close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • רשימות ממגדל האשפוז [2]

    אבי גולדברג | מחשבות | התפרסם ב - 28.05.19

    18 לחודש אפריל, כמעט פסח

    על דלת הזכוכית הרחבה בכניסה למחלקת האשפוז הודבקה מודעה המבקשת שלא להכניס חמץ ולכבד את מנהגיהם של שומרי החג נטול החמץ.

    נראה שהשנה ניצלנו. החזית החרדית טרם התייצבה במסגרת הקואליציונית. בחוץ מדברים על נצחונו של הקוסם בבחירות אבל בנבכי המגדל אפשר עדיין להעלים עין מהחמץ.

    בשנה הבאה יצטרכו בני משפחות והמבקרים לעבור דרך גלאי חמץ בכדי למנוע חדירת פיתה לבית הרפואה. בחוץ סגריר, האביב ממאן לבוא.  הזדהות עם מצב הרוח העכור של המאושפזים.

    עכשיו נרדמה ר’ כשבקבוק שלישי של אינפוזיית הנוגדנים מוחדרת לווריד מיוסר בזרוע ימין בטפטוף איטי. הראש מוטה לעבר הכתף, הפה פעור כדי מחציתו והשיער הבהיר סתור בין הכריות, העיניים עצומות. מעלה ממאגר הדימויים את תמונות הצלוב.

    האביב מסרב להגיע לתל אביב. צילום: אבי גולדברג

    ראובן האח נכנס מחליק לחדר. מכבד את התנומה, מסיר את מגש האוכל שלא נגעה בו. ר’ מתעוררת והוא משדל אותה להשאיר לעצמה משהו ממנת האוכל לשעה מאוחרת יותר והיא מתרצה בביצה קשה ומצה ראשונה.  

    עוד זה יוצא וזה בא. מנקה ובידו כוס רחבה מהסוג המוצב בכניסה לבתי קברות לנטילת ידיים קשור בשרשרת לברז. מפזר רסיסי מים מהכוס על הרצפה ומנגב במגב. הוא עושה את מלאכתו ללא מילים ואינו מבקש שאזוז ממקומי. בין לבין מגיחה אחות במדים ירוקים, מחליפה את בקבוק הנוגדנים ומחברת מנה נוספת.

    השכנה לחדר מגיעה. נראה שמצבה מאפשר לה גם שיטוט בקניון הצמוד לבית החולים ולחזור לחדר למועד בו מתקיים ביקור הרופאים היומי. מטלטליה ארוזים בשקיות נייר מהודרות של מעצבים. אין להסיק  מתכולת השקית על מדאובי בעליה.

    ראובן האח נכנס שוב ומציע שאצא קצת לטייל כדי שיחליף מצעים. בין האנשים העובדים כאן יש רבים הקרובים במעשיהם וכוונותיהם למלאכים.

    ניצלתי את הזמן  וירדתי לדואר. הסניף נמצא בשדרות שאול המלך. בתל אביב סללו את דרכי המלך בסמיכות. שדרות שאול מרוחקות משדרות דוד כמטווחי הכידון ששאול עלול שוב להטיל בצעיר האדמוני.

    כשיוצאים ממגדל האשפוז חולפת הדרך אל סניף הדואר בין היבשות. ביבשות כוונתי לבנייני המשרדים הצפופים הנקראים בשמות “אסיה,” “אירופה” ו”אמריקה.” דחוסות היבשות במשבצת כה קטנה, עד שאי אפשר להבחין בתפארתו של בית אסיה, מבנה גלי רחב בסיס המיתמר מעלה בהדרגה ובתנועה גלית מיוחדת.

    בית אסיה. צילום: ויקיפדיה

    בחזרה למגדל. המעליות השווייצריות נעות במהירות ובשקט. כל מעלית מזוהה באות לועזית A,B,C. המחלקות מזוהות באותיות עבריות: פנימית א’, פנימית ב’, סדורות לאורך מסדרון כפלוגות בחילות היבשה.

    נכנסת ג’, אינני מכיר אותה. היא באה לברך את ר’ שאף היא אינה מכירה אותה והביאה עמה אריזת פלסטית של גלידת פלדמן ובה עוגיות שאפתה.  היא מבקשת רשות לנשק על הראש ולהתפלל לשלומה.  

    ממכון ההדמיה מודיעים שהתפנה מקום לבדיקת סי. טי. 

    ממתינים במכון ההדמיה במיטה שגולגלה לכאן. נעים בין המחלקות למכונים ולחדרי ניתוח, רק על ידי “מגלגל  מורשה” הדוחף את החולה בכיסא גלגלים או במיטה. כמו נהגי מוניות, גם הם תורמים תובנות חיים לנוסעים.

    “תודה,” אומרת ר’ כשהגענו ליעד.

    “גברת, אל תגידי תודה ,תגידי אמן,” אתנחתא. “אמן זה בגימטריה מלאך.”

    בסמוך, ילד קטן במיטה גדולה למידותיו. הוא נבלע בה. מלווה בבני משפחה עמוסי סלים. נראה שהגיעו מרחוק. הם מטלטלים את חפציהם עימם מהמחלקה למכון ההדמיה. בלילה ישנים על הכורסאות במבואה לבניין. הנשים מכוסות במטפחת ראש ולבוש ארוך, והגברים בבגדים ממורטטים פניהם לא גולחו כבר מספר ימים. הילד שוכב דומם במיטה הגדולה בין הסדינים התכולים, עיניו עצומות.

    ממתין על ספסל מתכת לפני דלת מכון הסריקה. מידי פעם יוצא מישהו, מכריז בקול בשם המטופל ומכניס את מיטתו לאפלת המכון. מבלי לשים לב שלפתי מתיק הגב שקית בוטנים קמוטה, שנחבאה בגודש המסמכים הרפואיים הנאגרים בו. לעסתי בוטנים בהיסח הדעת.

    “אפשר לקבל?” האישה שישבה על הספסל לימיני שאלה. עד לאותו רגע לא הבחנתי בה.

    “בבקשה,” הצעתי לה.

    “זו לא חוצפה מצדי?” שאלה.

    היא גברת בשנות השישים לחייה, לידה על כיסא גלגלים בפיג’מה תכולה בעלה ממתין לבדיקת סי. טי. שאלתי אותו בנימוס אם הוא רוצה בוטנים והאישה מיהרה להשיב במקומו:

    “בצום, לא יכול לאכול,” היא לעסה את הבוטנים והמשיכה, “גם אם לא היה בצום, לא היה מעז לבקש ממך בוטנים, ועוד ללעוס אותם בבית חולים.”

    הבטתי בה, על ראשה כובע קש, תיתורתו צרה, סרט צבעוני מקיף אותו.

    נראתה כאוהד קבוצת כדורגל אוסטרית במגרש קפוח שמש, אלא שתחת אורות הניאון, בקור הממוזג של אולם ההמתנה, זה נראה מוזר. החזרה למחלקה מתמהמהת. המוביל מתעכב. ר’ מאבדת סבלנותה. עוברים ל”אובר.” אני מוריד אותה מהמיטה ומושיב אותה על כיסא גלגלים ודוחף חזרה למחלקה.

    אבי גולדברג

    עו"ד, מחבר ספרי מתח ועורך אירועי תרבות, חברה ופוליטיקה ברחבי הארץ.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 2
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    בין כנסת וממשלה לבג”צ

    גבריאל מוקד
     דומה כי סוגיית היחסים בין בית-המשפט העליון (וביחוד בתיפקודו כבית-דין גבוה...

    האיש עם הפרח בפה

    מערכת סלונט
    האיש עם הפרח בפה – מאת לואיג׳י פירנדלו בעיבודה ובבימויה של...

    ירח חָסֵר

    יורם אורעד
    א הירח היה במילואו, עגול ובהיר, על רקע שמי לילה בהירים...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית