"אֲרוּרָה הַשִּׁירָה שֶׁל הַנִּמְנָעִים מֵעֶמְדָּה" (גַבְרִיאֵל סֶלָיָה)

*
כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן
הַכֹּל הָיָה בְּצִבְעֵי שָׁחֹר לָבָן
הַטֵּלֵוִיזְיָה
עָרוּץ אֶחָד
אֲבָל גַּם הָיָה בָּרוּר
שָׁחֹר וְלָבָן
מִי טוֹב וּמִי רַע
שָׁחֹר וְלָבָן
בָּרוּר

עַכְשָׁו עִם יֶלֶד קָטָן
וְהַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה
הַטֵּלֵוִיזְיָה כְּבָר מְשַׁדֶּרֶת צִבְעוֹנִי
אֲבָל הַמִּלְחָמָה בְּצֶבַע אֶחָד
כָּחֹלָבָן
וְלֹא בָּרוּר
מִי טוֹב וּמִי רַע

אֲנִי סוֹגֵר תַּ'טֵּלֵוִיזְיָה
וְחוֹזֵר לְשַׂחֵק עִם יַלְדִּי הַקָּטָן.

שקר שגרתי

הִנֵּה חַיִּים: יוֹם רוֹדֵף
יוֹם. כְּלָבִים קְשׁוּרִים
בִּרְצוּעוֹת. מְכוֹנִיּוֹת
מַחֲלִידוֹת. טֶלֶפוֹן נִשְׁכָּח
בְּבֵית-קָפֶה. בָּרַדְיוֹ שׁוּב
פִּרְסֹמֶת. שַׂקִּית רֵיקָה
תּוֹפֶסֶת רוּחַ. יְלָדִים מְשַׂחֲקִים
תּוֹפֶסֶת. נְעָרוֹת עַל
אוֹפַנַּיִם. דְּרוֹרִים עַל
סַפְסְלֵי-הָעֵץ. כֶּלֶב נוֹבֵחַ עַל
חָתוּל. פַּחִים עוֹלִים עַל
גְּדוֹתֵיהֶם. הַנַּחַל
יָבֵשׁ עֲדַיִן וּמֵעַל
שֶׁמֶשׁ. אֲפֹרָה. שְׁאִיפָה.
לֹא יוֹתֵר. נְשִׁיפָה.
בְּדִיּוּק. חַיֵּי שִׁגְרָה
וְהָאֱמֶת
עוֹלָה יוֹרֶדֶת.

עֲלֶטֶת

לֹא יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת כָּכָה
וְכָל הַצִּפּוֹרִים אֲדֻמּוֹת
וַעֲדַיִן הָלַכְתִּי כָּכָה
וְכָל הַצִּפּוֹרִים אֲדֻמּוֹת
וְעַנְפֵי הָעֵץ
וְאַנְשֵׁי הָאָרֶץ
וְכָל הַצִּפּוֹרִים אֲדֻמּוֹת

שלושת השירים שכאן נכתבו בסבבי לחימה מול עזה ב2012, אז עמד בראשות הממשלה אותו האיש שעומד ברשותה עתה עשור ויותר אחרי. אותו האיש, אותם שקרים, אותו חוסר מעש, אותם קולות ואותו כאב לב.

השירים נכללו בספרי הראשון "בחירות" (פרדס, 2013), אבל הם זכו לדפוס כבר ב2012 בעיתון "הארץ" סמוך למועד כתיבתם. השירים שבו והתפרסמו ב2014, ב"ידיעות אחרונות", בצל סבב לחימה נוסף.

אני שואל את עצמי מתי השירים האלה יהפכו ללא רלבנטים? ומתי, כדברי מחמוד דרוויש "משוררינו יראו את יפעת הצבע האדום בשושנים ולא בדם. [… ומתי] ארץ זו תזכה מחדש בשמה המקורי: ארץ האהבה והשלום?"