close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מתוך הספר "תל אביב—גן עדן—גיהינום"

    אוהד עוזיאל | סיפורים | התפרסם ב - 18.04.24

    בראשית היה המשרד. מי שרוצה להמשיך להאמין במפץ
    הגדול, באבולוציה, ביצורים קטנים ירוקים ממאדים או מכל מקום
    אחר, שיבושם לו. וכן, בגדול, כל הסיפורים האלה נכונים פחות או
    יותר. אבל לפניהם היה המשרד. ובמשרד היו מסדרונות. ארוכים.
    מסדרונות שנמשכו לכל עבר כאילו לעולם לא ייגמרו, מוארים
    באלפי גוונים של לבן, אין סוף דקויות של לבן על לבן, לבן־לבן,
    לבן־אפור, לבן־כסוף ולבן־מוזהב, לבן־כחול, לבן־אדום, לבן־
    אפרסק ואפילו סוג מסוים של לבן־שחור. קירות המסדרונות היו
    רכים, דקים ושקופים כמו יריעות בד שיפון, ומאחוריהם בקע אור
    נגוהות שכמעט הסתיר מערכת נפתלת להפליא של גלגלי שיניים,
    בוכנות ותמסורות זהובות, שנעו במורכבות נטולת פשר.
    כל הלובן הזה היה יכול לעורר הרגשה של חוסר אונים, של
    אובדן דרך, של התמודדות קפקאית עם מערכת נטולת פנים. אבל
    זה לא קרה במסדרונות האלו. פה שרתה חיות מסוימת, ואופטימיות
    ריחפה באוויר, כאילו כל צעד לאורך המסדרון מוביל אותך לקראת
    עתיד טוב יותר, כמו אותה מנהרת אור שעליה מדווחים בני אנוש
    החוזרים מן המוות. מנהרה שאכן היתה חלק מהמסדרונות, במובן
    מסוים לפחות.
    בצומת בו נפגשו שלושה מהמסדרונות עמד שבתיאל והירהר
    בעוגמת נפש במבוי הסתום שאליו נקלעו חייו לאחרונה.
    כל בר דעת שהיה מעיף מבט בשבתיאל, ולו מבט קל, היה
    רואה מיד שהוא מלאך. קודם כול, הוא היה מכונף. חוץ מזה היתה
    לו הילה, מוזהבת, והוא לבש כותונת לבנה־לבנה, ארוכה־ארוכה,
    מבד אוורירי־מרחף אך מאוד מהוגן. יתרה מזו, מעבר לאקססוריז,
    גם בסוף יום העבודה — אחרי שקיפל את הכותונת בארון ועבר
    לטרנינג, אחרי ששלח את הכנפיים לכביסה, ואחרי שהשיל את
    ההילה והניח אותה במַ טעֵ ן — היה ברור שמדובר במלאך.
    היו אלו העיניים — עיניים ששיקפו את האור הטהור של גן
    עדן, ולא השאירו מקום לספק באשר למלאכיותו.

    אני לא מלאך.
    גם מעולם לא התיימרתי להיות. בכל זאת, אני חושב שהחיים
    שלי כרגע במצב די מוזר. סיגל, המלצרית מהבית קפה, שאני
    מפלרטט איתה כבר איזה שבועיים, סוף סוף הסכימה לבוא אלי.
    לפני איזה שעה היא הלכה הביתה, ומאז שתי בחורות אחרות
    הציעו לבוא אלי לדירה — בנפרד אומנם, אבל בכל זאת.
    לא שאני כזה דון ז'ואן. אני פשוט רווק כבר הרבה שנים, ויש
    הצטברות מסוימת.
    התפתיתי להגיד לאחת מהן כן. שרון, שגם נורא מצחיקה
    אותי, וגם יודעת לעשות פלאים עם האנטומיה שלה. אבל כמה
    שטויות אני יכול לעשות ביום אחד?
    בסוף אמרתי לה לבוא.
    לא מלאך, חשבתי.

    למרות כל הסממנים החיצוניים התקניים, גם שבתיאל עצמו
    לא תמיד הרגיש כמו מלאך. הוא לא ידע בדיוק כמו מה הוא כן
    מרגיש, אבל מדי פעם היה נתקף ברגעים של ספק, שבהם לא היה
    כל כך בטוח במלאכיות שלו. פעם אחר פעם מצא את עצמו עם
    אותה הרגשה מנדנדת, כאילו שכח את המפתחות בבית, או את הגז
    דולק. כאילו יש משהו שהיה צריך לעשות ולא הספיק, או שכח,
    ועכשיו כבר מאוחר מדי.
    כשתקף אותו אחד הרגעים הללו — רגעים בלתי מלאכיים
    בעליל, יש לומר, רגעים שהוא חשב עליהם כעל קריאה לחשבון
    נפש, אבל שהיו, לרוב, לא יותר מאשר הלקאה עצמית חסרת
    תוחלת — מצא שבתיאל את עצמו בעיקר מתייסר על זה שהוא
    מלאך לא מספיק מוצלח. לא שהוא לא היה מלאך טוב, הוא היה
    כזה, רוב הזמן. ובכל זאת, קרה שבלי אזהרה מוקדמת, הרגיש
    כאילו חסר משהו בחייו — חסר איזה מרכיב נעלם שמונע ממנו
    למצות את המלאכיות שלו עד תום.
    כלפי חוץ הוא נראה כמו מלאך מצליח. הוא הספיק להגיע
    לאותו דרג ביניים בשדרת הניהול, שבגן עדן, כמו בכל מקום אחר,
    בעולם הזה או בבא, עושה בעצם את כל העבודה. חוץ מזה שמנהל,
    אפילו זוטר, שלא לומר בדרגי הביניים, בעולמם של המלאכים הוא
    אכן בעל עמדה של עוצמה לא מבוטלת.
    אומנם, הוא נאלץ לפזר את העוצמה הזאת בין ארבעים אלף
    הנפשות שעליהן היה מופקד, ורובן לא היו ממש מאושרות, אבל
    זה היה רק בגלל שאלוהים מאוהב משום מה במספר 40. מספר
    טוב כשלעצמו, לכל הדעות, אבל ארבעים אלף אנשים זה המון.
    שבתיאל נטה לתלות את תחושת התסכול שתקפה אותו שוב ושוב
    באותו מספר שאלוהים מחבב כל כך. ארבעים אלף איש שאינו
    מצליח להקדיש מספיק תשומת לב לאף אחד מהם, ולהעניק
    למישהו מהם מגע של מלאכים.
    עומס העבודה המתמיד גרם לשבתיאל לשנוא עוד יותר את
    רגעי המרה השחורה שתקפו אותו מדי פעם, רגעים של דיכאון
    וחוסר יעילות. הוא הרגיש מדוכא כי הוא היה מדוכא, וזה מנע
    ממנו לעבוד, מה ששילש את כמות הדיכאון. הוא שנא את ההרגשה
    הזאת, ולכן נהג לברוח, בכל הזדמנות, לחברתם של מלאכים
    אחרים. כמו שהוא אהב להגיד, "לא צריך לדפוק את ההילה בקיר".
    אולי זה לא שיפר את העבודה שלו והפך אותה ליעילה יותר, אבל
    זה ללא ספק הפך את חוסר היעילות לנעים יותר.
    היה קל למצוא מלאכים אחרים להעביר זמן בחברתם. תמיד
    יכולת לפגוש מישהו באחת מפינות המנוחה הפזורות בכל רחבי גן
    עדן, ובהן מטבחונים קטנים שבכולם מכונות קפה לבנות־אפורות
    המשמיעות המהום קל וממלאות ספלי פלסטיק לבנים־חומים
    בקפוצ'ינו, פרנץ' ונילה או קפה הפוך — שלכולם אותו טעם בדיוק.
    בחלק מהמטבחונים הגדולים יותר היו גם עמדות "הקרעכצן"
    שהמלאכים יכלו להתחבר אליהן ולקבל דגדוגים בגב — מה שבלא
    ספק יכול היה להיראות, מרחוק, כמו פינוק גן עדן של ממש, אבל
    למעשה היה כורח המציאות, למי שסוחב כל היום כנפיים כבדות
    על גב שלא תוכנן לכך.
    הנוכחות המתמדת שלו במטבחונים, וחוסר השקט שגרם לו
    להסתובב בין פינות מנוחה שונות ולא להסתפק רק באחת קבועה,
    הפכו אותו למלאך פופולרי למדי. יחד עם מלאכים אחרים נהג
    לעמוד כשבידו ספל פלסטיק לבן מלא בנוזל חום — שהיה קפוצ'ינו
    או פרנץ' ונילה או קפה הפוך — וגבו מופנה לאחת ממכונות
    הנעימימים, לא עושה שום דבר מיוחד, ממש כמוהם. כלומר נכון
    שהוא לא בדיוק עבד ברגעים הארוכים האלו שהוקדשו למטבחון,
    אבל זה לא נחשב ממש התבטלות בעיניו. לא כמו המחשבות
    הטורדניות שלו. הוא הרי היה בעבודה.
    והוא אהב את הכלום הזה לא מעט, הכלום החשוב כל כך
    של סתם לדבר, להרגיש אחד מהחבורה, להיות חלק מהקבוצה
    של הטובים. הוא למד מאחד האנשים שלו למטה, בארץ החיים
    הזמניים, שקוראים לבילוי הזמן הזה "נטוורקינג", מילה שנשמעה
    משמעותית באנגלית, אבל כשניסה לתרגם אותה לעצמו, בעזרת
    מילון המלאכים השלם לשפת בני האדם, יצא לו "רישות", או
    "קליעת רשתות" או "פיתוח קשרים" או "קשירת מכמורות
    דייגים", והוא לא הבין מה העניין. במיוחד שלא היו שום דגים
    בחלק שלו בגן עדן.
    להיות מלאך שעובד בגן עדן זה אומנם חיי נצח, אבל לא מסוג
    חיי הנצח המובטחים לצדיקים גמורים — אלו יושבים להם בניחותא
    ליד כס המלכות, מהללים, מקלסים, משבחים, מפארים, מאדירים,
    מרננים, ובאופן כללי טובלים באור הזרוע ובאור הגנוז ובאורה של
    שכינה. ואילו המלאכים העובדים היו בחייהם אנשים טובים, רק
    שלא מספיק טובים כדי לזכות במקום ישיבה בין הצדיקים למעלה.
    "האמת היא שכל החיים הייתי ככה," חשב שבתיאל לעצמו כשאחד
    מרגעי הבאסה שלו תפס אותו בלתי מוכן, "רגיל, יציב, אחראי,
    מהוגן ובסך הכול בחור טוב."
    הוא כמובן היה מת מחדש לפני שהיה חולק את אחת המחשבות
    הנוגות האלו עם מי מהמלאכים האחרים. בעיני מלאכים אחרים
    הוא היה בסדר. אחד מצבא השמים של הטובים. זו אחת הסיבות
    שהוא שמח לשהות בחברתם. הם סיפקו את כלי ההדחקה המושלם
    לספקות העצמיים שלו. אילו קלט מישהו לרגע מבט מהוסס או
    עצבובי בעיניו, הוא היה מכחיש מיד ובכל תוקף. רק בשבוע
    האחרון שלף מהשרוול הלבן של בגד המלאכים שלו, בלי לחשוב
    פעמיים, איזה שני "סתם שטויות", שלושה "מה פתאום, אצלי
    הכול בסדר", ולפחות חמישה "אני? אני מרגיש מצוין!"
    ובכל זאת, בזמן האחרון שיכנע פחות ופחות. משהו השתנה
    אצלו.
    שבתיאל ידע שהוא קצת בורח מעצמו. אבל הוא הצליח לשכלל
    את מיומנות הבריחה, ועד לתקופה האחרונה הצליח תמיד להעלים
    מעצמו את הידיעה הזאת. האמת, היו לו הרבה רגעים שבהם היה
    מרוצה מעצמו ודווקא בלי סד הביקורת העצמית המנקרת. בייחוד
    כאשר מישהו מבני האנוש שהיה מופקד עליהם חש לרגע שחייו
    נעשים טובים יותר. לפעמים הם גם הסתפקו בלהיות "מצליחים",
    על פי כל אותם קני מידה טיפשיים שבני האנוש נוהגים לייחס להם
    חשיבות כל כך גדולה. לפעמים מישהו הפך שמח בחלקו לרגע קט,
    וגם זה היה משהו.

    שמונים ושבע הסתובב על צירו לקולות הפלאץ' והקווץ'
    של סביבתו. הוא נראה כמו גוש מתכת ענקי, והסיבוב שלו
    מעך תחתיו כמויות עצומות של החומר האורגני שממנו עשוי
    הגיהינום. הוא חשב לעצמו, לא בפעם הראשונה, שהדבר הכי
    גרוע בשאול תחתית הוא לא החום או העינויים או אפילו השדים
    האחרים, אלא הסאונד. העובדה שכל דבר שקורה פה מלווה
    ברעש מחריד שמחשיך את האוזניים. רעש בלתי פוסק אשר חודר
    גם את השריונות העבים ביותר.
    אין בגיהינום רגע של שקט, ואין לאן לברוח ועל מה
    לחלום. מספרים שהשדים הבכירים ביותר, אלה שיש להם גם
    שם משלהם, ולא רק מספר, מהימים הרחוקים ההם שבהם עוד
    התקיים הנוהג להשקיע בכל שד באופן אישי, התחפרו עמוק
    עמוק מתחת לתחתית העולם שמתחת כדי להימלט מהרעש, ושם
    הם מבלים עד היום.
    לשמונים ושבע, במעמדו הבכיר אך לא בכיר מספיק, לא היו
    פריבילגיות עתיקות כאלו, אז הוא עשה מה ששדים עושים, שזה
    לחטוף לעתים קרובות קריזה ולדרוס את כל מי שעמד בדרכו. זה
    עזר. קצת.
    הבעיה עם הקריזה היתה שהיא נורא מלכלכת, אז הוא הלך
    למצוא מקום בו יכול לשטוף את השריון שלו מכל הג'יפה
    והסחלא שדבק בו כשדרס את כל היצורים הנקלים האלה
    והתעצבן עוד יותר.

    מתוך הספר "תל אביב – גן עדן – גיהינום", 2017, הוצאת "טוטם ספרים".

    אוהד עוזיאל

    אוהד עוזיאל הוא כותב, יוצר ועורך בעל ניסיון רחב במגוון תחומים, מספרות ועד תוכניות בידור והומור, דוקומנטריים רכים וקשים ותכניות ריאליטי. פעיל בהיי-טק ובמדיה חדשה, ובכלל זה יצירת תוכן משלים לתוכניות טלוויזיה ופיתוח משחקים ואפליקציות. עבד בערוץ 2 ובחברות בינלאומיות שונות. ב 2017 יצא ספרו הראשון "תל אביב–גן עדן–גיהינום".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 4
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    תֵּל-אָבִיב עָלְתָה בְּאֵשׁ*

    טל סלוצקר
    הִתְפָּרְדוּת הִיא הִתְרַחֲקוּת אוֹ הִתְאַרְגְּנוּת קְבוּצָתִית עַד מוֹסְקְבָה. הִצְטַבְּרוּת שֶׁל אִינְפוֹרְמַצְיָה...

    מחזור יום השוויון / מחזור אור

    רונית מזוז
    מחזור יום השוויון  א. שִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ בֵּין מַיִם לְאֵשׁ...

    בחדר המדרגות

    סמדר שדה
    "תראי, בינתיים את עדיין לא לקוחה שלנו אבל כדאי מאד שתפסיקי...
    דילוג לתוכן