מרגע שהחליט חש איזו התרוממות רוח, נמלא מרץ והכין את עצמו כלטקס. סידר את המצעים הסתורים, אסף את העיתונים והספרים שהיו מפוזרים בכל פינה, רוקן את המאפרות ואפילו שקל לשטוף את הרצפות, אך וויתר. התרחץ והתגלח למשעי, לבש את חליפת החג היחידה שהייתה תלויה בארונו,העיף מבט על החדר המסודר והרגיש שדבר מה חסר, איזושהי אמירת פרידה ראויה. שלף את הספר "כה אמר זרתוסטרא" והתלבט האם להניחו בפרק "על המוות החופשי" במקום בו סימן במרקר צהוב את המשפט "יש מי שחייו באושים: תולעת ארסית אוכלת בם עד לב. הלוא איש זה ייטיב לעשות אם ידאג לכך שמיתתו תהא יפה מחייו." אבל לאחר מחשבה פתח בפרק אחר בו סומן המשפט "באשר לא תוכל לאהוב עוד – עבור על פניו." מרוצה, הניח את הספר הפתוח על גבי הכרית, מחליק סימניה ליתר ביטחון בין דפיו.
הרים את האקדח, שוקל האם לירות ברקה או לתוך הלוע. בסוף הכריע:בתוך הלוע! אבל לפני הירייה, ניגש לפתוח את החלון כמחוות פרידה מהעולם שבחוץ. ריח נפלא של מאפה טרי שעלה מן המאפייה הסמוכה שהייתה פתוחה כל הלילה, היכה בנחיריו וסחרר את ראשו. הוא ידע כי ניתן לקנות בה גם עכשיו כעכים חמים, זרועי שומשום שזה עתה נירדו מן התנור והמחשבה עליהם הציפה את פיו ברוק. החזיר את האקדח לנרתיקו, הניח אותו באיטיות על הכוננית, לקח את ארנקו, לבש את מעילו ויצא.
סיפור נהדר, בדו. קצר ומותח. שיתפתי בפייסבוק.
החיים מיוצגים על ידי הדברים הקטנים כמו ריח של לחם טרי,שמשנה את הדרמה. כמו שאמרה המשוררת "ששונות כזנב לטאה"
זכרתי, חנה, שכבר קראתי את הסיפור ופשוט לא היה לי זמן להגיב לך. והנה קראתי שנית. קצת קשה לי לקבל אדם שבבואו להתאבד, הוא נחגג כך ומתחתך וליבו טוב עליו כפי שהוא הוצג כאן. אני רואה לנגד עיניי, ולצערי גם מכיר אישית מקרה או שניים, שאדם מרגיש הכי הפוך מכך.
אבל לריח, שהוא עצם העניין בסיפורך, לריח יש עוצמות משלו. ריח יכול לקחת אותנו הכי גבוה שאפשר. עובדה שכך גם קורה לגיבורנו בסיפור.
רפי, אין כאן רצון אמיתי להתאבד. יש כאן רצון להעניש "להראות לה"אך הגיבור לא מודע לכך, הוא מרמה את עצמו. מי שרוצה למות לא שוטף את חדרו ומאורר אותו. הגיבור בעצם מכין תפאורה. ריח הלחם הבסיסי פועל עליו כעוגיות מדלין אצל פרוסט (להבדיל באלף הבדלות) ומעורר ומביא לתודעה דברים מודחקים. הוא בעצם מביא לתודעת ה:"מתאבד" את רצונו העז בחיים. הרבה ניסיונות התאבדות שכשלו (לא במקרה..)לא היו אלא קריאה לעזרה. הסיפור אינו על נסיון להתאבדות אלא על כוח החיים הטמון בדברים הארציים הבסיסים
ביותר.