בעקבות המחלוקת שהתעוררה בהולנד סביב תרגום שירה של אמנדה גורמן, "הגבעה שעליה אנו מטפסים", קוראי הרגישות יגיעו בקרוב לתעשיית הספרים ההולנדית. האם ההולנדים מצפים להם?

המונח "קורא רגישות" (sensitivity reader) קיים כבר מספר שנים בארה"ב והתופעה ידועה גם בבריטניה ובגרמניה, אך עד לאחרונה, אנשים רבים בהולנד מעולם לא שמעו על המונח. כל זה השתנה עם הדיון סביב התרגום להולנדית של השיר "הגבעה שעליה אנו מטפסים" (The Hill We Climb) מאת המשוררת הצעירה אמנדה גורמן, שגנבה את ההצגה עם הופעתה בטקס השבעתו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. על פי העיתון ההולנדי "דה וולקסקרנט", הדיון התמקד בעיקר בשאלה האם מריקה לוקאס ריינוולד, שספר ביכוריה "אי הנוחות של הערב" (The Discomfort of Evening) זכה בפרס הבוקר הבינלאומי האחרון, היא הבחירה הנכונה לתרגום טקסט על החוויה השחורה בארה"ב בגלל צבע עורה הלבן והעובדה שאין לה רקע באמנות הספוקן וורד. לאחר מכן ריינוולד (המתייחסת לעצמה מגדרית בגוף שלישי רבים, וכך תמשיך ההתייחסות כאן) החליטו לפרוש מפרויקט התרגום. אבל בעקבות זאת התברר גם כי הסוכן האמריקאי שמכר את זכויות התרגום ליצירתה של גורמן קבע בחוזה כי התרגום צריך להיקרא על ידי לא פחות משלושה קוראי רגישות, ללא קשר לרקע של המתרגם או המתרגמת.

קוראי רגישות, הנקראים גם קוראי גיוון או קוראי בטא, הם קוראים שיש להם מומחיות אישית בתחום מסוים ולכן הם ערניים במיוחד לאי דיוקים, דעות קדומות, קלישאות ודימויים לא רצויים אחרים, במיוחד לגבי אנשים מקבוצות שוליים. קבלת עצות ממומחים חיצוניים היא כמובן עניין ידוע בתעשיית הספרים. במהלך השנים גייסו סופרים, מתרגמים ומו"לים את עזרתם של היסטוריונים, פסיכולוגים, חובשים, עורכי דין, שוטרים ומומחים אחרים כדי לוודא שהעובדות בספריהם נכונות. אבל בנוסף לחוסר דיוקים עובדתיים, ספרים יכולים גם להעיד על מה שמכונה בחוגי קוראי הרגישות "חירשות טון תרבותי".

ההיסטוריה של תופעת קוראי הרגישות מתחילה בשנת 2016. באותה שנה, בית ההוצאה לאור "הארלקין" (חותם של קבוצת ההוצאה לאור "הארפר קולינס") הפיץ מספר עותקים מקדימים של ספר הביכורים של קירה דרייק "היבשת" (The Continent), רומן נעורים על נערה שמוצאת את עצמה ביבשת בידיונית, שבה שני שבטים נמצאים במלחמה זה עם זה במשך מאות שנים. עד מהרה הופיעו תגובות חריפות בטוויטר ובפלטפורמות קוראים שונות המתארות את הספר כ"פוגעני" ו"גזעני". הסופרת והמו"ל התנצלו מייד ודחו את מועד הפרסום.

בעקבות זאת "הארלקין" שכרה ארבעה קוראי רגישות ודרייק בילתה כשנה בשכתוב ספרה על סמך הערותיהם, למשל: קטעים שעוררו את זעמם של הקוראים כסטריאוטיפיים לגבי תרבות יפן או ילידים אמריקאים, כמו גם את עמדתה של הגיבורה הנשית, ששיחקה מעט יותר מידי את תפקיד של המושיע הלבן הקלאסי.

כשהרומן המעובד פורסם במרץ 2018 התגובות, לפחות בטוויטר, היו מעורבות. מספר קוראים נשארו בדעה כי הנחת היסוד של ספרה של דרייק היתה כל כך שגויה ששום עיבוד לא יכול לתקן זאת. אחרים הרגישו שהסופרת הוחזקה כבת ערובה על ידי צנזורים של התקינות הפוליטית והשאירה את יושרתה האינטלקטואלית על רצפת חדר העריכה.

נושא רגיש

אין זה מקרי שסופרים ומו"לים של ספרי ילדים וספרות נוער בפרט משתמשים בשירותיהם של קוראי רגישות. קבוצת היעד שלהם נתפסת כפגיעה במיוחד מכיוון שהיא מורכבת מקוראים צעירים ופחות מנוסים שעדיין עסוקים ביצירת השקפת עולמם. אבל אין מידע ברור לגבי עד כמה הוצאות לאור וסופרים נסמכים על ייעוץ של קוראי רגישות.

לפי כתבה בנושא שהתפרסמה ב"ניו יורק טיימס" בשנת 2017, בנוף המדיה החברתית של ימינו, בו ציוץ אחד יכול לגרום לקריאות להחרמתו של ספר, סופרים ומוציאים לאור של ספרי ילדים נוקטים אמצעי זהירות כדי לזהות מלכודות פוטנציאליות. רבים מהם פונים לקוראי רגישות, המספקים משוב בנושאים כמו גזע, דת, מגדר, מיניות, מחלות כרוניות ומוגבלויות. התפקיד שממלאים קוראי רגישות בעיצוב ספרי ילדים הפך לנקודת רגישה הנוגעת לשאלות של ניכוס תרבותי וייצוג, ויש הטוענים כי ההסתמכות על קוראי רגישות מגיעה לכדי צנזורה.

מאחורי הקלעים, לקוראים אלה יש השפעה עמוקה על ספרות ילדים, והם מעצבים מחדש סיפורים לפני שהם מגיעים לקהלים צעירים. כמו בודקי עובדות או עורכים משכתבים, גם קוראי רגישות יכולים לספק סטנדרט בקרת איכות כדי להימנע מטעויות מביכות, אך הם מתמחים בתחום הסובייקטיבי יותר של שמירה מפני תיאורים העלולים לפגוע בקבוצות מיעוט, החל מתמונות בספרי ילדים ועד ספרי מדע בדיוני ופנטזיה.

יש הרואים חיסרון בהסתמכות ההולכת וגוברת של מו"לים על קוראי רגישות, ומזהירים כי הדבר עלול להוביל לספרים שעברו "חיטוי" ובוחרים להתחמק מהתעסקות בנושאים קשים. הספקנים טוענים שהבדיקה המוגברת מרתיעה סופרים מלכתוב על תרבויות שאינן שלהם, והתוצאה היא ספרות הומוגנית יותר.

גם הסופרת פרנסין פְּרוֹז הביעה חשש במאמר שהופיע ב-2017 ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" כי ספרים יישפטו יותר ויותר על פי זהות המחבר, ופחות על איכויותיהם הספרותיות. היא התייחסה להחלטת מועצת התלמידים של מדינת מיסיסיפי בדרום ארה"ב להסיר את ספרה הקלאסי של הארפר לי "אל תיגע בזמיר" מרשימת הקריאה, מכיוון שהספר עושה שימוש בשפה שעלולה לגרום לקוראים לחוש שלא בנוח.

"אפשר לטעון שזה תפקיד חיוני של הספרות, לעמת אנשים עם דברים לא נוחים," טענה פְּרוֹז, "אבל הטיעון הזה לא ישנה את דעתה של הנהלת בית הספר." בהמשך המאמר, היא העלתה שאלה רטורית, האם יש לאסור על קריאת "מאדאם בובארי" ו"אותלו" משום שפלובר לא יכול היה לכתוב מניסיון אישי על חייה של עקרת בית פרובינציאלית חסרת מנוח ושייקספיר לא היה שחור. הסופר והעיתונאי ליונל שרייבר כתב ב"גארדיאן" הבריטי באותה שנה: "ביום שבו הרומנים שלי יישלחו לקורא רגישות, זה היום שבו אני אפסיק לכתוב."

למרבה האירוניה, מריקה לוקאס ריינוולד נאלצו להתמודד עם עורך שנהג כקורא רגישות, כאשר הרומן "אי הנוחות של הערב" תורגם לאנגלית בהוצאת פאבר אנד פאבר ב-2020. כך, למשל, לא תמצאו את הבדיחה שרצה כבר עשרות שנים בהולנד ומסופרת בספר על ידי דמות של נערה מתבגרת, שהיטלר התאבד כי הוא לא יכול היה לשלם את חשבון הגז, בגרסה המתורגמת של הספר של ריינוולד לאנגלית.

תאריך פרסום שירה של גורמן בהולנדית, שהיה אמור להתפרסם ב-30 במרץ בהוצאת "מולנהוף", אינו ברור כרגע. אבל מה שכן ברור זה שקוראי הרגישות יתחילו למלא תפקיד גם בתעשיית הספרות ההולנדית. אחרי ככלות הכל, הסוכן האמריקאי של אמנדה גורמן קבע בחוזה שלא פחות משלושה קוראי רגישות חייבים להיות מעורבים בתרגום. העובדה שהמו"ל ההולנדי טרם הצליח להציג מתרגם חלופי בתוספת צוות של קוראי רגישות בתוך זמן קצר מצביעה כנראה על המבחר המצומצם של אנשים בתחום. דבר אחד ברור: קוראי רגישות זה נושא רגיש.