת בידי מסגֵר אחד מקריית שלום שהכרתי בנסיבות מיוחדות, ושם, במקום ההוא, מקום פרא מקום מרוחק, הרחק מכול, מעבר לגבולות הבּצורים של השמיכה, אשר גם מטוסי הקרב החדישים ביותר לא יוכלו להבקיעם, שם אני מתפלש בחֶטאי ושוקע בפִשעי". מדהים שהוא כתב זאת באמצע שנות השבעים של המאה העשרים, ואני ממשיך להרגיש ממש כך, ואף גרוע מזה, בישראל כיום.

*

ובכל זאת שדה הוא סופר חוצה גילים ושווה קריאה. אתה יכול ליהנות ממנו גם אם אינך נער מתבגר או חייל. אחד הספרים היפים ביותר של שדה, שספריו כאמור מגוונים ביותר מֵעֵבֶר לספר הפולחן "החיים כמשל", הוא ספר צנוע יותר בשם "נסיעה" שאני מאוד אוהב ששדה פרסם בהוצאת שוקן ב-1973, שנת מלחמת יום הכיפורים, לא להתבּלבּל בבקשה עם ספר טיפה מאוחר יותר שלו מ-1974, מעין ספר-אח הנקרא "נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים". גם זה ספר יפה, אבל לא טוב וחזק כמו הספר בעל השם הפשוט והבאמת צנוע "נסיעה", שבו שדה מצליח לצמצם את עצמו וגם את האגו הגדול והספרותי שלו באמצעות המבט בלבד באדם ובנוף, ואולי זה קורה לו מכיוון שהוא יוצא בספר הזה, "נסיעה", מגבולות ישראל מאזור הנוחות הפואטי שלו עמק יזרעאל, ירושלים, תל אביב, חיפה, בית לחם אֶל העולם הגדול בהפלגה איטית, אל מקומות שבהם הוא באמת חש קטן, סקרן ולמדן כמו פָמגוסטה, פּיראוס, גֶּנואה, פּאריס, לונדון, בּרצלונה: מים, חוף, נמלים ואנשים, טקסים דתיים.

הוא מתעכב ברגישות רבה על סימטאות, נופים קטנים, גופם ותנועתם של אדם וחוה: ריקוד הפלמנקו, בתי קברות כמקומות חיים, מאורות סטריפטיז כמקומות מתים, אך מעוררי סקרנות הצצה, מוזיאונים, קרב פרים בדומה לסופר ארנסט המינגוויי, קורפוס כּריסטי (חג הלחם והיין הקדושים של המשיח), חדרים ותכולתם, אנשים מטיפוסים שונים, ואף תיאור מראה השלג האירופי שכאן בארץ כמעט אינו.

ובתוך הנסיעה החיצונית, איך לא, הרי מדובר בשדה, יש נסיעה פנימית, אנחנו לא באיזו כתבה ב"מסע אחר", נסיעה פנימית מאוד אל תוך האני במובנו האינזיכי האינטרוספּקטיבי, התבוננות פנימה, השתבּללות לצורכי הכרת עצמך, עולם החלום ושאלות החיים המהותיות בעיני שדה, עד שבסוף הספר נולדת מסת עומק בשם "על מצוקתו של האדם בתוך יקום הכוכבים". אני אוהב מאוד כאדם אמוני דווקא את הספר הזה כי בספר הזה, להבדיל מ"החיים כמשל" הנודע, אלוהים לא נדחף לכל פינה, שדה בספר הזה לא לוחץ בכיוון הזה. יש צד אמוני האומר כי החיים הם משל גדול על קיומו של אלוהים, אבל אלוהים ברקע בספר הזה ולא מאכילים אותך את הרעיונות הרוחניים על קיומו בכפית, גם אם היא כפית כסף דקה, עדינה, יפה ואלגנטית, וגם שבעה עשר רישומי העט של שדה שהיה רשם מבריק וייחודי מן המסע, המלווים את הספר, הם כובשי לב.

הנה שדה בתחילת המסע בפמגוסטה אשר בקפרסין: "שוטטתי באשר הוליכוני רגליי. בוקר בהיר, עננים בהירים. לנוכח פני כנסייה יפה, צריח, קִמרונים, צִבעה כתום. בתוכה אין איש. העיר – או העיירה – שקטה, שלווה. מעט אנשים בחוצותיה. פה ושם בתים נאים, נמוכים, עם קצת צמחייה בחצרות. אני מסתובב בשוק ומתבונן ברוכלים. אחד מוכר תפוזים ופחם. בשדרות, ובכיכר העיר, נעוצים תפוחי-זהב כתומים על שיפודי-ברזל דמויי עצים, שצבעם לבן. לא ראיתי כדוגמת זה בשום מקום. ואולם התפוזים אינם נראים כצומחים על עצי-הברזל, אלא כצלובים עליהם. הדבר מזכירני את "הצליבה במסמרים" של הפאקיר בן-גוביי, האמורה להתקיים היום, יום רביעי, בגן העצמאות, בירושלים". זה קטע התבוננות קלאסי של שדה: הטבע והחריג מן הטבע אל עבר הפלאי, זה שדה הצעיר לפני הפחד מאלוהי היהודים וקריאת תהילים מתוך רצון לגאולה, המתייסר תוך וידוי אישי והיגוג בייסורים נוצריים כיוון שבישו הוא מוצא את האינדיבידואל האמוני האולטימטיבי.

לסיום אולי כדאי לחזור אל שירתו של שדה, כי בסופו של דבר כפי שקבעתי, הוא בראש ובראשונה משורר לפני היותו סופר, משורר שהפך לסופר מתוודה ולימים מוודה כסוג של מנטור, ודווקא לשני שירים יפים-יפים ומאוחרים שלו. האחד שיש בו משום היסוד הנוצרי הקלאסי שלו, אומנם אין אזכור מרומז או ישיר לישו, אבל התפיסה הרומנטית הקורבנית האינדיבידואלית הכולית עומדת במרכז השיר הזה, המזכיר לי תמיד, אך באופן יותר נרקיסי כמובן, את הסונטה הנודעת של ארתור רמבּו, "הישן בגיא", שם מתאר רמבּו את החייל המת עד כמה הוא יפה, ואילו כאן מתרכז לו שדה כדרכו הפנימית בו עצמו כסוג של קורבן ההוויה. השיר לקוח מתוך הספר המאוחר של שדה "אל שתי נערות נכבדות", גם שֵׁם הספר משדר ג'סטה רומנטית גדולה של גבר בשפה רשמית וגבוהה. השיר נקרא "אלגיה", על פי מסורת הספרות אלגיה היא שיר קינה, בדרך כלל על הזולת, אבל שדה כמובן מקונן על עצמו ואפילו לא על מותו הקרֵב, אלא על הוויית חייו. ככלל, שדה וכמובן גם ראובני, ידעו, וזה מפתיע, להפוך את הרחמים העצמיים לספרות גדולה. הנה:

אלגיה

שָׁם בִּפְאַת הַגַּיְא, שׁוֹכֵב נַעַר מֵת.
מַה יָּפוֹת פָּנָיו בְּחִוְרוֹנָן צִנָּה
רַק לִרְגָעִים יֵשׁ כִּי יַעַבְרֵן רְטֵט
עֵת יִגַּע בּוֹ זֵכֶר אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.

נוֹמָה, נַעַר יָקָר. מַה טּוֹב לִישֹׁן בַּגַּיְא.
מָה עֲמֻקָּה הַדְּמָמָה, הָעֵשֶׂב כֹּה שׁוֹקֵט.
נַעַר זֶה אֲנִי הוּא. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי חַי.
רַק לִרְגָעִים כִּי אָקִיץ אֵדַע עַד מָה אֲנִי מֵת.

השיר השני הוא שונה לחלוטין. הוא שיר יהודי מובהק של אדם נפחד שמתחבא מתחת לַשמיכה מפני המוות שמזכיר לו כי הוא עפרא דארעא ושיש אלוהים. הוא קצר ומופלא, וכמו בשיר הקודם הזרימה החַסכנית בַּשיר היא הקובעת את איכותו, אך הוא מקפל בַּמעט הזה הרבה מוטיבים יהודיים מובהקים המוכרים לנו. אִמרתו של רבי ישראל מִסלנט בעקבות הסנדלר כי "כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן", וכמובן את הפסוק שקדם למעשה הזה והוא נר לרגליו האומר במשלֵי: "נר השֵׁם נשמת האדם, חופֵשׂ כל חַדרי בָטֶן". קיים כאן גם הריקוד החסידי, זכור ספר הליקוט של שדה ממעשי הבעש"ט, הבעל שם טוב, מייסד זרם החסידות, הספר קרוי: "אשתי אהובתי, בואי נרקוד", ההיגד האמוני מן התפילה "השם ימלוך לעולם וָעֶד", והרמז לשורות היפות של הפייטן רבי שמעיה קוסון מן המאה ה-16 בצפון אפריקה, הקורא ומעורר לעבודת השם: "שימו לב אל הנשמה / לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה / ואורהּ כאור חמה / שבעתיים כאור בוקר", אשר השפיעו רבות גם על משורר אמוני בעל טמפרמנט שונה מזה של שדה, אורי צבי גרינברג (אצ"ג); ההנחה היהודית הבסיסית "מי אני וחיי מה?", ולבסוף האמירה הקלאסית מתוך פרקי אבות של עקביא בן מהללאל הנאמרת בכל לוויה בקול בתחילה ולבסוף בלחש: "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: מאין באת? מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? לִמְקום עפר, רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".

נראה כי שדה בערוב ימיו זנח את האינדיבידוּאוּם העומד במרכז העולם ומנהל דיאלוג עם האֵל, נדבק יותר אל הטיפה הסרוחה ואל מקום הרימה והתולעה ופחד האל כיהודי חרֵד, וקֶסֶם החיים עצמם, מה שקורה בין לבין במשך כמה עשרות שנים, מה שמחשיבים האקזיסטנציאליסטים, בין החילוניים בין האמוניים, פחות הטריד אותו. הוא חָרַד מן המוות ובעיקר חָרַד מן האל והיה כאמור קורא בלהט וכותב לעצמו הערות על ספר תהילים של דוד המלך, על פי המסורת. בזה התקרב במעט לתפיסותיו של נתן יונתן המשורר, שראה את כל שירתו כשאיפה להגיע אל יְפי שירת "תהילים" ולעיתים גם "שיר השירים" ו"קוהלת", אבל בעיקר "תהילים". השיר לקוח מתוך ספר העונה לשם הישיר והפשוט: "שירים: 1988-1985" והוא נקרא "עוד מעט" ולא מעט בעלי תשובה ומחזירים בתשובה קלאסיים בנוסח ימימה מזרחי, עושים בו שימוש רטורי:

עוד מעט

אֵיךְ שֶׁהַזְּמַן עוֹבֵר.
אֵיךְ שֶׁהַזְּמַן נוֹהֵר.
ה', תֵּן נֵר
כִּי אֲנִי עִוֵּר.

פֹּה וָשָׁם אֲנִי רוֹקֵד.
פֹּה וָשָׁם אֲנִי רוֹעֵד.
עוֹדִי, אַךְ לֹא רָחוֹק שֶׁאֶתְמוֹטֵט.
ה' יִמְלֹךְ לָעוֹלָם וָעֶד.

שַׂמְתִּי לֵב אֶל הַנְּשָׁמָה,
אַךְ מִי אֲנִי וַאֲנִי מָה
לַהֲבִינָהּ, לְנַחֲמָהּ.
וְעוֹד מְעַט וַאֲנִי רִמָּה.

שיחות עם פנחס שדה, יותם ראובני, עריכה: שלום (מתן) שלום, הבאה לדפוס: יוסי שוויג, קולאז': עמית נעמני, עימוד: ארי יארמיש, איורים: אמרי גפן, 174 עמודים, 64 שקלים, הוצאת בלימה, ירושלים-ברלין, תשפ"ד