והייתה המיני־מַיינוֹר של הדודה אסתר, האדומה, המכונית שהסיעה אותנו לטיולים עם הדודה בשבתות ההן, הקסומות. אימא מרגלית והדוד נתן נשארו בבית עם ענתי ועם סבתא לַנֶה, ואבא טוביה ואני הצטרפנו לדודה אסתר ולבת הדודה שלנו חנה׳לה. אנחנו היינו ההרפתקנים – בניגוד לאימא ולדוד נתן שאהבו לנוח בשבת – חיפשנו פרחים באביב, בגבעות שמסביב ליפו (ואף פעם לא מצאנו, אלא רק חִרְבֶּס נטושים של צוענים ושדים, אליבא דֶאבא), או שסתם דהרנו בשדרות ירושלים, צועקים שירים מהמחזמר החדש שהגיע העירה, לאולם אלהמבְּרה המפואר, ״גברתי הנאוה״, בכיכובם של רבקה רז ושייקה אופיר:
עוד תראה, הנרי היגינס, עוד תראה!
עוד תלך אצלי על ארבע ותבכה!
אבא ישב מקדימה, אוכל את הלב והרוס מקנאה באחותו הנהגת המדופלמת, המיליונרית, וחנה׳לה ואני ישבנו מאחור, שני ילדים תמימים שעוד לא הבינו ממש מה זאת קנאת אחים או קנאה באופן כללי, מה שלא פעם הוציא את אבא מדעתו: ״על מה אתם שמחים כל כך, טמבלים קטנים?״ ואנחנו ענינו לו, כמובן, בצרחות עד לב השמיים:
עוד תראה, טוביה וקסמן, עוד תראה!
עוד תלך אצלי על ארבע ותבכה!
והדודה אסתר עישנה כמו קטר ונחנקה מצחוק על ההגה. אין לי ספק שאבא אהב את הדודה אסתר, ואף חש איזושהי אחריות עליה, כי בכל זאת, היא הייתה אחותו הקטנה, אבל תמיד החביא את האהבה הזאת במילים עוקצניות ובמעשים הפוכים. אף הדודה אסתר הראתה לאבא את אהבתה באופן עוקפני, הביאה לי ולענתי הרים של מתנות, וגם שמלות וחצאיות ובשמים לאימא, אבל על אבא לא שמה קצוץ, ותמיד הוכיחה אותו על השוביניזם שלו: ״אולי תיתן למרגלית קצת סְפֵּייס, אדון טוביה. היא לא התחתנה עם הקולנוע שלך, היא התחתנה איתך. היא לא המשרתת של החלומות שלך, מסכנה שכזאת. לעזאזל, אולי תשקיע קצת באשתך!״ ואימא נמרחה מרוב עונג על גיסתה – אסתרק׳ה שלנו, האהובה, הכי גדולה בעולם! – ויאללה, נסעה עם הדודה במיני־מַיינוֹר האדומה לטיול קניות ברחוב דיזנגוף, על חשבון הברון, כמובן. טיול שאבא שלנו נאלץ לממן מכיסו וכמעט שהתפוצץ, אבל סתם את הפֶּה ושלף איזו סטיפה מהארנק: ״מרגלית, תרחמי עלינו…״
אחר הצהריים, כששתיהן שבו הביתה עם המון שקיות וחבילות, אבא כמעט שאכל את אימא מרוב עצבים, ״כמה בגדים צריכה אישה אחת, למען השם?״ והדודה אסתר אמרה שזה כלום לעומת הארון הפרטי שלה, טוביה׳לה, אבל אם נמשיך ככה, להיזדנגף במסעות הקניות שלנו, אולי למרגלית תהיה סוף־סוף גרדרובה מושלמת. אוי, אבא נחנק – רחמים! רחמים! – וכולנו צחקנו, והדודה המציאה שיר שכולנו צעקנו בקול אחד:
האבא שלנו קמצן בן קמצן,
האבא שלנו לא חברמן!
האבא שלנו קמצן בן קמצן,
האבא שלנו ימות כמו קבצן!
ואבא גיחך ואמר שזה שיר מחורבן, אסתרק׳ה, בדיוק כמו אחותו המזופתת, אבל מילא, הרי בסוף הוא אכן ימות כמו עני מרוד, עוד נראה בעצמנו, וכולנו נבכה עליו, אוי, כמה שנבכה ונצטער ונבקש מחילה. והדודה אסתר הציתה לה סיגריה, ונפרדה מכולנו בנשיקות ובחיבוקים, קורצת לנו בלי שאבא ייראה: ״טוביה׳לה, אולי אסיע אותך לעבודה בקולנוע באוטו שלי, טרמפ? אוֹה, תראה כמה שאני אחות טובה…״ לעזאזל, גם את הדודה אסתר כמעט שאבא טרף, מבזבזת לו את הכסף על סמרטוטים למרגלית, ואחרי זה אוכלת לו את הלב עם המיני־מַיינוֹר שלה, מכשפה, חולירע על ראשה!
כשאבא והדודה אסתר יצאו מהבית וסגרו אחריהם את הדלת, אימא חייכה ושלפה מהארנק שלה את שטרות הכסף שאבא נתן לה לפני שיצאה למסע הקניות ברחוב דיזנגוף: ״מי רוצה גלידת מסטיק? מי רוצה בורקס סמי?״ הבטיחה שמחר נלך לעשות חיים משוגעים בשדרות ירושלים, על חשבון האבא שלנו היקר, כמובן! הרי אסתרק׳ה קנתה לה את כל הבגדים והנעליים ברחוב דיזנגוף, בהנחה! כולם שם חברים שלה, אופנאית צמרת או לא. אוֹה, כמה כסף שהדודה שלנו הנהדרת שפכה על אימא, חה! ואני דמיינתי לי את הדודה אסתר ואת אבא טוביה במכונית המיני־מַיינוֹר האדומה, נוסעים לקולנוע בגבעת עליה, לתורנות של אבא בהצגה השנייה, יושבים זה לצד זו, בפרצופים חמוצים, כמו תמיד, חושבים מחשבות רעות ולא מדברים. וכמעט שפרצתי בצחוק.
תגובות