שאול המלך, ענת לויט, הוצאת אפיק והוצאת התחנה, 2025

ספרה של ענת לויט "שאול המלך", נובלה מקסימה על חתול שחור ענק בשם שאול המלך, שמדבר בעצמו, מצטרפת לשורה ארוכה של גיבורים על ארבע בספרות העברית המודרנית, החל, אולי, מהכלב בלק של עגנון, דרך החתולה מימי מכפר קוקוריקו בנובלה הנפלאה של ישראל זרחי מלון אורחים, עבור דרך מישמיש, החתול של אסתר ראב, הכלב וסרמן של יורם קניוק, דוד, כלבו הבלתי נשכח של מוטי בהרב שהונצח בכמה שירים נהדרים, וזאת כמובן רק רשימה אקלקטית חלקית ביותר ובלתי ממצה.
לויט משליכה את תודעתה על שאול המלך החתול וכותבת את סיפורו כאילו מגרונו. זאת למעשה האינטרקציה הטיפוסית שיש לנו עם אותם יצורים נפלאים שהרי התקשורת שלנו עם חתולינו איננה מילולית אבל לעתים קרובות אנחנו מתרגמים אותה למלים כי ככה קל לנו יותר. אבל כדי להתקשר באמת לחתולים ולבעלי חיים אחרים אנחנו מוכרחים לצאת מעצמנו, מהשפה שהמצאנו לעצמנו, ולנסות להגיע לשפה משותפת, לשפה אחת, רעיון שמפתחת בשנים האחרונות מוריה בן דרור יחד עם השותפות שלה בפרוייקט "שפה אחת", אבל כאן אנחנו חורגים כמובן מהדיון על ניסיונה הספרותי של ענת לויט לתאר את יחסיה עם שאול החתול מנקודת מבטו שלו ובשפה אנושית.
לא קל לתת ביטוי לאינטימיות העמוקה שיכולה להיווצר עם החתולים שלנו. מי שמכיר את זה לא צריך הסברים, מי שלא, תיאורים מפורטים לא יועילו. לויט עושה מאמץ הגון לבטא את הקירבה הזאת מנקודת מבט חתולית, אבל היא לא מטשטשת את העקבות האנושיים בתיאורה, וכך, כצפוי, שאול המלך הוא חתול אנושי למדי. אולם הניסיון הזה גרם לענת לויט באופן שאולי אף הפתיע אותה לכתוב טקסט אינטימי על עצמה, טקסט חושפני ואמיץ, שהרי שאול החתול רואה הכל: "ענתי ואני, שנינו כבר לא צעירים, לשנינו שנות חיים ארוכות מאחורינו, וניכר שגם חייה של ענתי לא היו קלים במיוחד. לשנינו היו הרגלים שהתקשינו לזנוח או שמיאנו לוותר עליהם. שנינו נהנים מאוד ממפגנים של אהבה וקרבה, אבל יודעים גם להינות מהחירות שיש בבדידות המוחלטת. חיינו נפגשו אפוא בתיאום קוסמי מושלם. אנחנו דומים לצמד זקנים שכל מה שנחוץ להם בפרק חייהם האחרון – הקצר או הארוך, מי יודע? – הוא האפשרות להינות מקשר אהבה אמיץ ועמוק, שאינו כרוך במגורים משותפים העלולים להיות לפעמים מחניקים." (ע' 19).
גם שאול מצידו מנסה להיות כן וישר ואיננו מתבייש לספר על תופעת הריר שנשר מפיו, תופעה ממנה סבל עד שאהבתה של ענתי ריפאה אותו: "הסיפור הזה על הריור הוא חלק מהשאיפה שלי להיות הכי כן ופתוח, ישיר וישר בשביל שאוכל באמת להיות חתול נוכח בעולם, ולא סתם יצור שנכנס ויוצא בשערי הקיום של כל היצורים מבלי להשאיר אחריו סימן וזכר." (ע' 20). זהו כמובן ניסיונה של ענת לויט להנציח את שאול בשפה אנושית שזרה לו לחלוטין. לא מדוייק: חתולים כמו שאול לומדים להבין צלילים, טונים וג'סטות אנושיות, באמצעות המלים הם מבינים מצבים רגשיים, הם משתמשים בשפה אנושית כחלק ממכלול שלם של התקשרות. למעשה ענת לויט רוקחת בטקסט שלפנינו תלכיד מעניין בין תודעה אנושית לתודעה חתולית מדומיינת, תלכיד שיכול להיות כאמור חושפני למדי: "די הופתעתי לשמוע את דפנה ממלמלת, כאילו מתחת לשפתה, שהחתולה-האם יכולה לשמש מעין מראה לאמה שלה וליחסה כלפיה… אחותי החורגת סיכמה את השיחה, שצרמה ושרטה את פנים אוזניי, בהתרסה מתמרמרת אך מאופקת שילדים בכל גיל עלולים להרגיש כמו גורים מופקרים. מאז אני מהרהר לא אחת בזיקה האפשרית בין אהבתה ודאגתה העצומות של ענת לי ולעוד כמה חתולים שזכו בה לבין המורכבות הטעונה של הקשר שלה עם שתי בנותיה. אני תוהה אם היא לא מנסה להתנקות על גבנו הפרוותי הרך מפחים ומכישלונות שמאפיינים כנראה את הזיקה האנושית השגורה בין אם לילדיה." (עע' 61-60).
סיפורו של שאול חושף אם כן מרקם יחסים סבוך בין ענת לבנותיה, הוא גם חושף את הפונקציה התרפויטית שמילאו החתולים בחיי המשפחה לאחר טראומת הגירושים: "שלי הייתה החתולה הראשונה שהגיעה אל המשפחה אחרי הגירושים של ענתי. זאת הייתה חתולה בלינזית מיוחסת, שנקנתה בכסף מלא במטרה לשמח את הבנות. איש לא ידע לנבא אז שממלכת החתולים תקנה לה מקום של כבוד רב כל כך בנפשה של ענת." (ע' 72). הרקע החשוב הזה נמסר כלאחר יד, בשולי תיאוריו של שאול, אבל הוא מבטא את עומקה של הברית בין החתולים לבני המשפחה, הוא מבטא את העובדה הפשוטה שהחתולים הם בני משפחה לכל דבר ועניין.
יש בטקסט שלפנינו חלוקה גרפית ברורה בין התודעה המספרת של שאול, שתופסת את רוב המקום, לבין הערות שמעירים אחרים, המופיעות בפסקאות נפרדות ובאותיות מודגשות. רוב ההערות הללו הן של ענת שמעירה לשאול הערות שונות. החלוקה הגרפית הזאת נכונה עקרונית שהרי הדיאלוג בין שאול לסביבתו הוא לא מילולי, הוא נמסר במלים כאן אבל מדובר למעשה בדיאלוג קרוע, שהרי לא יכולה להיות הבנה מלאה בין שאול החתול שהוא בלתי מילולי בטבעו לבין סביבה אנושית מילולית.
לענת לויט יש יכולת לכתוב טקסט וידויי מרשים. היא עשתה זאת כבר בספרה הקודם, על בהונות הנפש (הוצאת טוטם 2024), והיא עושה זאת שוב, באופן קליל יותר והומוריסטי, בספר הזה. השאלה היא האם תוכל לשכלל את היכולות שלה ולהגיע לשלב הבא שבו היא תעמיק יותר, תסתכן יותר, שבו היא תעמיד טקסט בעל יומרות גדולות יותר. לשם כך היא זקוקה לזמן ולא להיכנע לפיתוי לפרסם ספר חדש כל שנה.