בשנה האומללה בחיי אתה מפציע כמו הבטחה של יום סגריר לקרן אחת של אושר. שנינו פוסעים ברחובות המושלגים של ירושלים בליל ירח של שלהי דצמבר, נאחזים זה בזו לבל נחליק על המדרכות הקפואות.
אתה מתהדר במעיל פרוות הכבשים שלך, זכר לביקור הכרחי בעיר העתיקה, כנדרש מכל צליין תל אביבי. ואני תוהה כמה זמן נותר לנו בטרם יעלה השחר ואתה תתפכח. אינני הנערה שאתה מבקש, אני נזהרת מלגלות לך לעת עתה.
אם היתה ניתנת לי הבחירה, אני מהרהרת ביני לביני בעודנו מהלכים כך ברחובות הדמומים, הריקים מאדם, בליל חורף קר, כך הייתי בוחרת לסיים את חיי, להתכרבל איתך באדרת הכבשים שלך, להשתרע על השלג הלבן, הרך, לעצום את עיניי ולא לפקוח אותן שוב לעולם.
כך או כך בועת זכוכית עוטפת את זיכרון היום ההוא מכל צדדיו, ואם מתבוננים היטב אפשר לראות את פתותי השלג המעטרים את צמרות הברושים, וביניהם כמו מבעד לחופת עלעלים, שנינו פוסעים יד ביד אל יום המחר שמועדו נדחה, לפי שעה.
תגובות