קוקון
שׁוּרוֹת שֶׁל מוּעָקָה
צוֹלְחוֹת אֶת הַבְּרֵכָה שֶׁבְּרֹאשִׁי
מִתְהַוּוֹת לִפְקַעַת
אֵינָן מִתְחַבְּרוֹת לָשִׁיר
פְּסִיג אֹשֶׁר מֵנֵץ
שׁוֹלֵחַ רָצִים נוֹשְׂאֵי לַפִּידִים
אֶל מִנְהֲרוֹת הַחֹשֶׁךְ
וְיָדָם קָצְרָה מִלְּהָאִיר אֶת
מַמְּגוּרוֹת הַשִּׁיר.
וּכְשֶׁבַּעֲרוּגוֹת הַגַּג צוֹמַחַת
אַשְׁלָיַת שִׁיר יָתוֹם
מִלִּים זִיוָנִיּוֹת שׁוֹלְחוֹת יָדַיִם
צְמֵאוֹת לְמַגָּעִי הַחַם
לְנֶחָמַת הַדְּיוֹ.
**איור ראשי: שרון וובר-צביק.
ארס פואטיקה במיטבה:)
כל הכבוד כתוב יפה ומיוחד
למרות הכאב הנחמה הגדולה היא הדיו שמתבטא נפלא. שיר כואב.
אהבתי את תיאור ההתלבטות ועל כל שהמילים לא יוצאות בקלות וגירשת בסופו של דבר יפה את החושך
אהבתי את הדימויים והתיאורים בקושי למצוא מילחם מתאימות אך לבסוף גורש החודך והתגלה האור.
שיר מיוחד המעביר את תהליך כתיבת השיר המלווה ב״ייסורי כתיבה״ ונובע ממעמקי הרגש.
למרות המועקה והקושי להוצאת המילים המתאימות ליצירת השיר בסוף החושך מסולק ומתגלה האור אהבתי את הדימויים
נהדר רחל,
דימויים נהדרים איך המילים הנכונות אינן באות כשמבקשים מהן אלא מבליחות מעצמן כאילו הן ישות משל עצמן
מקסים
הזדהיתי
אהבתי את הקושי והמועקה למצוא את המילים המתאימות ואת הדימויים
אך לבסוף מתגלה האור ומגרש את החושך
משוררת וכותבת ברגש ובחוכמה