כל בוקר אלון יושב בבית הקפה. הוא יושב שם למטרה אחת; הוא יושב כדי לחשוב. הוא יודע כי כשהוא חושב, מתחיל תהליך שבסופו יישארו סימנים. אנשי בית קפה בבוקר נחלקים לשתי קבוצות – כאלה המעדיפים לשבת בכל בוקר בבית קפה שונה מזה של הבוקר הקודם, וכאלה היושבים בכל בוקר באותו בית קפה. הקבוצה הראשונה עצמה נחלקת אף היא לכמה קבוצות משנה – אלה הנודדים מדי בוקר באופן מקרי מקפה לקפה, בכל רחבי העיר, ואלה הדבקים תמיד בבית קפה אחד. יש גם כאלה הנעים בצורה מחזורית מוזרה בין מספר בתי קפה. אבל באלה האחרונים לא כדאי להשקיע מחשבה. אלון חשב לא פעם על שתי הקבוצות ועל הבדלים שביניהם, אבל לא השקיע בכך הרבה מחשבה. הבדיקה המחשבתית שעורך אלון באופן תמידי, ובה הוא משקיע מחשבה היא אחת. זו בדיקת השארת הסימנים שלו. שכן אלון יושב כל בוקר בבית הקפה כדי להשאיר סימנים. זה העיקר אצלו. לפני שנגיע לעניין כדאי, בכל אופן, לציין כי ברור שאלון אינו שייך לקבוצה הראשונה, קבוצת הנודדים בין בתי הקפה של בוקר על כל שלוחותיה. ברור שהוא שייך לקבוצה השנייה. אלון נמצא כל בוקר יושב באותו בית קפה עצמו.
וכך, גם הבוקר שואלת אותו מלצרית, ממש כשהוא נכנס ויושב במקום שלו, "מה תזמין, בבקשה? תרצה תפריט?" כאילו אלון אינו מבקר כאן כל בוקר, וכאילו אינו מבקש כל בוקר אותו דבר עצמו.
אלון עונה למלצרית בשאלה, "יש לכם קפה?"
וזו השאלה הטיפשית ביותר שהוא יכול לשאול, כשהוא נמצא באותו בוקר באותו בית קפה עצמו. בית הקפה ששתה בו ספל קפה אתמול וקפה שלשום, וגם מחר ישתה בו קפה. אותו בית קפה, שאליו הוא נכנס כל בוקר ושואל אם יש קפה. זו לא סתם שאלה שטותית, ויש לה איזה בסיס. אלון מבחין בכל בוקר כי המלצרים מתחלפים, ולעיתים קרובות מופיעים מלצרים אחרים. אם כך, הוא מניח שאפשר כי לא יכירו אותו הבוקר, כשם שלא הכירו אתמול. אולי משום כך הוא מרשה לעצמו לשאול אם יש קפה, מיד כשהוא נכנס ויושב. שאלה שאולי יש בה השתטות.

אלון הוא בסך הכול אדם חיובי. חבל לו להריץ סתם מלצרית מסכנה, גם לא מלצר מסכן. לכן מיד אחרי שהוא שואל אם יש קפה כאן, הוא מתקן עצמו ואומר, "סתם שאלתי, סתם, וגם אין צורך בתפריט. תני לי קפה שחור, בבקשה, בלי חלב, עם סוכרזית אחת."
אז למה הוא חוזר ועושה זאת? למה חוזר ושואל, "יש לכם קפה?", בכל בוקר? פשוט, כך אלון בודק אם דברים שאומרים קיימים. הוא חושב שגם דברים שטותיים קיימים, ורק צריך לבטא אותם בקול רם באזני מישהו כדי שיהיו קיימים.
לשבת בבית קפה ולחשוב "האם יש לכם ספל קפה?" בלי לבטא את השאלה, זה ליצור קיום ללא קיום. כל שקיים רק במחשבה חולף ואיננו. אבל כשמישהו אומר משהו, גם אם הוא אומר דבר שולי או מטופש ולא במקום, הנה הוא הופך אותו קיים. הנה, אפילו המטופש קיים, אם הוא יצא מתוך עצמו כלפי מישהו.
אסור לשמור מחשבות בפנים. מה שבתוכו כשנשאר לבדו ומה שבתוכו נשאר בפנים, איננו קיים. עם זאת, ברגע שהשאלה יצאה מתוכו, הנה היא קיימת גם אצל המלצר או אצל המלצרית. אגב, בנקודה זו מתברר לו שכבר שכח אם זו הייתה מלצרית, אותה שאל הבוקר, או מלצר. אבל נמשיך, נניח שהוא שאל מלצרית זו, שעצרה ליד שולחנו של אלון העומד על המדרכה שבחזית בית הקפה, עומדת כאן עטורת סרט, וחוזרת על שאלתו בקול רם וְתָמֵהַּ, שאלה המביעה תמיהה. אכן תמיהה, אבל הנה, השאלה כבר קיימת, נשארת גם אצלה כסימן.
מכיוון שנראה כי אף אחת, משתי המלצריות שעוברות עכשיו בשולחנות שעל המדרכה, אינה מזהה אותו, פשוט כי לא היו כאן אתמול בבוקר, לכן לא נורא אם ייצור אצלה סימן משלו. מדי בוקר, הוא רואה עד כמה מהר מתחלפים כאן המלצרים. מהר מאוד. הנה, הבוקר שתי המלצריות חדשות. ברור שגם אם ישאל שאלה מוזרה אחת מהשתים, זו תלך מכאן, שאלתו של אלון תישכח אצלה, אפילו אם מתוך תמיהה, לרגע אחד תחזור בקול רם על שאלתו של אלון. כך יכול אלון להרשות לעצמו לשאול בקול רם אותה שאלה מוזרה בכל בוקר כשהוא מתיישב כאן. המלצרים מתחלפים ושוכחים, והוא יכול להרשות לעצמו להיות קיים ולהשתטות שוב.

בשלב זה של הסיפור נחוץ תיקון קל. הוא אינו שואל בכל בוקר, אלא רק בכל בוקר של יום זוגי בשבוע. כבר הובהר כאן כי אלון אדם שבוחן את הסביבה בזהירות. ובכן, ליתר ביטחון, מפני חשש שיזוהה, וזאת אף על פי, שכאמור, מלצרים מתחלפים מדי יום, הוא נוקט אמצעי זהירות בשיטת השאלות שלו. אינו שואל אותה שאלה טיפשית בדבר התפריט כשהוא נכנס כל בוקר, אלא לסירוגין, בוקר כן בוקר לא. בעצם לא. יש לתקן, הוא שואל רק בכל בוקר זוגי. ומכיוון שבשבעת ימי השבוע יש פחות ימים זוגיים מאשר ימים לא זוגיים. הרי פחות ימים הוא שואל מאשר לא שואל. כמו כן, בשיטה זו הוא מודע לסביבה, מודע לזמן, ושולט בעצמו. הוא, בסך הכול, שולט באמירותיו, אותן הוא אומר כדי ליצור סימנים ולהשאירם.
כבר נאמר כי אלון בא לבית הקפה כדי לחשוב, כדי להשאיר סימנים. הוא איש העולם הגדול, וחשוב לו שסימניו יתייחסו לכל דבר שבעולם. אבל אדם קרוב אצל עצמו. לכן הוא רוצה במיוחד להשאיר סימנים שמעניינים אותו. בעיקר להשאיר סמנים אצלו עצמו. כל בוקר הוא מביא אתו אל בית הקפה את המחשב הנייד שלו ומקליד בו. כשהוא מקליד, הדברים נכנסים למחשב פנימה, ונמצאים באופן קבוע בזיכרון המחשב, אם אלון עצמו לא ימחק אותם בכוונה או בשוגג. כשהמחשב עצמו שואל מפעם לפעם למחוק או לשמור? אלון מעדיף לשמור. המחשב מדבר, הוא שואל באמצעות הכתובת שהוא מעלה על המסך. המחשב קיים. בזכות קיומו של המחשב, הסימנים של אלון שיוצאים אל מסך המחשב נשארים בעולם. וזה בנוסף לדיבורים שהוא מדבר בקול רם ומשאיר בהם סימנים.
נושא קבוע שעליו הוא חושב הוא מין ואהבה. למין, אולי גם לאהבה, יש אולי ריח מוזר. את הריח אלון חושב אבל לא אומר ולא כותב. לכן, הריח לא קיים. אגב בעניין מין או אהבה, הרי בחורה זו, שנכנסת אל בית הקפה עכשיו, מוצאת חן בעיניו. אולי אפילו מתחיל לאהוב אותה. הוא חייב לומר זאת. אם לא יגיד זאת בקול רם, זה לא קיים. הוא יכול לדבר אל עצמו. אבל אם ידבר אל עצמו בקול, אז המלצרית האחת תסתכל בו שוב בעוינות. "ראי אותו," היא תאמר למלצרית השנייה, "הוא שוב מדבר לעצמו בקול, אחרי ששאל אם יש כאן קפה."
רגע, רגע, הלא הן חדשות כאן. איך הן יודעות ששוב הוא מדבר?
כך או אחרת, אלון מחליט ליצור קשר עם הנערה הזאת שנכנסת, ומיד פונה אליה בקול ברור, "אפשר לומר לך שאת יפה? שאת חמודה? אפשר לבקש ממך לשבת כאן לידי רגע? כדאי לך. יש לי, אפילו לרגע, דבר מעניין לומר לך." הדברים רק נשמעים כאילו הם שאלה. בעצם, הוא לא שואל. כך הוא אומר לה. כאילו ככה ישר ופשוט. אבל יש הרבה היסוס, ועוד יותר פחד.
כן, כאילו ישר ופשוט הוא אומר לה, והיא, אכן, מתיישבת, ככה ישר ופשוט. שמלתה עולה קצת וחושפת קרסוליים חטובים, מעל נעלי העקב הגבוה, ושוקיים רכות וברכיים מחוטבות. הוא מסתכל בהם וזוכר בוודאות אותה דירה קטנה ליד כיכר דיזנגוף, רחוב צדדי לפני הצהריים, והם שם שניהם שוכבים ומתענגים. האור אינו מפריע. יש שם יופי. חדר מלבני צר וגבוה, שכולו מיטה, חלון וגם תקרה רחוקה ובהירה. כמו הם באיזו קופסה גבוהה, סגורה. קופסה שהיא אולי כלוב? אולי היא במה? אולי לא כלוב ולא במה?
"כן", היא עונה או אומרת לאלון, המתענג לו בליבו על כך שהוא מצליח להוציא החוצה את המילים. "ידעתי שתגידי כן. נדמה לי שכבר שוחחנו פעם", הוא מחייך בנועם, ומוסיף בעדינות, "אז בואי נקום ונלך. אני מכיר מקום טוב יותר להיות בו מאשר כאן. אספר לך בדרך".
מובן שהיא מוכנה לקום וללכת אתו.
"מלצרית, חשבון בבקשה", אומר אלון במשהו חוסר סבלנות, וחושב כי מזל שבתוך חוסר הסדר שכאן ואי האכפתיות, יש מישהו שרואה את תנועתו, ניגש אליו.
"כן, מה תרצה?"
"חשבון, כמובן", אומר אלון כי אין לו כבר כל סבלנות, ולא אכפת לו אם המלצרית מסתכלת בתמיהה בזו שעומדת לידו. הנה היא, הנה הוא, אלון, כבר אינם בבית הקפה. הנה, הם כבר בדרכם.

מה שאלון אינו יודע הוא כי בבית קפה זה מתקיימת מדי בוקר ישיבה של מלצריות ומלצרים עם האחראי היומי. ישיבת סגל העובדים היומי עם האחראי. מפסיקים בהגשה ויושבים אל שולחן צדדי לדבר על כל מיני עניינים של שירות ושל שיווק, במטרה להגדיל אצל ציבור הלקוחות את אהדת המוסד. הם בודקים מה יש ללמוד מן ההזמנות, מה מעדיפים האורחים. זה קורה אחת ביום, בכל לפני הצהרים. אחת לשבוע מתקיימת הישיבה הגדולה, ואליה מגיעים כל העובדים הקבועים. זו ישיבה של סיכום ביניים שבועי. זו הישיבה שמתחילה ממש עכשיו, ממש כשקם אלון ללכת, בידו האחת התיק עם הניירות, בשנייה הוא אוחז ברכות במחשב שלו, שהוא אמנם נייד, אך גדול מכדי להיכנס לתיק.
את שם הבוס, זה היושב בראש הישיבה השבועית, כאן עכשיו, אפשר לומר. שמו מַלְאָכִי. שם לא שגרתי, אבל נתקלים בו מעת לעת.
"ראיתם", אומר מַלְאָכִי לכולם, אבל בעיקר אל המלצרית שאליה פנה אלון הבוקר. "הוא כמעט הרגיש בך היום. ההבחנה שלו מתחזקת, אבל הוא עדיין חושב שהמלצרים מתחלפים מדי יום".
אף אחד לא מחייך. מלאכי אינו מתעכב ומיד הוא מעלה בפני כל המתכנסים את השאלה האהובה עליו, ועליה הוא חוזר בכל ישיבה, "מה אנחנו צריכים להסיק כשרואים שמישהו מתחיל להבין?"
כמו מדי שבוע, גם בישיבה הנוכחית אינו מתאפק ומרחיב את השאלה, "כמו בכל בוקר, גם עכשיו היה נדמה לו שהוא לוקח לו אותה והולך לעיסוקים הטיפשיים שלו. אבל, מכיוון שמשהו משתנה אצלו, מה יקרה, אם כשיבוא מחר יזכור את מה שקרה כאן הבוקר?"
"כן, בוס", עונה המלצר שהגיש הבוקר את הקפה לאלון, "כולנו מבינים שהוא כבר בשלב של המילים, לא רק של המחשבות. אולי במשהו התקדם, אבל עדיין, גם הבוקר הוא עדיין מדבר רק עם עצמו. אולי אפילו חשב שאני מלצרית".
"נכון, הוא אכן חשב שאת מלצרית", מרים הבוס את ידו, "זה מתסכל. אבל אנחנו יודעים כי המצב שבו הוא מדבר בקול רם אל עצמו הוא שלב מעבר קצר. לא יחלוף עוד הרבה זמן, והוא ישים לב לזמן. בקרוב הוא ישים לב שהבוקר היום שונה מהבוקר אתמול. הוא ישים לב לזמן. ואז ישים לב שכל הדברים חולפים ומשתנים. כלומר, יֵדַע את מה שאנחנו יודעים מאז ומעולם. הוא יתחיל להבין שהוא מדבר עם מוות. כשהוא יבין שכשהוא פונה למישהי, לאישה, ותהיה היפה ביותר, הוא מתחיל במשהו שברגע שהוא מתחיל חייב גם להסתיים, ויהיה יפה ככל שיהיה, אז הוא יבין שהוא מדבר עם חלוף. הוא יבין שכל מה שהוא עושה קיים, הוא גם מביא לסוף. בעצם, שהוא משוחח כל הזמן עם מוות. וכשיבין שזו השיחה שהוא מקיים, שיחה עם מוות, הוא יתקומם. לא יוכל להשלים."

מַלְאָכִי. עוצר לרגע, ואז אומר בדיבור מודגש, כאילו בפעם הראשונה הוא אומר דברים אלה, "רק אז אנחנו אמורים להיכנס לתמונה, ולא להסתפק בהסתכלות בו, בדרך בה אנו מסתכלים באורחים האחרים שלנו. האורחים הרגילים, שבאים לשבת כאן, להעביר את הזמן, ולא יודעים שהם באים לשוחח עם מוות".
וכמו בכל ישיבה, כאן עוצר מַלְאָכִי, ונראה כי הוא בוהה במשהו לפני שהוא ממשיך, "כשהוא יתחיל להתקומם, כשהוא יבין שהוא מדבר עם מוות, יהיה עלינו למלא את התפקיד שלנו. יהיה עלינו להעביר אותו לצד של הַמֶּלְצָרוּת, במקום לשוחח עם מוות. להעביר אותו אל הצד שמתבונן במוות ומשרת את ההולכים למות. ללמד אותו לעבור אלינו. כל עוד הוא פועל את הפעולה הכואבת שעדיין הוא פועל, עלינו להמשיך ולהגיש מנות מתוך התפריט הקיים, להסתכל ולהמתין. אני יודע שזה קשה, כשאתה רואה מישהו טובע, ובמאמצים להתרומם מעל המים אינו שם לב שהוא בורח היישר אל הכריש, אי אפשר לזרוק לו חבל הצלה? חבל הצלה אפשר לזרוק רק למי שמבקש".

אז מתרומם אחד העובדים, ממש כמו תמיד, וכמו בכל ישיבה אומר לו מַלְאָכִי, "מר צַלְמָוֶת הנכבד, אתה חלק מהסגל שלנו, ומגיעה לך תשומת לב כמו לכל העובדים. כמו לכל העובדים ולא מֵעֵבֶר. שב, בבקשה, לא אתן לך לנאום. אתה עושה את שלך, אני עושה את שלי.
אתה יודע למה אני מתמיד, אף על פי שאין לי סמכות לסלק אותך, כי אתה הלא חלק מהסגל שלנו, כמו שגם אני חלק מהסגל שלנו? הלא כולנו קיבלנו את המינוי מלמעלה.
אני מתמיד כי יום אחד הוא יבין שאמנם הוא חושב שכל יום הוא פונה אל מלצר אחר, אבל עד כה רק אתך הוא שוחח. רק אתך.
רק כשהוא והדומים לו יבינו זאת, רק אז נוכל סוף סוף להיפטר מההצגה העלובה הזאת, העלובה והכואבת, של בית הקפה. זה כואב. לכולנו. גם לי זה כאב, כשמוניתי וקיבלתי את העבודה."

מַלְאָכִי חוזר ופונה לעובדים בטון מסכם, "יש לכם עכשיו על מה לחשוב כשאתם חוזרים לעבודה הרגילה. אין יותר מה לומר. חזרה לעבודה הרגילה. ממתינים."