את מקורות תורת האבולוציה של צ'ארלס דארווין ניתן לאתר כבר בכתבי סבו, ארזמוס דארווין

היום השם "דארווין" מיד מתקשר לאדם אחד: צ'ארלס דארווין (1882 – 1809), חוקר הטבע הבריטי הדגול, שהתפרסם בזכות חיבורו המונומנטלי "מוצא המינים", אשר תרם תרומה מכרעת בהבנתנו את האבולוציה. אך עוד לפני שנולד, באנגליה נודע שמו של דארווין אחר, ארזמוס דארווין (1973 – 1802), סבו של צ'ארלס, הוגה דעות, חוקר ומשורר, שאת השקפותיו הפואטיות על האבולוציה ניתן לאתר בתיאוריות של נכדו. נכד נוסף שלו היה פרנסיס גלטון, אבי תורת האאוגניקה.

ארזמוס דארווין, שנולד ב-12 בדצמבר 1731, זכה להשכלה רפואית, אך פעילותו חרגה מעבר לתחומי הרפואה. החוקרת פטריסיה פארה כתבה בבלוג שלה ב-Oxford University Press"": "אראזמוס דארווין ניהל מאבק רדיקלי למען השוויון, נלחם במלוא כוחו נגד העבדות, תמך במתן השכלה לנשים, והתנגד פומבית לעקרונות הנצרות בדבר בריאת העולם.

ארזמוס דארווין היה פעיל בתקופה, שכיום אנחנו מכנים אותה "תקופת ההשכלה". הוא כתב שירים ארוכים על גנים, טכנולוגיות ותיאוריית בריאת העולם, באמצעותם ביקש להציג את השקפותיו. "הוא היה אב ל-14 ילדים משתי נשותיו ומאומנת של בנו," מספרת פטריסיה פארה. "להשקפתו, התבל ניזונה ניזון מאנרגיה המינית ונמצא במאבק המתמיד בין כוחות הטוב והרע. הוא האמין שהחיים בעולם נוצרו ממקור אחד."

שירתו של ארזמוס דארווין הפכה לפופולארית בעשור האחרון של חייו, בעקבות הפואמה שכתב בשנת 1789, "אהבת הצמחים", בה הוא מתאר בשירה לירית את יחסי המין בין צמחים. אך כפי שכותב החוקר אלן ריצ'רדסון, מאחורי הטקסטים הליריים הסתתר מדע אמיתי – לכל הפחות לזמנה. הפואמה 'אהבת הצמחים' ויצירותיו שבאו אחר כך – הן בשירה והן בפרוזה – שיקפו את העניין הגדול שלו בעולם הטבע.

ריצ'רדסון מציין כי בסוף המאה ה-18 כתבו המדענים בשפה שהייתה פופולארית לזמנה. "פרט לכך, הם כתבו על סוגיות שעוררו עניין ציבורי ואינטלקטואלי. השקפותיהם הרוויזיוניסטיות כלפי עולם הטבע, האורגניזם של האדם, מערכת העצבים ותבונה היו נגישים לכל אחד שהשתייך למעמדם, מה שסייע ליצור אווירה אינטלקטואלית של מהפכה מדעית וציבורית."

ב-1794 ארזמוס דארווין כתב ספר נוסף,  הפעם בפרוזה בעיקר, "זואונומיה, או חוקי החיים האורגניים", שבו בולטת התאוריה שלו על התפתחות החיים. "התאוריה שלו הייתה מנוגדת להשקפה הנוצרית על ההבדל בין בני אדם לבעלי חיים," אומר ריצ'רדסון. בתקופתו התאוריות של דארווין נתפסו כמסוכנות פוליטית – וכך היו גם נשארות לולא תאוריית האבולוציה של נכדו.