סקירת המדרשים, המאמרים והפרשנויות שנכתבו במהלך השנים אודות מגילת אסתר, מאופיינים בתמימות דעים כי המגילה היא חריג בין כתבי הקודש המאוגדים בתנ"ך, באשר מדובר בעלילה שמטרתה להצדיק את ההילולה שבסופה, מעין אגדה שתחילתה נוראית וסופה שמחה ופורקן עד לא ידע. הכותבים המלומדים רואים בכתיבת המגילה מעין תרוץ להילולה של פברואר שהתקיימה בקרב הציבור היהודי בארצות הגולה, קודם לכתיבת המגילה, הדומה בהחלט לקרנבלים של עכו"ם ששטפו מידי חורף את העולם הישן ושנועדו להקל על תוגת החורף על ימיו הקצרים והקודרים.

המסכות הפורימיות – כמו מסכות הקרנבל – נועדו לאפשר התנהגות חריגה וביטוי יצרי ללא חשיפת הזהות של עוטה המסכה. הילולה דיוניסית כזו דרושה גם לבני העם הנבחר, כפי שגילתה לימים תנועת החסידות, שחלק נכבד מתקומתה מבוסס על פרצי רגשות ואובדן עשתונות, ללא צורך במסכות ולא רק בחודש אדר-פברואר.

מסכות הפורים, אם כן, אינן ייחודיות לחסידי אסתר ודודה מרדכי, שהמהדרין מזהים בהם כבר דמויות בתחפושת; כלומר, מדובר בכלל באשתר ומרדוך הפרסיים, בתחפושת ובמשחק של החלפת זהויות פורימיות. היפוך הזהויות של המגילה נמשך גם בימי הביניים, כשבציבור הנוצרי מזוהה היהודי הנודד בשם אחשוורוש. שמו של המלך הכל יכול מהמגילה הוא בעצם שמו של היהודי הירושלמי, הנענש בחטא הנורא של נדודי נצח על כך שלא תמך בבנו של האל שחצה את הוויה דולורוזה כשצלב כבד על גבו, עונשו של "אחשוור" שאת עלילותיו סיפר בין היתר סטפן היים בספרו אחשוורוש היהודי הנודד [הוצאת עם עובד] בתרגומה של נילי מירסקי, שהלכה לעולמה לאחרונה.

פורים הוא חג הליצנים. כשהם לבושים בתלבושת גרוטסקית וצובעים את פניהם, מתאפשר להם לומר את אשר אסור לומר בציבור באופן רגיל. הדמות הקלילה שהם עוטים על עצמם לרגע, מאפשרת לומר את האמיתות הכואבות מבין שפתיים משוחות בצבע אדום.

עלילת האופרה הקצרה והמוכרת "Palliaci", שפירושה "השחקנים" או "הליצנים", היא סיפור בתוך סיפור; שחקני קומדיה דל ארטה, תוך כדי מילוי תפקידם במחזה המגולל עלילת אהבים ובגידה, מסתבכים במשולש רומנטי אמיתי בו השחקן המגלם את הבעל המקורנן אכן מבין כי אשתו השחקנית בוגדת בו והמחזה סוטה ממסלולו, חורג מהטקסט המתוכנן לכדי רצח כפול המתרחש על הבמה בפני הקהל הנדהם.

האירועים באופרה זו מביאים את השחקנים לחרוג מהליברטו שהוכתב להם על ידי המחזאי, והם מתפרצים ומביעים על הבמה את רגשותיהם האישיים, והופכים את הבמה לאתר של מציאות אלימה.

במשחק הדמוקרטי של הפוליטיקה הישראלית הופקד השלטון בידי 120 שחקנים או ליצנים, שאמורים לפעול על פי מחזה שהוכתב להם מראש: החוק. דהיינו, לפעול כנציגיו הנבחרים של העם, כשומרי הפיקדון היקר מכול בחברה והוא: שלטון החוק בידי הדמוקרטיה הייצוגית.

בית נבחרים אמור להיות הפורום המצומצם, הבמה עליה מועלה ההליך הדמוקרטי, שהשחקנים בו הם חברי הכנסת המייצגים את העם שבחר בהם ושעל האינטרסים שלו הם צריכים להגן. על חבר הכנסת מוטלת החובה לפעול רק עבור בוחריו – זה תפקידו של כל חבר בבית הנבחרים, זהו מהות הביטוי "נציגי העם," שכל אצבע שהם מניפים אמורה לבטא את רצונם של עשרות אלפי בוחרים שבחרו בהם.

גם בקומדיה דל ארטה העכשווית הקרויה כנסת ישראל, כמו באופרה "הליצנים", מתנהלת ההצגה מתוך חריגה בוטה מהטקסט, מהנורמה, מסֶפר החוקים שהוא הליברטו, והיא התדרדרה לכדי מאבק אישי של הליצנים אלה באלה. בעלילת האופרה של הדמוקרטיה הישראלית, נשכח הטקסט והשחקנים–הח"כים פנו לטפל באינטרסים האישיים שלהם, והם מקדישים את מירב זמנם למלחמת ההישרדות הפוליטית שלהם. נדמה שהרצח הכפול המתרחש בסופה של האופרה "הליצנים" הוא רק השראה לאלימות המילולית, לקנוניות, לחנופה ולשקר, להעמדת הפנים של הנבחרים הישראלים.

"La Comedia e Finita" – במילים אלו מסתיימת האופרה "הליצנים". כלומר, גם לאירוע נורא יש סוף וצריכים לאסוף את השברים ולהתחיל מחדש. שומה עלינו להתריס כלפי כנסת ישראל כנ"ל, שילכו כל 120 הליצנים לדרכם ויבחר העם מבניו הצעירים נציגים שאינם נגועים, שאינם מקושרים, שאינם תאבי שלטון וכוח, שרק טובת הציבור לפני עיניהם. נכון, זה נאיבי כמו קומדיה דל ארטה, אבל זה עצוב כמו טרגדיה יוונית.

קומדיה או טרגדיה יוונית?