לחנן פוצ'יגר
1.
בגרונוולד, שכונה אמידה בברלין, מצויים שני אתרי צייד. הראשון נושא את השם 'ארמון הצייד בגרונוולד'.
"הארמון נבנה ב-1542 כביתן צייד, כ-400 שנה שימש את משפחת המלוכה הפרוסית כאכסנייה למסעות הצייד שלהם, ובמהלך המאה ה-19 הפך הארמון לגלריית ציורים של בתי המלוכה הפרוסיים." "היום מוצגים באחד מאולמות הארמון ציורים של אמנים הולנדים וגרמנים ובבניין המשרתים מוצגת תערוכה של אביזרי צייד ואוסף גדול של אקדחים, בניהם גם אביזרי לבוש על פי הקוד המתאים: מגפי עור, מכנסיים בצבעי חום-ירוק ובאותם צבעים גם מעיל וחגורת כדורים מסיבית שנחגרה למותני הצייד" (מתוך מדריך תיירים).
אנחנו ביקרנו באתר הצייד השני שבפאתי השכונה.
2.
"תצלמי, תצלמי," אני שומעת את אורי קורא אליי ממרחק כמה לוחות מתכת כבדים שאנו צועדים עליהם, "תצלמי אותי ואת גדי. כאן. תצלמי. הם לא הצליחו."
"אבל אותם הם כן הצליחו ל…", אני משיבה לו, כשאני מרימה את קולי כנגד הרוח הנושבת שחטפה ממני את סוף המשפט, מביטה דרך עינית המצלמה ומצלמת ומצלמת: את אורי עומד על הפסים שהם נסעו עליהם, את לוחות המתכת הכבדים, את אורי ואת גדי, את הצל שלנו מתקפל על פני הפסים המחלידים ואת העצים הצומחים מתוך האדנים המתפוררים.
"אני כאן! הנכד שלהם. הם לא הצליחו," אורי ממשיך להתעקש, ואני מוותרת הפעם ולא מתווכחת יותר על הצלחה. לא כאן.
אנחנו ממשיכים ללכת על פני לוחות המתכת הכבדים, לוח לכל משלוח, מ"18.10.1941 / 1251 יהודים / ברלין – לודז" ועד ל"27.3.1945 / 18 יהודים / ברלין – טרזנשטט". בתחנת רכבת זו הוכנסו אל תוך קרונות מסע של בהמות רִיכָרְד ואֶרְנָה פוּצִיגֶר וילדיהם: קְלָאוּס וְאוּרֵסֶלָה. שני דורות אחריהם אנחנו מהלכים כאן, צועדים על לוחות המתכת הכבדים לאורך הצד המזרחי של הפסים, חוצים אותם ועוברים לצד המערבי. עוד לוח מתכת ועוד לוח מתכת, עוד משלוח ועוד משלוח. במעבר אל הצד המערבי מונחים נרות נשמה של מבקרים קודמים לנו שהרוח כיבתה. כשאנחנו מסיימים, מתחילים ללכת לאורך הרציף גבר ואישה מבוגרים, ראשם שיבה. האישה נעזרת במקל הליכה ואיתם ילד כבן חמש. כל כך מהר הם מספרים לו? אני תוהה, כל כך מוקדם צריך לדעת?
אנחנו פונים חזרה מרציף שבע עשרה לעבר המנהרה המובילה לתחנת גרונוולד, עומדים בראש גרם המדרגות שהם עלו בו, מדרגה אחר מדרגה, רִיכָרְד ואֶרְנָה, קְלָאוּס וְאוּרֵסֶלָה, בידם כרטיס לכיוון אחד, ואם הספיקו לארוז גם מזוודה אחת. מדרגה אחר מדרגה אנחנו יורדים בו.
חנן, הבן הנוסף של רִיכָרְד ואֶרְנָה, שנסע לפלסטינה לפני המלחמה, חי היום בבית מוגן במרכז הארץ, כפוף ומוכה דמנסיה. זיכרונותיו שבים אליו בלא סדר כלשהו ומתוכם, כמעין הבזקים המאירים לרגע את תודעתו, מגיחים שמותיהם ונעלמים בחטף. באלבום שלו תמונות מעטות נשארו מהם. וכשהוא לא יהיה, לא יוותר בעולם הזה אף אדם שהכיר אותם, מלווה אותי המחשבה, בדרך משם.
למטה באור העמום של המנהרה, אנחנו פוגשים מוכר פרחים מבוגר, שלא שמנו לב אליו כשצעדנו אל עבר רציף שבע עשרה, אוחז ביד אחת זר ורדים צהובות וביד שנייה קושר סביבו סרט, מניח על הדוכן ומתכונן להכנת זר חדש, מסדר על הדוכן זר ליד זר. מִסְדָר ארוך של זרים, צהובים, צהובים.
עדינה יקרה,
תודה על הספור הזה. מרטיט. מעט המכיל את המרובה. אני יודעת שאסור אותו לתמיד.
רות יקרה,
תודה רבה על דבריך.