כשנכנסתי ללובי בפעם הראשונה נדהמתי. אף פעם לא הייתי במקום כזה. תקרות גבוהות, מרחב, הרבה זכוכית נוצצת, שטיחים צמריריים וצבעוניים עם צורות אבסטרקטיות. אחר כך הכרתי את כניסת העובדים במרתף. זה היה שונה. ריח ריקבון של שאריות אוכל מהמטבח, צחנה של פחי זבל. התקבלתי לעבוד בתור חדרנית. זאת הייתה העבודה הראשונה שלי אחרי בית הספר. בארגון גדול, לא בייבי סיטר בבית של מישהו. הצמידו אותי לחדרנית ותיקה ובכירה. היא ניקתה את הסוויטות של בעל המלון ושל משפחתו. כנראה חשבו שאני בחורה עדינה המתאימה להיכנס אצל גדולי העולם. חנה הייתה אישה צנועה, שקטה. משרתת מושלמת שעושה הכל ולא מרגישים בה. היא נראתה קצת מרופטת והייתה רזה, גרומה ממש. מיד אפשר היה לראות על פניה שזאת אישה שעושה עבודות קשות כל חייה. היה לה מן חיוורון חולני, שהודגש על ידי הצבע השחור מאוד של השיער. הקמטוטים הזעירים בעורה יצרו מעטה אפרפר.

המעלה הגדולה שלה הייתה שהיא ידעה לשתוק. אם אמרו לה דברים לא נעימים, היא רק הרכינה את ראשה. היא נכנסה למגורי המשפחה של בעל המלון כל יום, ראתה אותם, שמעה את שיחותיהם, אבל היא אף פעם לא סיפרה עליהם כלום, לא ציטטה אותם חלילה לא בחדר ההלבשה של העובדות ולא בחדר האוכל.

גם אליי היא כמעט לא דיברה, לא הסבירה לי דברים. פעם אחת ראיתי כוס זכוכית על רגל באחד ממדפי הארון. היא הייתה שבורה ושעונה על דופן הארון. כוס שבורה בארון? למה משאירים כוס שבורה בארון? גם זה חנה לא הסבירה לי. הייתי צריכה להבין לבד: כדי שלא יגידו שגנבת.

לבת הצעירה של בעל המלון הייתה סוויטה בקומה שבע עשרה. היא הייתה צעירה ממני, בת שש עשרה, והייתה לה יחידת דיור משלה עם כל השירותים. בחדר היה בלגן עצום. היא לא הייתה צריכה לסדר שום דבר, היא קיבלה שירות חדרים מאז שהיא נולדה, ובטח לא ידעה שיש דבר כזה לסדר את החדר או לנקות אותו. חנה ואני ניקינו את הסוויטה של הנערה כמו של כל אורח, כל יום, החלפנו את המצעים המבולגנים. שמישהו יחליף מצעים לנערה בת שש עשרה? לא ידעתי שיש דבר כזה בעולם. בחיים שלי בתור ילדה לאף אחד מבני המשפחה לא הייתה מיטה שאפשר היה להשאיר אותה סתורה ולהמשיך במעשי היום. אמא ואבא שלי ישנו על הספה בחדר המגורים שנקרא אצלנו החדר הגדול. הספה נפתחה ללילה וביום שימשה ספה לכל דבר, אם באו אורחים או בשבילנו. אני ישנתי על כורסה נפתחת, בוודאי שהייתי צריכה להסיר ממנה את המצעים בבוקר ולקפל. ופה הייתה מיטה, שולחן, פינת ישיבה, כורסאות.

אף שצוות עובדי המלון היה גדול, כולם הכירו זה את זה. נפגשנו בחדרי ההלבשה, בחדר האוכל, ניהלנו שיחות, צחקנו. האווירה הייתה גברית, ואני עשיתי רושם של טרף קל. ילדה. מדדו אותי במבטים. לא שמעתי את ההערות שהחליפו מאחורי גבי, אבל הרגשתי. התעלמתי. חשבתי שצריך לסבול את זה, ככה, שזה סדר העולם. הייתי מוטרדת מללמוד את העבודה, לספק את הדרישות של המנהלים. כולם היו גברים. רק מנהלת המשק הייתה אישה. שערה האדום והמבריק נאסף על קדקודה קצת ברפיון אבל בסדר מופתי. היא ניהלה את החדרניות ואת עובדי הניקיון. היא דרשה, אבל גם הסבירה. היא נתנה לי הדרכה, לימדה אותי ממש, שלב אחר שלב, איך לנקות חדר מלון. אבל כבר בהתחלה הבנתי ממנה שאני לא כל כך מתאימה, לא יודעת אם מכיוון שלא ניקיתי טוב או מכיוון שניתן היה לנצל אותי לדברים אחרים. לא נשארתי אצלה הרבה זמן.

אולי הייתה זאת מנהלת המשק שהפנתה את תשומת לבו של המטר-ד'אוטל לנערה החדשה. הוא לקח אותי להיות מלצרית בחדר האוכל של הסגל הבכיר. קידום. ג'ורג' התייחס אלי באופן אבהי. הוא דיבר אלי בנימה רכה כאילו הייתי ילדה שיש להגן עליה. הוא לימד אותי את רזי המקצוע: איך עורכים שולחן, היכן שמים מה. מה עושים עם כל המזלגות האלה ולמה. הוא הסביר ביסודיות וברצינות גמורה, עם כבוד גדול למקצוע. חלק לא ידעתי ושמחתי ללמוד, להיכנס לעולם יפה שבו אוכלים יפה, עם גינונים, לפי כל כללי הטקס.

עבדנו במשמרות. בימי חג ובשבת, כשהתחבורה הציבורית לא פעלה, מונית מאסף פזרה את העובדים לבתים. שמונה עובדים במונית. טיול לילי ארוך. עובדים שעבדו במשמרת ערב ולמחרת משמרת בוקר קיבלו לינה במלון. שלושה או ארבעה בחדר. ויש שעבדו רק בלילה, כל הזמן, אנשי לילה, שחיים רק  בלילה. בלילה שֶקֶט, אין בוסים, אין המולה ויש מישהו אחד שאחראי על כל מה שקורה במלון: מנהל לילה.

מנהל הלילה שרוב הזמן נתקלתי בו היה אחד די צעיר עם כרס קטנה. הוא עבד כל יום, יותר נכון, כל לילה, להוציא חופשה שבועית. החליפה הרשמית בה מחויבים עובדי המלונות עזרה לו להיראות טוב. אבל ההליכה, היציבה נשארו. הפנים והמבט הסגירו. דמיינתי אותו עם ג'ינס, נעלי התעמלות ומעיל גברתני קצר, והכל נעשה לי ברור. אבל בחליפה הוא נראה מכובד כמעט אטרקטיבי.

הוא סיגל לעצמו התנהגות חביבה, מבודחת, כאילו חברית, כאילו הוא לא מנהל. אבל המבט היה אותו מבט. כמו של קצין הביטחון, כמו של מנהל האחזקה, אבל הוא ניסה להתחבב עלי והתפתיתי לענות לו באותה נימה. ככלות הכל, חשוב לשמור על יחסים טובים עם המנהלים.

יום אחד, בין המשמרת הערב למשמרת הבוקר, כשחילקו את החדרים, קיבלתי חדר לבד. חדר במלון חמישה כוכבים. ורק אני. זה היה מוזר, אף אחד לא קיבל את זה. הייתי לבד בכל הפאר הזה שמיועד לא לי, סדינים לבנים ומתוחים על המיטה. חשבתי שאמצע מיטה מתקפלת נוספת: אולי עוד מישהי איחרה לבוא או קרתה טעות אחרת. אבל לא, כאן הייתה מיטה זוגית מוצעת, בלבד.

וילון לבן חצי שקוף עיטר את חלון המרפסת. פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה. רוח לחה ומלוחה נשבה לתוך פניי. הים היה שחור, אורות העיר האירו עליו בריצוד מנצנץ. עמדתי ברוח כמו בתוך חלום. הווילון התנפנף אחריי כמו בצילומי פרסומת. דמיינתי שאני אורחת המלון. נהניתי מהרגע, אבל פחדתי. מה הוא זומם, המנהל הזה? איזה תוכניות יש לו?

לא התפשטתי, חיכיתי, כאילו בכל זאת אני לא לבד. אולי בעוד רגע מישהו יבוא, אבל אף אחד לא בא. בדקתי שהדלת נעולה היטב. מה עוד יכולתי לעשות? בדלתות של חדרי מלון אין מחסום עם שרשרת. תמיד אפשר לפתוח אותה עם מפתח מסטר. ולמנהל הלילה יש מסטר מכל דלתות המלון.

לבסוף נכנסתי למיטה הנקייה והמבושמת. הקשבתי לרעשים במסדרון, אבל הכל היה שקט. מוזיקה קלושה הגיעה ממקום רחוק. בסוף העייפות גברה עלי ונרדמתי. 

בבוקר התעוררתי מוקדם. ראיתי שלא קרה כלום. הסטתי את הווילון, יצאתי למרפסת. הים היה אפור, עם קצף לבן, חיוור. האור לא עלה עדיין.