רְסִיסִים
אֲנִי מַעֲלָה רְסִיסֵי זִכְרוֹנוֹת
כְּמוֹ אַרְכֵאוֹלוֹג חָרוּץ
שֶׁמְּנַסֶּה לְהַחֲיוֹת כַּד עַתִּיק...
אֲנִי מַעֲלָה רְסִיסֵי זִכְרוֹנוֹת
כְּמוֹ אַרְכֵאוֹלוֹג חָרוּץ
שֶׁמְּנַסֶּה לְהַחֲיוֹת כַּד עַתִּיק
בְּסַבְלָנוּת אֵין קֵץ הוּא מְצָרֵף
פִּסָּה
לְפִסָּה
מַשְׁלִים בְּחֵמָר אֶת הֶחָסֵר
וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת:
עַד מָתַי הַכַּד הוּא אָכֵן אוֹתוֹ כַּד
וּמִמָּתַי הוּא מַשֶּׁהוּ אַחֵר.
נפלא, כזו שירה אני אוהב, יש רעיון, יש הגיג, וכל מילה משרתת אותו נאמנה, בלי ניפוח ריק מתוכן של מלל מיותר. יהלום מלוטש, "האלכימיה של המילה" שמתרכזת במהות. שיר חכם ונוגה שכתוב היטב, כד יפה מראה, מלוטש ומושלם.
תודה רבה אלי יונה. התגובה שלך- ארס פואטיקה משובחת!
שיריך וזה בכללם, מבטאים "משוררת חרוצה" יותר מאשר "ארכיאולוג חרוץ". שירך זה מוצף בכנות יצירתית משכנעת….
תודה רבה יהודה!
שיר יפה ומעורר מחשבה
תודה רבה אירית!