close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • שֶקט וסערה – וטבע מלא הֶארה

    הרצל ובלפור חקק | הומאז' | התפרסם ב - 10.03.19

    על שירתה של חנה בדולח, ודיון בכמה מספריה: “תחבולת הקקטוס” ושפיות העגורים”.

    מפגש בין משוררים הוא תמיד הזדמנות להיכרות בין סגנונות שונים, בין סוגי אישיות, ויש תמיד הפריה הדדית. חנה בדולח ידעה להפגיש משוררים מכל קצווי הקשת: הבית שלה היה בית ועד לחכמים.

    במשך שנים בנתה חנה בדולח סלון ספרותי מיוחד: מדי חודש נפגשו בביתה משוררים ומבקרי ספרות והפכו למשפחה אחת. יחד הפלגנו עמה באותה ספינת אהבה ספרותית, יחד יצאנו עמה לחפש נקודות אור, זהרורי שירה.

    חלפו שנים, ורצינו לשוב לאותם ימים, לזכור את אותן שעות חסד של הארה. הזיכרונות שבו אלינו: ניסינו לזכור דברים שנאמרו, שירים שקראו באותם ערבים. אכן היו אלה ערבי שירה יפים: השירים חיממו לבבות, דברי החוכמה ששמענו על שירה ועל משוררים היו משב רוח מרענן, והיו גם סקירות שהפעימו אותנו, ולא שכחנו: המאפים הטובים של חנה, המרקים המטריפים שלה…

    גם לדברים הטובים יש נקודת סיום. הצטערנו כשהסלון הספרותי הזה פסק: חנה בדולח העתיקה מקומה לבית אבות. הבית שלה בגבעת שמואל נראה מיותם. ההשקות פסקו, התגעגענו לחנה, לאותם מפגשי רוח עשירים, לאור שהקיף אותנו. מאור פניה בכל המפגשים הוביל את הערבים היפים.

    למעלה מחמש שנים לא ראינו אותה, וברוב געגועינו יצרנו קשר עם בנה מודי אפשטיין. שמחנו לפגוש אותה, חיבור לבבות מחדש. הגענו עם חבורת סופרים לבקר את המשוררת חנה בדולח בבית האבות ‘הדסים’ בעיר בני ברק.

    הבטנו בחנה היקרה והכול חזר: כל אותם ערבים קסומים, הזיכרונות הישנים. שַבנו אל ספרי השירים שֶלה כדי להתבשֵׂם מאותה רוח של אהבה לטבע שכֹּה אפפה אותה. האור חזר, אכן הכול היה כתוב בשירים שלה.

    שירת הטבע והפריחה של חנה

    ספרֶיה של חנה בדולח מפיצים התמזגות עם  הקוסמוס, סוחפים אותנו לנפלאות הבְּריאה. ככל שקראנו בספרים חשנו שאנו מטיילים בשדות: זו שירתה הקסומה המשוטטת במחוזות הטבע, במבט על פרחים, על  ציפורים. חנה בדולח מצאה לה פינת חמד בהיכל השירה, היא משוררת שתרה אחר ההשראה כשהיא מנסה להיאחז באיתני הטבע – ולרגעים אנו חשים שהיא המשך למשורר תהילים ושיריו המשתחווים ליופי של הבריאה. כך בתהילים פרק ק”ד :

    מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה’ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ
    מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.

    ניסינו לדלות פניני אור משירֶיה ולראות את היופי בטבע ובבריאה כול: גילינו שהמשוררת מוצאת בטבע מקלט של אור, עוגן הצלה.

    הנה כמה שורות שיאירו את עינינו – שורות מספרה ‘שפיוּת העגורים’ ומתוך הספר ‘תחבולת הקקטוס’:

    השירים בספרים אלה –  ‘שפיות העגורים’ וכך גם ‘תחבולת הקקטוס’ מעלים בפנינו שורות נפלאות, ויש בהן להעניק לנו הֶארה רוחנית לא רק להבנת העולם, אלא להבנת עצמנו.

    חיפוש האור –  זה המוטיב המלכד את שיריה של חנה בדולח בספרה “שפיות העגורים”. והעגורים הם לא מקריים, הם מייצגים של הטבע כישות העוטפת את הכל. השירה של חנה בדולח היא קודם כל שירה ארצישראלית.

    חנה בדולח מחפשת את המקום ומוצאת גם את הזמן ואת הנפש: יש שירה הנאחזת בזמן והיא סוללת נתיבים אל העבר כל הזמן.  ויש שירה המעוגנת במקום, בזהות הישראלית, בנופים הישראליים. השירה של בדולח היא באופן מובהק  שירה ארצישראלית. חנה בדולח מחפשת את החיבור, הכל מתחבר לרוח האדם.

    המוות הוא חלק מן החיים

    כשבוחנים למשל את מקומו של המוות בתוך ההרמוניה של הטבע, אנו נוכחים לדעת, שהמוות נתפס בשירתה של בדולח כחלק מן החיים.

    השיר שמייצג תפיסה זאת בעוצמה הוא השיר “באום ריחן” בספר הקודם “תחבולת הקקטוס”. בשיר זה הצמחים הנובלים מתאחדים עם הקוסמוס: הקידה הנובלת “מתרפקת על סלע גיר/ בו שקוע נחש קדמוני מאובן” (שם, עמ’ 6). יש סימביוזה בין החולף לקבוע, בין החי לצומח.  ובתוך הטֶבע יש תמיד נדבּכים של המשכיות: ” רוח מרוונית משכּרת/ שכבה אחר שכבה”.

    אין מקום למוות. יש תמיד המשכיות, מחזוריות. סופו של השיר יוצר סימביוזה גם בין האדם לבין הטבע: ” להשאיר עקבות טובעת/ צועדת לים רוחש עלים/ מכסה אותי בירוק”. גם האדם  מגיע להפרייה הדדית בתוך הטבע. כבני אנוש אנו נטמעים בטבע, יש חיבור מלא, הטבע הופך להיות חלק מן העולם האנושי ולהיפך. החי, הדומם והצומח מְשַנים מצבי צבירה בדרכּם אל הנצח.

    באופן דומה בספרה ‘שפיות העגורים’, אנו עדים לתהליך דומה: כשמופיע שיר על מוות, אנו נוכחים לדעת, שהמוות הוא רק טרנספורמציה לצורת קיום אחרת. האיש השוכב על ערש דווי רואה עצמו כאנייה טרופה, המתמזגת עם  הפרפרונים, האצות והאלמוגים. הוויה זורמת להוויה, דבר לא נעלם, עֵין השירה צופה בכול.

    שירה שצוללת למעמקי המקום והנפש

    בעולמה הפואטי של חנה בדולח יש לשירה יכולת להעמיק ראוּת: השירה שלה היא צלילה באנייה שקופה למעמקי האוקיינוס: בתחילת השיר נאמר: “כל נשימה נפסקת בסוף”, אך במהלך השיר מתברר, שמתוך האנייה האובדת מתגלה מראֶה מדהים:

     “להקת דגים כמניפה/ מרהיבת צבעים/ מתפרצת מלבּה” (שפיות העגורים, עמ’ 62). המוות הוא זמני, כי יש המשכיות, סוג של כוח מחזורי שמעניק לעולם חיוניות וססגוניות. הספינה אכן במחוז של אבדון, אך החיים נותרו בה.

      שיר הפתיחה “שפיות העגורים”  הוא אכן הפרולוג המעיד על המחזֶה כולו.  חיפוש השפיות בעולם הטבע עובר כחוט השני. זהו חיפוש מתמיד, זו מהות השירה.

      נדגים זאת בניתוח השיר הראשון “שפיות העגורים”.

        השיר פותח בקריאת שמחה, קריאת הצלה של הצופים בעגורים. השמחה מתבררת לנוכח הרקע המצטייר בהמשך: “צל עננים רחוקים כיסה את/ השמים, בשאון/ כמטוסים דמוי כוכבים קורצים/ ברמיזות אור, קרבו אלינו/ ובמשב כנף עליז נחתו/  לתוך זוהר אדוות האגם/ מלטפות גופם בנחת”.

         זה הבית הראשון והרגש מצויר באמצעות תמונה עמוסת דימויים:

     “כמטוסים דמויי כוכבים”.

    המשוררת מכפילה את הדימוי: העגורים קרֵבים כמו מטוסים, והמטוסים הם דמויי כוכבים. רק לאחר הדימוי הכפול מחזירה המשוררת את העגורים לעולם בעלי הכנף: “ובמשב כנף עליז נחתו”. 

    ההופעה הדרמטית של מטוסים וכוכבים ורמיזות אור מכשפת אותנו במבט ראשון – ויש מהלך מפתיע בהמשך. כל זה מתחלף כבמטה קסמים  באווירה רגועה יותר : משב הכנף עליז והעגורים נוחתים לתוך זוהַר של אדוות אגם. רמיזות האור והכוכבים הקורצים מקבּלים קלסתר רגוע יותר : זוהר, אדווה, אגם. לתוך השלווה הזו נוסף נופך נוסף, פועל חדש: “מלטפות גופם בנחת” .

    הליטוף והנחת מוסבּים אל “גופם”. לרגע לא ברור על מי מדובּר, שכן העגורים הוצגו כציפורים מלטפות, ולא ברור לרגע, “גופם” של מי הן מלטפות.

         הבית הבא מוביל אל הצופים: “כפליטים עמדנו על קו המים”: כצופים המייחלים לבוא העגורים. התקווה הנואשת. אנו עם המקווים והמייחלים: הנה אנו נסחפים מנקודת מבטה של המשוררת אל הדימוי הנוקב: פליטים. הם עומדים וצופים בין לבין, ספק נוגעים במים, ספק נוגעים בחוף, במצב של ציפייה, של עמידה בין  שתי טריטוריות, בתחושה של חוסר יציבות.

         מצב זה זוכה לפירוט יתר ולהמחשה נוקבת בשורה הבאה: “עוד מהדהד בנו טֶבח הפגועים ואימת/ המראות” . הציפייה לבוא העגורים מתבהרת לאיטה, והנה היא קשורה למצבם הנפשי של הצופים, ואנו מתוודעים למצב הצבירה שאוחז בנו, כשאנו לרגעים חסרי בית, פליטי מלחמה.

    מראות שהם לכאורה מראות בטבע ובעולם משקפים בעצם מלחמות פנימיות, מלחמות בתוך העולם האנושי: אם בבית הראשון שמענו את שאון המטוסים שהתחלף במשב כנף עליז, הנה ההמשך יוצר התכתבות של קולות: בבית השני, יש הדהוד של טבח הפוגעים, והקול בוודאי מצמרר – ויש גם מחזֶה קשה: “אימת המראות”. כשהקול והמראה מתמזגים יש דוּף שיח, וכל זה מהדהד בזיכרונם. הם מחכים “לאות של תקווה”. השורה נוקבת: “עטנו בעין צמודה למשקפת/ לתור אחר שפיות העגורים”

             החיפוש אחר הנחמה והחסד

    הקולות והמראות בוקעים מבעד למילים, ותיאורי המאבק, הסבל, הזיכרונות מובילים גם אל מימוש התקווה הפנימית, אל האור: באוויר מנסרת השאלה – היכן הוא הנתיב אל השפיות?

    הבית האחרון  מהבהב אור חיובי, הנה קרב רגע הנחמה והחסד:  רבים עומדים וצופים, מנסים לזכות ולחוש הקלה מאותה  נחיתת העגורים, מן הזוהר, מן הליטוף, מן השלווה. אבל רגעי החסד אינם לנצח. האור אינו נמשך לעולמים… והמשוררת מסיימת :

      “הערב נגמר באפלה/ נוטף כוכבים כבויים/ נשמות אבודות שוקעות/ לאגם המקבל אותן/ בחסדו הבוכה/ לחסות תחת כנף עגור ישן”.

           גם כשהכוכבים כבו, ואין רמיזות של אור, ואין זוהר, יש עוד ציפייה פנימית לטוב: הטבע העטוף בפסטורליה הוא מקלט לאנושות. הנשמות האבודות צמודות לטבע, לשלוותו, והאגם מקבל אותן באהבה. זה רגע החסד והנשמות המחכות לשפיוּת נותרות לחסות תחת הכנף הגואלת: הכנף שבישרה תקווה, הכנף של העגור.

    אנו קוראים בשירת חנה בדולח על עולם של טבע ובעלי כנף, על שלווה המתנגשת בפורענות, ואנו יודעים שכל זה מספר גם עלינו, על האדם במאבקו המתמיד בטבע, ביכולתו לנווט חייו בין שפע של חיים שוקקים – ובמקביל להכין עצמו גם לרגעים של שלווה, של שאיפה להתמזג עם ההרמוניה של הטבע, של הצלילים. תקצר היריעה מלרדת למעמקי השירה, ולחנה בדולח ספר שבו חשפה בפנינו את היופי של צלילי הבריאה, את ההרמוניה הגנוזה בחיינו. וראוי לייחד בעתיד יותר מקום לדיון בשירי ספרה “המיתר השביעי”.

            תם המשב העליז, תם הליטוף, העגור נם את שנתו. השלווה מתעצמת ותחת כנפו מבקשים הצופים לחסות ולבקש רוגע ושפיות. העגור הפך לסמל, סמל לשפיות שהיא מצרך כה מבוקש באווירה של אימה ופיגועים, שפיות בלתי נגמרת, שפיות נצחית . 

    אלה החיים –  יש גם נתיב של שלווה ושל סיכום

    הגענו לבקר את חנה בדולח בבית האבות ‘הדסים’ וחשנו את הניגוד המשווע בין חיי התרבות התוססים של חנה באותם שנים קסומות. זה היה הזמן הספרותי שלנו איתה הזמן שבו  יצרה חנה בדולח עבורנו מועדון שוקק של חיים, של ספרות, של שירה.

     כל ספרי השירים שלה משוטטים במחוזות הטבע: הייחוד שלה בספרות העברית הוא בכתיבה על הטבע, בכתיבה מתוך הטבע. בעידן שרוב המשוררים כותבים כתיבה אורבאנית, או כתיבה הגותית, מתברר שחנה אינה נוטשת את עמדת הצופה בבעלי חיים וצמחים. היא צופה ומתבוננת בטבע, רואה בו ראי לחייה ולנפשה, ומגלה שיש הפרייה בינה ובין הטבע, והטבע לא פעם הוא הד לנפשה.

    כשהוציאה לאור ספר שירה בשנתה השמונים, ישבנו לשיחה על שירתה. שוחחנו על תהליך העריכה ועל בחירת השירים לקובץ זה. חנה בדולח הייתה צריכה לבחור מן השירים שכתבה.

    היא התלבטה אילו שירים לכלול, מה לגנוז. זכרנו מה כתבו על כך ראשונים:

    על כך כתב ר’ יהודה אלחריזי במאה ה-12, שהיה בין אלה שניסחו למשוררים כללים איך לכתוב שירה בספרו “תחכמוני”:

    צריך למשורר לבחור משירתו קצתה/ וישליך קצתה/ ואז תהיה שירתו נקייה/ ככלה יפהפייה/ ויבחר לו מן החמישים שלושים/ ומן השבעים ארבעים/ ובתנאים האלה התפארה החכמה והדעה/ חצבה עמודיה שבעה”.

    ואכן חנה ניפתה וניפתה, עד שחצבה עמודיה שבעה. בשירה ‘עלי שלכת’ חשנו גם את התחושה שפיעמה בה, הפחד מן הימים שיבואו, אל תשליכני לעת זקנה.

    מראות טבע וגורל האדם

    שירת הטבע מחוברת לנפלאות הבריאה ולרוח הגדולה המרחפת על המים – ובה בעת זו שירה שמחוברת לרוח האדם, לגורל האדם.

    השירים של חנה כתובים כתמיד בעוצמה חווייתית, אך באיפוק ובזהירות. כיוצרת, היא אוספת מראות, חוויות ותחושות מחיי היומיום. נושאים שנראים לאחרים נושאים טריוויאליים, מרכיבי טבע, ששייכים לבעלי החיים והצמחים: אלו בדיוק חומרי היצירה של חנה בדולח.

    בצד כתיבתה על הטבע היא מחוברת לגורל היהודי ולקיומנו כאן. בשיר “עלי שלכת” היא כותבת עלינו ועל גורלנו כעם:

    “הם זורמים מאובנים/ מכוך חשוך,/ הרוח שחייתה בם הותירה/ נשיפות קלה מגיבה על/ החושך בשממה דמומה./ כנהר מפכה מלבו הפגוע של / העצב התהומי…”.

    בדולח לוקחת רגש עצום ומופשט כמו עצב והופכת אותו לדמות אנושית, לבו של העצב פגוע, וכאן עושה בדולח מהלך נוסף – היא בוראת נהר המפכה בלבו של העצב, ואנו חשים מרחפים בתוך עולם בראשיתי קדום, הוויה היולית שנלושה מחדש. בריאה שירית, שמזכירה במשהו את בריאת העולם: שוב החושך והרוח ושוב הנהר המפכה בלב הבריאה, כמו אותם נהרות בלב גן העדן.

    הכול מקבל עיצוב מחודש, לישה של בני אנוש וכוחות טבע, מראה מפעים לב.

    אני מדלג לסוף השיר: “ואני שלא הייתי שם/ שומעת, את הצעקה / רואה, עיניים קמות/ אוספת אותם ברוך ועדנה/ עלה אחר עלה, צפה/ אל הים הקולט אותנו/ ברחמים, מעריצות הזמן./ אני שלא הייתי שם- / שומעת”.

    התיאור הבראשיתי נשבר עלים עלים, הדממה שבו נשברת בצעקה, והמשוררת המתארת את עולם הבריאה הזה מספרת לנו מה מקור עדותה: היא שלא הייתה שם, שומעת הכול. כיצד אדם שלא היה שם, יכול לשמוע  את  פעמי הקוסמוס, פעמי הבריאה, וגם פעמי העם שלה, שהיא חווה מה קרה לו גם כשלא הייתה בשעת הקטסטרופה. מתברר שהארספואטיקה גוברת על הכול. המשוררת היא עדה מעצם היותה משוררת, מעצם היותה מתעדת את הכוח הרוחני של היקום, את הרובד הפנימי של הטבע והאדם, את הרובד הרוחני של העם.

    חנה החליטה בכתיבת ספר זה להוכיח לכולנו שהיא לא עלה נידף ברוח, היא עלה שמחובר לענף ולשורשים, מחוברת לחוויה הקולקטיבית של העם.  ומתברר שהכתיבה שלה היא מלאת חיים ואופטימית מאוד.

    מבט לאחור – מגילת ההישגים של חנה

    וראו נא כמה החיים משטים בנו: ממעגל של חיים סוערים וכתיבה על טבע שוצף, עוברים חייה של חנה בדולח לפרק שונה לחלוטין, לבית אבות סיעודי.

    עתה כשהיא צופה על השבילים מאחור היא יכולה לרשום בסיפוק כי פרסמה כמה ספרי שירה:

    1. מרווח בטוח – 1986, הוצאת אלף.
    2. תחבולת הקקטוס – 1989- – בסיוע אגודה לקידום המחקר והיצירה (אח”י), הוצאת עקד.
    3. בהילוך איטי – 1993- בעריכת נתן יונתן, ספריית הפועלים.
    4. מיתר השביעי – 1998, בעריכת נתן יונתן, ספריית הפועלים,
    5. שפיות העגורים – 2003- הוצאת עקד. הוצא בסיוע אח”י, קרן יהושע רבינוביץ ומועצת גבעת שמואל.

    חנה צופה בספרים וגאה בעצמה:

    בית האבות נראה כמחוז של שקט, של שלווה – וכמה עצוב השקט בעיניה של חנה בדולח: היא בוודאי מבקשת גם את הקוטב השני, את המנגינה הסוערת של החיים.

    לפני 8 שנים בשנת 2011 הפתענו את חנה בדולח באלבום שבו נאספו תמונות מפרקי חיים שונים שלה, ולצד התמונות שירים של המשוררים שהשתתפו בערבי התרבות בביתה.

    מילים שכתבנו עליה באלבום חגיגות השמונים

    בשנת 2012 הופק אלבום לרגל חגיגות השמונים לחנה בדולח.

    האלבום מונח לידה של חנה בדולח – ואביא את השיר, שכתבנו לה אני ואחי בלפור חקק:

    “במלאת לה שנים לגבורות/ נותר רק לספר על חנה והשירות,

    שירת חייה ושירתה בכתובים,/ כי השילוב נותר נחלת הרבים.

    מאין נחלה חנה בדולח את שירתה,/ ממעמקי הילדות, ממעמקי נשמתה.

    ההורים עלו מעיראק, והציונות בוערת בעצמות/

    וכאן נולדה הבת חנה, נולדה בירושלים עיר החלומות.

    ובסיום השירה שכבתנו לה – ייחדנו גם מילים לסלון הספרותי שלה ולספרים שכתבה:

    סלון ספרותי מלא אור ותכנים מרהיבים,/ קול צלול וחם שנותן לווית חן לכל ספריה היפים,

    כל אותם שירים שכתבה ונותרו חקוקים על הלוח:/

    ‘נחל ערוגות’ ו’תחבולת הקקטוס’, וכמובן הספר ‘מרווח בטוח’

    והנה מתנגנת בצליל הרמוניה ודאי/ סימפוניית הספר ‘המיתר השביעי ‘–

    ורוחשת ‘שפיות העגורים’ בטבע הפתוח –/ ודבר רבותי, לא חולף עם הרוח

    וכאן בבואנו לשיר לה ולהקיף אותה באור ובהילה,

    נאמר לחנה שלנו באהבה גדולה:/ ברוכה תהיי, אחותנו גיבורת התהילה!”.

    ובין שלל הדברים שכתבו לה חבריה הטובים, נביא כמה שורות שכתבו לה איתמר וחנה יעוז קסט וכן מבקרת הספרות פרופסור נורית גוברין.

    הנה דברים שכתבו איתמר יעוז קסט ואשתו חנה יעוז, שהיו המוציאים לאור של חלק מספריהשירה של חנה בדולח:

    “שמחנו להוציא לאור את שיריך – ונהנינו מהשירים המתייחסים  לנופי-טבע ולנופי-אדם. יש לך שירים יפים על ציפורים ועל אגמים, על פרחים ועל צמחים, ובמיוחד –  השירים על הנכדות הקטנות”.

    והנה לסיום דברים מאלפים שכתבה  לה פרופסור נורית גוברין:

    “חנה יקרה שלנו,

    הפכת את ביתך לסלון ספרותי, במלוא מובן המילה של מושג היסטורי-תרבותי-אנושי של מוסד זה.  פעמיים בשנה, מוזמנים משוררים, סופרים, חוקרים לביתך, לקרוא משיריהם, לדבר על יצירתם, ועל יצירותיהם של אחרים. העין הטובה שלך והלב הנדיב, מקבלים בחום ובאהבה כל ספר חדש שמופיע, ומרעיפים עליו דברי שבח ועידוד הנשמעים הן מפיך והן מפיהם של אחרים. את כולם את מצליחה לרתום לעשייה, לארגן ולהפעיל.

    ביתך הוא בָּמָה לקריאת שירים ישנים וחדשים, של משוררים מוכרים ושל משוררים שלא תמיד מוצאים במה נאותה ואוזן קשבת ליצירתם. קרוּאי-הבית משמשים אוזן שומעת ולב קשוּב להשמעת בכורה של שירים, ודעת קהל המעודדת המשך יצירה”.

    ביקור סופרים בביתה של חנה בדולח

    הרצל ובלפור חקק

    הרצל ובלפור חקק, שניהם משוררים, סופרים ופובליציסטים. שימשו יו"ר אגודת הסופרים בעבר. ב-1965 נבחרו האחים חקק לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (הרצל נבחר לסגן). פירסמו עד כה 8 ספרי שירה כל אחד, וכן בשיתוף כתבו ספר מחקר על ברדיצ'בסקי, לקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 1

    תגובות


    1 תגובה על “שֶקט וסערה – וטבע מלא הֶארה”

    1. עמנואלה ברש רובינשטיין הגיב:

      לא היכרתי את חנה בדולח אבל הניתוח של השירים שלה מעניין מאוד, עכשיו אחפש את ספריה. וחבל כל כך שאין סלונים ספרותיים שכאלה. יש משהו מפרה כל כך במפגש הבלתי אמצעי בין אנשים שעוסקים באמנות.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נעים להכיר, מיכאל רייך

    מערכת סלונט
    משורר וסופר, יליד קיבוץ עין חרוד, לאחר שנישא עזב את הקיבוץ...

    לְךָ אֲהוּבִי / בַּיַּעַר הַקָּסוּם

    אמיליו ולרוסו
    לְךָ אֲהוּבִי לְךָ אֲהוּבִי יִכְתְּבוּ שִׁירִים כְּפִי שֶׁכָּתְבוּ מְּשׁוֹרְרִים לַאֲהוּבֵיהֶם. הוֹ...

    המומלצים

    מערכת סלונט
    המומלצים של חודש דצמבר
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית