ריקוד מלחמה | יונתן דה שליט ורפי טופז | הוצאת "יצירה עברית"

כשהגיש לה אחר כך את הדפדפת, עשרים ושניים דפים צהובים מלאים בכתב צפוף ומסודר, הוא נראה לה כמת מהלך. חיוור, עיניו אדומות, מוקפות כתמים שחורים, לחייו שקעו לפתע אל תוך פניו. הוא הביט סביבו, כמו מופתע מכך שהחדר מוצף באור יום. המאבטח שהיה איתם כל הלילה בסוויטה נעלם.
"אני הולכת לעשות לך טובה גדולה, אילן", אמרה לו. היא הכניסה את הדפים לתיקה הגדול ושלפה מתוכו אקדח. היא הניחה אותו על השולחן. זה היה ברטה, קטן, כמעט צעצוע. "אני ארד עכשיו לאכול משהו. ואני מקווה שנתראה שוב רק בגיהינום".
"את לא מפחדת שאהרוג אותך? או שאברח"?
"אתה לא מכיר אותי, אילן, אבל אני מכירה אותך. אתה לא מסוגל לירות בי, ואתה יודע את זה. ואם תברח, נתפוס אותך בלי מאמץ. אתה לא תראה אור יום. יש לך הזדמנות לעשות משהו הגון אחד. חקרתי אותך כאן, במלון, לא כי אין לנו מתקני חקירה, אלא כדי לתת לך את ההזדמנות הזו. בתוך מתקן מאובטח לא יכולתי לעשות את זה. זה היה מביך את הארגון. כאן תמיד אוכל לומר שגנבת את האקדח מתוך התיק שלי בלי שארגיש. מביך מאוד, אבל אני אצא מזה".
צמרמורת עברה בגופו של אילן. הוא לחש, "זו לא הפעם הראשונה שאת עושה את זה".
אלישבע התעלמה מדבריו, לקחה את תיקה ויצאה מהסוויטה. כשחזרה אחרי שעה ראתה את גופתו שרועה בשלווה מתמיהה על שמיכה, על רצפת השיש של חדר הרחצה. אף אחד במלון לא שמע את רעש הירי של הקליע הקטן שפילח את מוחו.

אלישבע התקשרה אל ראש אגף החקירות. "אני מצטערת, אבל קרה אסון".

יונתן דה שליט הוא שם העט של בכיר לשעבר במערכת הביטחון.
לאחרונה ראה אור ספר חדש שכתב ביחד עם הסופר ויזם ההייטק רפי טופז: "ריקוד מלחמה".
הספר נזקק לקבלת אישור של הצנזורה, ושל ועדת השרים לענייני היתרים לפרסום.
בימים שבהם אנחנו מדברים על בגידה באופן כמעט אגבי, כאילו שמדובר במשחק השבת, נדמה שאין תזמון אקטואלי יותר לצאתו של הספר הזה.
רפי ויונתן ביקשו לצלול לעומקו של עולם הגיוס וההפעלה של מרגלים (בשפה מקצועית – יומינט, קיצור של human intelligence – מודיעין אנושי) – נושא שדובר בו המון אחרי השבעה באוקטובר ולא היה ברור איך זלזלו במשאב המאוד חשוב וחיוני הזה.
הם העמיקו בשאלת המניעים, וניסו לחשוף את העולם המורכב של "מאחורי הקלעים", להראות עד כמה הריגול הוא "מלחמת מראות", שבה אף פעם אינך יודע מי ניצב מולך, ומאיזה כיוון הוא מגיע.

על אף שהוא מבוסס על סיפור בדיוני, השניים יודעים היטב על מה הם כותבים.