הנה בערב ראש השנה (תש"ה) נקבצו ונלקחו י"ד מאות נערים לבלוק מבודד וסגור. למחרת, ביום א' דר"ה (דראש השנה) נתפשטה השמועה בכל המחנה, שלעת ערב יקחו את הנערים לבית המוקד, ולהרבה אנשים שבמחנה היה להם בנם יחידם, אשר נשארו להם לפליטה. והמה רצו כל היום בראש מבולבל סביב לבלוק הסגור, אולי ייפתח איזה קרן אור להציל משם את הנער היקר להם.

והנה ניגש אליי יהודי פשוט ואמר לי: "רבי! בן היחיד שלי נמצא שם בתוך הנערים הנידונים לשריפה, ויש בידי לפדותו. היות שידוע לנו בלי שום ספק, שיתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל שאלה להלכה ולמעשה, לפסוק לי הדין עפ"י התורה, אם אני רשאי לפדותו, וכאשר יפסוק לי אעשה".

בשמעי השאלה הלז, רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות והשבתי לו: " ידידי היקר, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו? הלא בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה שאלה כזו עולה על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ, בלי שום ספר הלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי יישוב הדעת מרוב תלאות וצרות. והנה אם היה דרך הרשעים, להוציא מקודֶם הנפדֶה, ואח"כ ליקח אחר במקומו, היה מקום לצַדד קצת להַתיר".

אכן הפציר בי מאוד האיש הנ"ל בבכייה רבה, ואמר לי: "רבי, אתם מוכרחים לפסוק לי כעת את ההלכה.

ואני באמת מתחנן אליו, הרף ממני בשאלה זאת, כי לא אוכל לומר לך לא דבר ולא חצי דבר, והוא ממשיך ומפציר בי ואומר לי בזו הלשון: "רבי, האם פירוש הדבר שאינך מתיר לפדות בני יחידי? אם לאו- אני מקבל את פסק הדין באהבה."

ואני מתחנן ומוחֶה על דבריו, והוא עדיין מנסה ומפציר בי להשיבו דבר ברור. כשרואה שאני עומד בשלי, ואינני רוצה לענות לו דבר הלכה, ענה לי ברגש ובהתלהבות גדולה:

"רבי, אני עשׂיתי את שלי כפי שהתורה מחייבת אותי לעשות. שאלתי את הרב שאלה , ורב אחר אין כאן. אם אין כְּבוד הרב יכול לענות, שמותר לי לפדות את ילדי, הרי זה סימן שאיננוּ שלֵם (בנפשו) עם ההלכה להתיר. שכן, אילו היה מותר בלי שום פקפוק, בוודאי היה עונה לי שמותר. פירושו של דבר בשבילי כי אסור עליי הדבר על פי ההלכה. הדבר מספיק בשבילי וממילא יישָׂרף ילדי על פי התורה וההלכה, והריני מקבל זאת באהבה ובשמחה, ואיני עושה דבר כדי לפדותו, משום שהתורה כך ציוותה".

לא הועילו כל דיבוריי אליו, שאַל יָשִית האחריות עליי, אך הוא הכפיל עוד הפעם דיבורים, בבכייה קורעת לב, וקִיים את דבריו ולא פָּדה את בנו. והיה כל היום יומָא דְראש השנה הולך ומדבר לעצמו בשׂמחה, שזוכה להקריב את בנו יחידו לה', כי אף שיֵש ביכולתו לפדותו, עם כל זאת אינו פּודֵהו, מחמת שרואה שהתורה לא התירוּ לו לעשות זאת. ויהיה חשוב לפני השי"ת ( השם יתברך) כעקידת יצחק אבינו שהייתה גם כן ביום ראש השנה".

    מתוך: שו"ת (שאלות ותשובות) מקַדשי השם להרב צבי הירש מייזליש, שיקאגו תשט"ו, עמ' 8

הביא לדפוס: בלפור חקק

הדברים מתוך ספר שו"ת של הרב צ' מייזליש הופיעו בחוברת של אגף תרבות תורנית במשרד החינוך, בעריכת הרב אריה סטריקובסקי: "יום בשנה- חידוש השנה והתחדשות האדם", תשמ"ה (1985).