אֲנִי מַשְׁקִיף מֵהַחַלּוֹן
בְּפַאֲתֵי הָעֶרֶב מוּּל רָקִיעַ אָפֵל,
הַיָּם וּמֶרְחֲבוֹ הַכָּחֹל מַשְׁחִיר לְְאִטּוֹ
עֲנָנִים תְּלוּיִים בִּמְלֹא כּוֹבְדָם בְּאֹפֶק עִוֵּר
מְדַדִּים לְעֶבְרִי עַל פְּנֵי הַמַּיִם הַחִוְרִים
עֲמוּסִים בִּרְפָאִים עֲגוּמִים שֶׁל עוֹד יוֹם שֶׁחָלַף
וְאִתּוֹ קוֹלִי שֶׁאָבַד
קוֹל מְיֻתָּם וּמְיֻתָּר
בְּבֹקֶר שֶׁהָפַךְ לְצֵלְמָוֶת
מוּל שְׁעַת-הַיּוֹם הַמִּסְתַּלֶּקֶת
בְּיוֹם שֶׁהָיָה לְלַיְלָה
מוּל פְּנֵי הָאוֹר שֶׁנִּשְׁתַּקֵּעַ
כְּשֶׁהַמִּשְׁפָּט עָדוּי בְּלַעֲנָה
וְהַצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ.

*ברוח ספר עמוס, פרק ה', פסוקים ו'-ז'.