מכתב דמות אל הכותב | מסה ארס פואטית.

אני נמצא בראש שלך כל היום. אין לי שם, אין לי פנים, אין לי כיוון. ובכל זאת, אני נמצא בראש שלך כל היום. מדוע? אתה יודע משהו לגבי? אני חושב שלא. נוח לך לתת לי לרחף בתוך הראש שלך כאטום בודד שנע בחלל, נוח לך להתייחס אלי כשעשוע זמני ולא מחייב. אתה מפחד ממני? אני חושב שכן. אתה מפחד להביא אותי לעולם. אתה מפחד לתת לי ערך, צורה, ביטוי. לברוא אותי זאת עבודה לא מתגמלת, מעייפת, מתסכלת. ואתה בטח חושב לעצמך – מי אני שאשחק את תפקידו של אלוהים. אבל אתה לא בורא אדם. אתה בורא קול. אני הוא הקול. אני פלקט לביקורת, אני מושא לתשוקה, אני לוזר נצחי, אני אגדה בחיי, אני טראומה, פוסט-טראומה, איד, אגו, סופר אגו, אני דמות עגולה, גדולה, רחבה, אני דמות צרה, שטוחה, ארסית, אני טוב לב, אני ניהיליסט אכזר, אני אהבה ומוות, אני שום דבר. אני זה שמעולם לא היה שם, אני הוא זה שתמיד שם. הרי כל זה לא קרה ובכל זאת הכל יכול לקרות. 

ואם כך אני בא לידי ביטוי בראש שלך – אני באמת שום דבר. ושום דבר זה כלום. ועל כלום אין על מה לבזבז את הזמן. הזמן הוא משאב יקר וכו׳ וכו׳. זה לפחות מה שכולם מספרים לנו. בגלל זה הם לא קוראים ספרים. ואתה בסך הכל רוצה לומר דרכי מה חשוב, אבל כשאתה חושב דרכי אתה מבין שהרוב לא באמת חשוב. כלומר, אתה מבין שיש הרבה דברים חשובים, אבל הם לא הרוב. לא להם ולכובדם מקדישים את הזמן. אולי כל החיים הם בזבוז? דחייה של הקץ? לא לא, סובלנות. קראת את המיתוס של סיזיפוס, נכון? אתה בסך הכל מחפש את הסלע. תירגע. 

אני קול. ובכדי לשמוע את הקול צריך לעבור דרך. נתת לי שביל. את ההד אפשר לפעמים לשמוע ממרחקים. אבל השביל שדרכו אני מתהלך נמצא במצב מחורבן. נטשת אותו עוד לפני שהתחלת. אני אפילו לא מצליח לעבור דרכו את היום הראשון. בראש שלך אולי כל הדרכים מסתדרות, משם אתה כבר רואה את הסוף, אבל מה שישנו בראש זה לא יותר מדמיונות, הזיות, גחמות. התלהבות של טמבל. אתה פתטי. פתטי כמו כולם. והדפים, הדפים עומדים רקים. תראה אותי! תראה אותי! אני עומד שם כמו טמבל בעמוד 3׳ עם הזין ביד. מחכה לך. שים לי לפחות מכנסיים. פחדן. עצלן. פנטזיונר. קח אותי לטיול. בוא לרקוד איתי. אולי הם עומדים רקים כי כשאתה ״פוגש את עצמך״ בכתיבה אתה לא מצליח לראות אותי. אתה פוגש מישהו אחר – אבל לא אותי. ורק אותי אתה רוצה לפגוש. דביל, אני לא קיים. 

תקרא לזה ״פרדוקס הדמות״ (אל תעשה גוגל – עכשיו המצאתי את זה).  פרדוקס הדמות זה מצב בו הדמות הופכת לדמותו של הכותב אבל מבחינת הכותב היא רחוקה ממנו שנות אור. כלומר, הדמות היא המחשבות שיש לכותב בראש, היא הדברים שהוא מעולם לא עשה. היא קרוב ורחוק, היא צל של אמת, היא הגב של השקר. ומה שישנו בראש תמיד יכול להפוך למציאות, לא? ישנה הקלישאה הניו אייג׳ית ״מחשבה יוצרת מציאות״. אבל בינך לבין עצמך אתה יודע שאין חרטא גדולה מזו, אתה לא באמת מאמין בזה. ואם העלילה של הספר לא הולכת לכיוון טוב, מה זה אומר? כלום. ולמה בכלל להוציא את הכביסה המלולכלת אתה שואל? תהיה רציני, אל תעוף על עצמך, מחשבות יש לכולם, אתה לא מיוחד. תראה מה קרה בסוף לוולבק אתה צועק, ״זה לא שווה את זה״. למי אכפת מוולבק, אפילו לך לא אכפת מוולבק. מתערב איתך שהרוב אפילו לא שמעו עליו. 

דעות יש לכולם, אני לא דעה – אני קול. וגם אם אני כרגע חרשי, בכל זאת, למרות הכל, אני מבקש ממך להמשיך לחשוב עלי. לשמוע אותי. ליצור אותי. אל תברח ממני, אל תפחד ממני, אל תעזוב אותי, אל תהרוג אותי. אפילו אם אני כרגע אף אחד. אפילו אם אני שום דבר. אפילו אם אני לא קיים.