לפני כשבועיים, בחודש אפריל, התחוללה מהפכה תרבותית של ממש: הראפר קנדריק למאר הפך לאמ.סי הראשון שזוכה בפרס הפוליצר – אחד מפרסי האומנות החשובים ביותר בארה"ב – על אלבום הראפ שלו .DAMN. לא זו בלבד, למאר, בן השלושים, הוא המוזיקאי והמשורר הראשון אי־פעם שזוכה בפרס, שלא מגיע מתחום המוזיקה הקלאסית או הג'אז. האם ההכרזה על הזכייה של למאר היא הדרך של האקדמיה להודות סוף־סוף שהיפ הופ היא תרבות גבוהה, או רק עוד גימיק שבא למשוך כותרות, כפי שטענו רבים, על הזכייה של בוב דילן בפרס הנובל לספרות?

ועדת הפרס הגדירה את האלבום של למאר, שיצא באפריל אשתקד, כיצירה המשקפת בצורה וירטואוזית את מורכבות חייהם של האפרו־אמריקנים בארה"ב, באופן אותנטי ומלא איכויות ריתמיות, והוא אף זכה בחמישה פרסי גראמי, בניהם בפרס לאלבום הראפ הטוב ביותר לשנת 2017.

אף־על־פי־כן, למאר לא זכה בפרס היוקרתי ביותר בגראמי – אלבום השנה, ויש שמייחסים זאת להתנשאות של תעשיית המוזיקה על ז'אנר הראפ, למרות שהוא נהפך להיות הז'אנר הפופולרי ביותר בארה"ב בשנת 2017; ולא בכדי. אבל האם ועדות פרס הפוליצר, או פרס הנובל, יקדימו להבחין באיכות הפואטית של הז'אנר, או שלמאר הוא רק התחנפות פופולרית כדי לקבל יחס תקשורתי? רק הזמן יעיד.

מה שבטוח, שההיפ הופ הפך לז'אנר הדומיננטי ביותר, והמשפיע ביותר אף בזירה הספרותית. מה שנראה אך טבעי בטטרלוגיית "החבֵרה הגאונה" של הסופרת אלנה פרנטה, להציג ספרות של עוני במילים של עוני, ומה שמכונה בפי הדמויות החיות בדלות ובחוסר השכלה פורמלית "דיאלקט", או מה שנכנה בצורה טבעית יותר – סלנג, עושה למאר, ורבים מאומני הז'אנר גם לפניו, בראפ. מה הופך את למאר או אלנה פרנטה לאותנטיים, עוצמתיים, ובעלי מורכבויות פואטיות? בדיוק זה. הם מספרים את סיפורם במילותיהם.

ראפ הוא ז'אנר שמדבר את השפה של עצמו, שחותר נגד ההגמוניה והסדר החברתי הקיים, ובה בעת מנסה להתמודד איתו, בכליו – באמצעות סלנג, חריזה וריתמוס, כדי ליצור הזרה למציאות בלתי נסבלת ולהפוך אותה למעט יותר נשגבת ונסבלת. כשאלנה, בכוח שכלה ובמאמץ עצום, רק רוצה לצאת מהשכונה הנפוליטנית באמצעות השכלתה המערבית, היא כותבת רומן – למאר עושה את אותו הדבר, כותב את סיפור חייו, באמצעות ההיפ הופ. הן ככלי חינוכי, והן בכוחו הפואטי של הז'אנר.

הזוכים בפרס הפולציר, שעומד על 10,000 דולר, נבחרים על ידי ועדה עצמאית, בחסות הפקולטה לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה. פרס הפוליצר הראשון חולק ב־1917, בעקבות צוואתו של העיתונאי והמו"ל ג'וזף פוליצר.