מאמר שני מתוך שלושה בסדרה

שלוש הערות מקדימות: ראשית, מחלת הדבר, כמו גם מחלת השחפת, הן מחלות עתיקות יומין, מוכרות, ומובנות. הרפואה יודעת מיהן ומהן, כיצד הן מתפרצות, מהן הצורות הקליניות, כיצד מונעים אותן ומהם הטיפולים. לדבר ולשחפת יש היסטוריה ומהלכים מתועדים וממוסמכים במקומות שונים, בתרבויות שונות ובתקופות שונות, ובמילים אחרות, בכול הקשור ל"חברות" ירסיניה ו"טוברקוליניה", אין חדש תחת השמש. לעומתן, הכתרת היא מחלה חדשה, בתולית, ללא היסטוריה. היא הופיעה בשמי הגלובוס בתחילת 2020 ובתוך חודשים ספורים הפכה לפנדמיה עולמית הרסנית. את ה"חברה" קורונה לומדים כעת תוך כדי המערכה ועדיין לא נכתב עליה פרק בטקסטבוק. קאמי לא יכול היה לבחור בקורונה כדגם אלגורי, פשוט מכיוון שלא יכול היה להיות בידיו מידע עליה, הוא לא יכול היה ללמוד עליה. אולי בעתיד יקום הסופר שישתמש בקורונה כדגם אלגורי לרוע אנושי שעוד לא חווינו.

עם זאת, יש לציין כי בכל זאת יש מילים ומונחים משותפים לדבר, לשחפת וגם לקורונה: הצורך בגילוי וזיהוי מוקדם, הצורך בסגרים, הסגרים, קרנטינה והפרדה, ובדודים למיניהם, מציאת חיסונים, תרופות ודרכי מניעה… ובמקביל, מבחינה פוליטית-חברתית, הכרזות על מצבי חירום ופגיעה הכרחית לכאורה, ושלא לכאורה, בזכויות אדם בשם רעיונות-על וסיסמאות כמו למשל, בריאות הציבור וכדומה (ניצול הכוח שבידי השלטון לטובת… ובאצטלא של…).

שנית, קאמי בחר דווקא בדבר, למד את מחלת הדבר, הכין שיעורי בית עליה (ראו בחלק א' של המאמר, כאן) וזה ניכר היטב בתוכנו הרפואי של הרומן! בסקירה וסריקה צמודים, עקב בצד אגודל, של הטקסט לא מצאתי ולו שגיאה אחת או אי-דיוק קל ככל שיהיה, בתיאור המחלה והמגפה מכל זווית רפואית שלא תהיה! (בהתאם לספרות הרפואית של שנות הארבעים של המאה העשרים, שהרי עלילת הרומן מתרחשת, על פי משפט הפתיחה שלו "המאורעות התמוהים שהכרוניקה הזאת עומדת לספרם קרו בשנת..194, בעיר אוראן" (עמ' 9) – כרונוטופ חד משמעי!), לדוגמה, כבר מן ההתחלה: " החום הקודח…הטשטוש והתשישות, העיניים האדומות, הפה המזוהם, כאבי הראש, הבובונים [בובון הוא קשר-לימפה/בלוטת לימפה או פקעת בלוטות מודלק ונפוח במפשעה, בבית-השחי או בצוואר; מורסה, אבצס או פורונקל בלשון עממית], הצימאון הנורא, הדמדום והדימומים, הכתמים על הגוף, הכאבים הקורעים את הגוף מבפנים, ובסוף […] דוקטור רייה נזכר במשפט מסוים, המשפט החותם בספר-העזר שלו את תיאור התסמינים: 'הדופק נהיה חוטני והמוות בא בעקבות תנועה קלה כלשהי" (עמ' 40). דוגמה נוספת מופיעה בעמ' 41-38 שם מופיעה סקירה היסטורית מרשימה באיכותה על תולדות מגפות הדבר ובמקביל תהיות פילוסופיות על משמעות הסטטיסטיקה בעולם הרפואה: " מספרים צפו ועלו בזיכרונו [של הרופא רייה], והוא אמר בליבו שכשלושים מגפות הדבר הגדולות הידועות בהיסטוריה קטלו כמעט מאה מיליון בני-אדם. אבל מה זאת אומרת מאה מיליון מתים? מי שהשתתף במלחמה אולי ידע מהו מת אחד, ואף זה בקושי. ואם אדם מת אין לו משקל אלא אם כן ראית אותו מת, הרי מאה מיליון מתים הפזורים על-פני ההיסטוריה אינם אלא עשן בדמיון" – הסטטיסטיקה היא אנונימית… ומשמשת כזונת מדע בידי בעלי הידע והכוח… והאדם הקטן נותר לבד מול רופאו הקטן לא פחות…?! אין בנמצא סיפורת בדיונית שמערבת מחלות, שאין בה שגיאות פחות או יותר קשות במסירת אינפורמציה מקצועית נכונה תוך כדי העלילה, פרט אולי לטקסטים בהם הסופר ממציא מחלה דמיונית ממוחו הקודח לצורך סיפורי כלשהו… לא אצל קאמי!

שלישית, הדגם של מערכת בריאות המוצג ברומן שונה מהדגם השורר בימינו ברוב מדינות המערב הדמוקרטיות, בהן מתקיימת רפואה ציבורית מאורגנת ומסובסדת עם מעורבות ממשלתית פעילה בדרגות שונות. ב"הדבר", בית החולים (לא בעת המגפה) הוא מוסד קצה, חצי פרטי, אליו מגיעים אך ורק מחוסר ברירה קיצוני [ "הוא ידע מה המשמעות של בית-חולים בעיני העניים… 'אני לא רוצה שהם ישתמשו בו לניסויים שלהם'" עמ' 58]. רובו המכריע של המעשה הרפואי מתבצע על ידי הרופאים בקהילה. רופאים אלה הם מהדגם הקלאסי המסורתי האירופי של תחילת המאה העשרים: רופא משפחה (רופא כללי, יודע-כל ועוסק בכל, רפואת מבוגרים, רפואת נשים, לידות, ורפואת ילדים) בעל משרד קבלה וטיפולים פרטי לקבלת חולים, השוכן בדרך כלל בביתו הפרטי או בקרבתו. מצויד בתיק רופא אישי מרשים ודחוס, הוא מבלה חלק ניכר מזמנו בביקורי בית לצרכי מעקב וטיפול בחוליו כולל ביקורים דחופים. זו הייתה רפואה פרטית עם מרכיב פילנתרופי בולט, אין לוקחים כסף מעניים! רופאים אלה מעולם לא נעשו עשירים. הם היו בעלי קשרים הדוקים עם הממסד והיו בעלי מעמד בכיר ומכובד בקרב הציבור… ואלה היו הרופאים שנשאו בעיקר הנטל בטיפול במגפה… אין צורך לפרט ולהצביע על ההבדלים בין רופאים אלה לבין הרופאים של הקורונה…

שלושה רופאי משפחה מככבים ברומן. דוקטור ברנאר רייה, גיבור העלילה, המספר שלה והמייצג המובהק של המחבר. רייה הוא כבן שלושים וחמש, נשוי לאישה חולת שחפת וללא ילדים. בפתיחת הרומן (ערב פרוץ המגפה) הוא עומד ללוות את אשתו שעומדת לנסוע "לבית-מרפא בהרים". זמן מה לפני כן, הוא מתעכב במבואה לבניין שבו  שוכנת דירתו – "מעומק הפרוזדור האפל הגיחה לעיניו חולדה שמנה שהילוכה כושל ופרוותה לחה. החיה נעמדה, ביקשה כמדומה לייצב את גופה, החלה ללכת לעבר הרופא, נעמדה שוב, חגה סביב עצמה בצוויחה דקה ולבסוף צנחה ארצה ושפתיה המשורבבות המפושקות פולטות דם." (עמ' 13) – קאמי השחפן גנח דם ונסע להרים להתרפא! אשתו של הרופא ירקה דם ונסעה להרים להתרפא! וגם החולדה חולת הדבר ירקה דם מוות ומתה על מדרגות המבואה. בשוך המגפה כעבור קרוב לשנה של הסגר מוחלט על העיר, מתבשר הרופא על מות אשתו משחפת אי שם בהרים… היא לא נחשפה לדבר.

הרופא רישאר "מבכירי הרופאים בעיר […] נשיא הסתדרות הרופאים באוראן" (עמ' 24 ו-32) מופיע כמה פעמים ברומן ללא פרטים אישיים עליו. הוא עמית למקצוע, קולגה שאיתו מתייעצים, והוא מייצג את מערכת הבריאות מול השלטון, דהיינו מושל העיר ועוזריו כמו מרסייה ראש מחלקת התברואה של העירייה האחראי על סילוק החולדות. המגפה פרצה באפריל. והנה בנובמבר נאמר "לשכת המושל, שמזמן ביקשה להרגיע את הציבור, אבל הדבר מנע זאת ממנה, התכוונה לכנס את הרופאים ולבקש מהם חוות-דעת בעניין זה, והנה קטף הדבר את דוקטור רישאר עצמו, וזאת בשעה שהייתה המחלה ב'מישורת' דווקא" (עמ'207) ['מישורת'? Plateau, מונח רפואי אפידמיולוגי. זהו שלב ההתייצבות של עקומת דהירת המחלה בזמן מגפה תודות להצלחת ניסיונות הבלימה, טיפולים, הסגר, חיסונים וכדומה. אחרי שלב זה העקומה יורדת ומסמלת את שלב הדעיכה של המגפה] – הרופא האדמיניסטרטור שהוביל את המאבק, מוכרע על ידי הדבר דווקא בשלב שבו רואים את האור בקצה המנהרה… כמה אירוני!

הרופא קסטל: "ואז [ בתחילת ההתפרצות, כאשר כבר יש חשד די מובהק אך לא מוכרז] החליט קסטל, אחד מעמיתיו של רייה, קשיש ממנו בהרבה, לסור אליו. 'אתה יודע כמובן מה זה, רייה,' אמר לו. 'אני מחכה לתוצאות הבדיקות'. 'ואני יודע. אין לי צורך בבדיקות. עבדתי זמן-מה בסין וראיתי מקרים אחדים בפריז, לפני כעשרים שנה. אלא שלא העזו אז לקרוא לילד בשמו. דעת-הקהל היא דבר קדוש: בלי בהלה, העיקר בלי בהלה. וחוץ מזה, כמו שאמר אחד העמיתים, 'זה לא ייתכן, כולם יודעים שבמערב הוא נעלם.' כן, כולם ידעו, חוץ מהמתים. שמע רייה, אתה יודע בדיוק כמוני מה זה.' רייה הרהר […] 'כן קסטל, קשה להאמין. אבל באמת נראה שזה דבר.' קסטל קם ממקומו ופנה אל הדלת. 'אתה יודע מה שיענו לנו: מארצות האקלים הממוזג הדבר נעלם לפני שנים. 'מה זאת אומרת נעלם?' – 'כן, ואל תשכח: אפילו בפריז, לפני פחות מעשרים שנה.' – 'טוב. נקווה שזה לא יהיה הפעם יותר חמור ממה שזה היה אז. אבל זה באמת לא ייאמן.'" (עמ' 37-36) – [השיחה המרהיבה הזאת כאילו "התנהלה" בין שני רופאים בכירים מומחים ומקצוענים במשרד הבריאות הישראלי בתחילת ינואר 2020 שניבאו היטב את העומד להתרחש במסדרונות הממשל, דהיינו, בקבינט הקורונה] – בהמשך העלילה הרופא הזקן הולך עם רייה יד ביד. הם עוסקים בניסיון להביא חיסונים (נסיוב בלשון הרומן) מפריז, ניסיון שכושל [בניגוד להצלחת הממשל בישראל להביא חיסוני קורונה בלוח זמנים סביר]. קסטל מבין את העומד לקרות ועובד יום ולילה במעבדתו ומצליח לייצר חיסון מקומי מחומרי המורסות שהרופא רייה מביא לו [בדומה ובשונה מהנחיית ראש הממשלה או המושל למכון איקס או לרופא ק']. שניהם אף משתמשים בו לראשונה בסוף נובמבר ובהמשך בהצלחה, למרות שהילד של השופט אותון, ששימש שפן ניסיון ראשוני נפטר כי הגיע מאוחר מידי לטיפול… לתשומת לב הקורא: אין כאן אישורי אפ.די.אי או משרד הבריאות או ועדת הלסינקי… אז! סמכו על היושרה של הרופאים ולא התחבאו מאחורי קירות של בירוקרטיה, משפטיזציה ושיקולים פוליטיים.

לאורך ולרוחב העלילה, פעם אחר פעם ניתן לראות בפליאה את שיתופי הפעולה בין הרופאים, לא רק בין שלושת הכוכבים אלא גם בינם לרופאים אנונימיים רבים אחרים… אין ב"הדבר" אגו וארוגנטיות רפואית… יש אחווה וכבוד הדדי ובעיקר התמקדות והתמסרות למערכת היחסים העתיקה בין אדם מטפל לאדם מטופל בשוויון מלא… זה נכון גם בימינו, פרט לצרימות פוליטיות שלא ארחיב בהן כאן.

אחד הפרקים היותר חשובים ומדהימים, בהשוואה בין הדבר לקורונה, מתרחש בפרק 7 בחלק הראשון, בעמ' 51-47. שלושת הרופאים מתחלקים לשתי סיעות במאבקם מול השלטון, ב"כינוס הראשון של ועדת התברואה בלשכת המושל", הוא קבינט הדבר של קאמי. בניגוד לקבינט הקורונה הישראלי שהיה חסוי ויישאר כזה עוד שלושים שנה מסיבה בלתי מובנת לחלוטין, קבינט הדבר באוראן הוא גלוי לאזרחים, לעיתונות ולעין השמש [ברומן, הדיווחים לעיתונות, לרדיו ואפילו הרשימות של טארו, דמות מפתח שמייצגת את קאמי ועוסקת בתיעוד פנקסי של מאורעות המגפה בדומה לפנקסים של קאמי, והאמירות של רמבר העיתונאי הפריזאי שנקלע לעיר ולא יכול היה לצאת ממנה עקב ההסגר – המידע הוא באוויר ולא בכספות]. שלושת הרופאים המוסקטרים, בעיקר רייה וקסטל, מתעקשים על כינוס הקבינט, בעוד רישאר משמש כמתווך ממתן מול המושל שנכנע לדרישתם, אך טוען: "נפעל מהר… אבל בשקט… כי הוא בטוח שזו בהלת-שווא". בדרך לישיבה הדרמטית, רייה וקסטל מגלים לתדהמתם שאין בכלל נסיוב במחסנים ודואגים להזמינם מפריז… אך לא ברור האם ומתי יגיעו.

המושל פותח את הישיבה בה משתתפים פקידים ועוד רופאים חוץ מהשלישייה. הוא אדיב, עצבני וחרד. ואז מוטלת הפצצה: "השאלה היא… אם זה דבר או לא דבר" – מרעים בקולו קסטל הזקן בבוטות! המושל מתחלחל "ונסב מוכנית לעבר הדלת, כמבקש לוודא שחסמה בעד הדברים האיומים האלה ולא הניחה להם להתפשט במסדרונות". מאותו הרגע עד סוף הישיבה, המושל הבור מקשיב באימה לוויכוח מדעי מרשים בין הרופאים, מנסה להבין ומתערב פעם אחת בלבד, "אבל אני צריך שתקבעו רשמית שהדברים אמורים במגפת דבר", כי ברור שמהחלטה כזאת נגזרת מדיניות קשוחה של כול מה שכרוך בהסגר ובידוד, פתיחת בתי חולים, מניעת הסתננויות, הברחות, שוק שחור, וגם גילויי הקרבה וסולידריות אזרחית למיניהם ועוד (בהמשך עלילת הרומן הכול מתממש). להלן הדיון הרפואי רובו ככולו ללא פרשנות ועם השוואתיות:

רישאר טוען שאסור להיתפס לבהלה: "מדובר בהתקף של חום עם סיבוכים במפשעה, יותר מזה אי-אפשר לומר כאן, כי השערה וניחושים, במדע כמו בחיים, מסוכנים תמיד" [מזכיר "מומחה מטעם?" שהופיע תדיר באולפנים במגפת הקורונה והסביר שזה סתם עוד שפעת]. קסטל הזקן הציני מבהיר שאין לו ספק באבחנה, הוא מבין את ההשלכות שלה, ואת הרתיעה של חלק מעמיתיו ושל המושל המבוהל, ולכן הוא מוחל על כבודו ומוכן להסכים אתם שאין זה דבר עד בוא האבחנה המעבדתית. קסטל מלגלג עליהם בכעס ואלה מתרגזים עליו וטוענים שההסבר שלו אינו ראוי ומבזה אותם. קסטל לא נשאר חייב ועונה להם בנימה סרקסטית בולטת: "מה שחשוב… הוא לא שהטיעון שלי יהיה ראוי לשמו, אלא שיעורר למחשבה",  והמבין יבין. רייה השתקן הנבון שמקרין מנהיגות שקולה, מבהיר: "זוהי קדחת [מחלת חום] בעלת אופי טיפואידי [ייזכר הקורא בסקיצות שרשם קאמי על מגפת טיפוס בטן; ראו בחלק א', כאן], אבל היא מלווה בבובונים ובהקאות. עשיתי חתכים בבובונים [ניקוז מורסות], ויכולתי לבקש אפוא שיעשו בדיקות, ובמעבדה סבורים שזיהו את החיידק העבה של הדבר. עם זה, למען השלמות יש לציין ששינויי צורה מסוימים בחיידק אינם תואמים את התיאור הקלאסי."

שתי הארות להדגשה והשוואה: הזהירות הקפדנית המופלגת המתחייבת מבחינה מדעית, של רייה, בולטת לעין ביחד עם נחישות והחלטיות בתיאור העובדתי. אין לי ספק שכך נהגו גם בכירי המקצוענים של משרד הבריאות, אלה שלא הופיעו הרבה במופעי הלהג בתקשורת במהלך מגפת הקורונה. ואין צורך להכביר מילים על אי-ההבנה והבורות של מקבלי ההחלטות שאינם מסוגלים להבין "זהירות ואחריות" מהסוג הזה שהרי הם נבחרו כדי לשחק בחיי אדם כמו בקוביות לגו, ואת זה נראה בהמשך, כאן ומיד. רישאר, הרופא הפוליטי מנסה להיות גם וגם, גם רופא וגם איש של המושל ומנצל את מקצועיותו של רייה כדי לרצות את המושל המפוחד, אבל רייה מערער את זחיחותו של רישאר: "כשחיידק מסוגל להגדיל בתוך ארבעה ימים את נפח הטחול פי ארבעה, לגרום שהבלוטות המזנטריות [בלוטות הלימפה הפנימיות בבטן] יהיו בעלות נפח של תפוז וסמיכות של דייסה [ זהו קלינאי שיודע בדיקה פיזיקלית מהי, ואינו זקוק ל-סי.טי. או אם. אר. איי כדי לאבחן בדייקנות], אין דווקא מקום לספקות. מוקדי הזיהום מתרבים והולכים. בקצב שבו המחלה מתפשטת, היא עלולה, אם לא יעצרו אותה, להרוג את חצי העיר בתוך פחות מחודשיים. לכן, לא חשוב אם תקראו לה דבר או קדחת מתפשטת. חשוב רק שלא תתנו לה להרוג את חצי העיר!".

רישאר ממשיך "לייצג" את הממשל ולהשלות ולפספס באומרו "שלא צריך לראות הכול בשחור ושגם אין הוכחה שהמחלה מידבקת, עובדה שבני-המשפחה של החולים שלו עדיין בריאים ושלמים" – נימוק מטופש מבחינה רפואית – ורייה עונה מיד: "אבל אחרים מתו, וההידבקות אף פעם לא מוחלטת, כמובן, אחרת היינו מגיעים לטור חשבוני עולה עד אין-סוף ולהיכחדות האוכלוסייה במהירות הבזק. אין כאן עניין של ראיית שחורות, אלא עניין של נקיטת אמצעי-זהירות". רישאר ממשיך לשחק את תפקיד המרגיע הלאומי הטועה והמטעה, וטוען שאם קשה עדיין לקבוע שזה דבר אז צריך לחכות. רייה מתעצבן ומתעקש (וקסטל הזקן כמעט יוצא מדעתו): "השאלה איננה אם האמצעים הקבועים בחוק חמורים או לא, אלא אם הם נחוצים כדי למנוע את מותם של מחצית תושבי העיר. כל השאר הוא עניין מנהלי, והרי בדיוק לצורך טיפול בעניינים מהסוג הזה הועידו המוסדות שלנו את משרת המושל!". המושל הפגוע מחפש "כיסוי תחת פוליטי" [ נא להשוות לתגובות הממשל בישראל ובמדינות נאורות נוספות למול המלצות הרופאים] "אבל אני צריך שתקבעו רשמית שהדברים אמורים במגפת דבר". רייה מתפרץ: "גם אם לא נקבע זאת, גם אז היא עלולה להמית את מחצית תושבי העיר". המושל משתתק תרתי משמע, גם שותק וגם משותק…

בשלב הזה, לקראת סיכום, מתפתח ויכוח נואש בין רישאר לרייה כאשר קסטל והרופאים האחרים הם בצד של רייה והמושל יושב באמצע ומתגלה במערומיו. רישאר מבין שהמושל מעדיף שהוא יהיה הפוסק, ומפטיר "האמת היא שעמיתנו חושב שזה דבר. התסמונת שתיאר מוכיחה זאת". רייה עונה ישר ולעניין "האם יכול מר רישאר לקבל עליו את האחריות לקבוע שהמגפה תיעצר בלי אמצעי-מניעה חמורים?". רישאר מהסס, מחפש תמיכה ופונה לרייה בדחילו ורחימו "אמור לי בכנות מה דעתך, אתה בטוח שזה דבר?" – "אתה לא מציג נכון את השאלה. אין פה עניין של מילים, יש פה עניין של זמן." – " אולי אתה סבור שגם אם זה לא דבר, בכל-זאת צריך לנקוט את אמצעי-המניעה המיועדים לדבר" שואלים רישאר והמושל גם יחד. רייה עונה בתוקף "אם אני חייב ויהי-מה שתהיה לי דעה, אז כן, אני סבור כך". הדיון מסתיים בהכרעה והם לוקחים אחריות ומחליטים לפעול כאילו זה דבר [פתרון פוליטי קלאסי, שמשאיר פתח מילוט במקרה של טעות לכאורה… משהו שרופא לא יכול להרשות לעצמו… מוח של רופא עובד תמיד לפי בית שמאי ולא לפי בית הלל שהרי אז הסיכוי לפספס ריפוי יעלה בחיי אדם, בעוד שפעולה בעודף יכולה לגרום לאובדן חומרי בלבד].

רייה מסכם "הניסוח לא חשוב לי, בואו נאמר שאסור לנו לפעול כאילו מחצית תושבי העיר אינם נמצאים בסכנת מוות, כי אז הם יימצאו בסכנת מוות", ואז הוא קם והולך לו בבחינת אומר לאנשים הפשוטים: איזה חדלי-אישים אתם בוחרים כדי לנהל את חייכם?!  בימים הבאים רייה חוזה בטכניקה האיטית והשלומיאלית לעיתים, בה מופעלים האמצעים הקבועים בחוק: האמצעים הופעלו בהתחלה ברמיזות כמו הופעת "מודעות לבנות קטנות שהודבקו בחיפזון… בפינות המוצנעות ביותר של העיר. היה קשה למצוא במודעה הזאת הוכחה לכך שהשלטונות רואים את המצב כהווייתו. האמצעים לא היו דרקוניים ודומה היה שנעשו ויתורים רבים מתוך הרצון שלא להדאיג את דעת הקהל [המושל סומך על האזרחים ומבהיר שמדובר רק באמצעי זהירות] לפיכך אין המושל מטיל ספק כלל שהאזרחים יירתמו במלוא המסירות למאמץ האישי שלו". לאחר מכן המודעות הבהירו את האמצעים: ביעור החולדות, הקפדה על ניקיון, חובת דיווח על המקרים, בידוד, חיטוי וכך הלאה… הכול בגדר המלצות ולא בגדר פקודות וסנקציות (עמ' 51). אצל קאמי, ברור שיש מערכת שליטה מוסדרת מראש להתמודדות נכונה עם מגפת הדבר, מחלה ידועה מקדמת דנא, והבעיה היחידה היא הפעלתה המיטבית מבחינת זמן, מרחב החלטיות ומהירות. במגפת הקורונה גם כן הייתה קיימת מערכת שליטה מוסדית מוכנה מראש למצבי קיצון וחירום ידועים  (רח"ל, מל"ח, פיקוד העורף ועוד) – שלא הופעלה או הופעלה באופן חלקי ושלומיאלי, והעובדה שמדובר במחלה חדשה לא ידועה לא הייתה צריכה להשפיע על ההפעלה כהוא זה! אצל קאמי המגפה אינה תופסת את החברה של אוראן במצב של שבר פוליטי-חברתי-ערכי-מוסרי תהומי ומחריד בתוכה גופה, כמו במגפת הקורונה אצלנו! אמנם אין אז מגפת דבר עולמית אבל יש ויש מגפה של "מלחמה-נאציזם-שואה" עולמיים! עם זאת, ההתנהלות של הממשל דומה בשני המקרים, למשל גרוטסקה כמו: במגפת הקורונה המושל שלנו (ראש הממשלה) "מנחה" בנוסח מתנשא "הנחיתי" את החוקרים המצוינים והגאונים שלנו לפתח חיסון אד-הוק – משהו שהפך לפארסה! בעוד שאצל קאמי, קסטל הזקן מצליח לפתח חיסון מקומי באמצעיו הדלים בלי הנחיות מלמעלה!? ואידך זיל גמור.

*לקריאת המאמרים בסדרה, לחצו כאן.

מקורות והערות

בציטוטים השונים, פרט ל-[…] או “…”, כול ההערות בסוגריים מרובעים הם שלי, על תקן הארות.

אלבר קאמי. הדבר, תירגמה מצרפתית אילנה המרמן, הוצ’ עם עובד, תל-אביב, 2001. בחלקים ב’-ג’ של המסה, מספרי העמודים הם ממהדורה זאת (הדפסה תשיעית, 2010).

המלצת קריאה אישית בהקשר קרוב עד תמיהה ל"הדבר": סינקלר לואיס. ארוסמית, תרגום: ש. זנדבנק, הוצ' דקל, תל-אביב, 1968. הרומן יצא לאור במקור ב-1925; תורגם לראשונה לעברית ויצא לאור בהוצ' ספרית הפועלים ב-1956. הרומן עוסק בחייו של מרטין ארוסמית, רופא בקטריולוג וחוקר שבין היתר מפתח חיסון לדבר ונוסע לאי מבודד כדי לטפל במגפת הדבר שפרצה שם ובה הוא מאבד את אשתו במחלה. ההשוואה בין שני הרומנים של שני זוכים בפרס נובל הוא מרתק ויותר ממתבקש… אך מעבר לגבולות המסה הנוכחית.